הסיפור שהחל בתמונה מאושוויץ והסתיים בצירוף מקרים גורלי

בשעה שאני משוחחת עם טומי שחם, שורד שואה בן 91, קוטעים את השיחה טלפונים מבתי ספר, תחנות רדיו ומארחי זיכרון בסלון. כולם מבקשים ממנו להגיע אליהם ולחלוק את עדותו. "כל עוד יש לי פה - אני אמשיך לספר על מה שקרה שם", הוא מכריז בחיוך, שמסתיר גם לא מעט כאב. 

גם בגילו, טומי ממשיך להפיץ את הסיפור שלו בגוף ראשון - זכר חי לזוועות השואה. הוא עושה זאת לא רק בשיחות עם נוער, חיילים ומבוגרים: אלא גם מצטרף למשלחות ייצוגיות, שחוזרות עם שורדי השואה למקומות החשוכים ביותר.

למסע 'עדים במדים', במסגרתו יוצאים קצינים מכלל צה"ל למסע בפולין, הצטרף שחם לראשונה לפני כ-20 שנה, ומאז השתתף בכמה. אך רק במשלחת שנערכה בנובמבר האחרון - גילה צירוף מקרים די נדיר עם רופא המשלחת, סרן ד"ר יעקב. 

בהכנה למסע, מסר טומי עדות - והציג למשתתפים תמונות שמציגות את סיפורו מאושוויץ. אז, קרה דבר מפתיע: יעקב הרופא זיהה את סבתא שלו, מרתה וייס ז"ל, בתמונה עליה סופר. "הייתי ממש בשוק", סיפר יעקב, "הוא מראה את התמונות האלה, יחד עם עדויות שנאספו מאוחר יותר מהילדים שהופיעו בתמונה - ואני קולט את סבתא שלי".

יעקב ניגש אליו כמובן, וסיפר לו על צירוף המקרים. "זאת תמונה מבוימת, מסתבר, שהרוסים צילמו בשחרור המחנה", מסביר יעקב, "לכן היא לא מופיעה במוזיאון יד ושם - ורק באושוויץ, במשלחת עצמה - הצטלמנו שנינו לידה".

טומי מתבדח, שלמסע הזה הוא יצא די בספונטניות: "הגעתי להכנות של הקצינים למשלחת ב'יד ושם', ומסרתי שם עדות כרגיל. אבל אז מפקד המשלחת שכנע אותי לעלות איתם לטיסה, ולהעלות בפניהם זיכרונות נוספים. למרות שלא תכננתי, החלטתי להצטרף אליהם ל-3 ימים בפולין".

שם, במחנה ההשמדה, סיפר טומי ליד הגדר על תמונה מפורסמת שצולמה ממש בנקודה בה עמדו, בשחרור המחנה, בה הוא מופיע. "היינו שמונה ילדים", הוא מסביר, "ואגב, את כולם אני זוכר עד היום, כיוון שנפגשנו במוזיאון אושוויץ גם ב-2005 לדבר על מה שעבר עלינו מאז".

כמו טומי, גם סבתא מרתה שרדה לספר ולהעיד על מה שעברה בשואה. "גם היא הקדישה את החיים שלה להפיץ את מה שקרה שם, ולהזכיר את זה בכל הזדמנות שיש לה", יעקב משתף. "היא יצאה להמוני משלחות, חלקן גם עם הצבא - עד שלא הייתה מסוגלת עוד. היא נפטרה לפני כשנתיים וחצי, ממש לפני פרוץ המלחמה".

סיפור ההישרדות שלה, כמו רבים אחרים בשואה, היה רצף של צירופי מקרים, שדרשו גם קצת מזל. "כשהיא הובלה לאושוויץ ב-44', אחותה אווה והיא הופרדו בסלקציה לשני כיוונים שונים - אווה לחיים וסבתא, שהייתה צעירה ממנה, למוות", מספר יעקב. "במקרה, בדיוק חלף מטוס אמריקאי או בריטי מעל המחנה מתי שהן פוצלו - וסבתי ניצלה את המהומה כדי להצטרף לשורה של אחותה".

טומי שרד בזכות צירוף מקרים אחר. "כשבוע לפני שחרור אושוויץ בידי הצבא הרוסי, הוציאו המוני יהודים לצעדת מוות, במטרה לרוקן את המחנה - אני הייתי אחד מהם. היה כל כך קר, מינוס 30 מעלות, וחיפשתי יחד עם עוד ילד דרכים להתחמם. אמרתי לו - 'תסתכל ימינה שמאלה, תראה שאין שמירה - ונסתתר בצריף בצד הדרך להתחמם'".

כך, למעשה, חמקו טומי וחברו מהצעדה - וכעבור מספר דקות אכן היא חלפה, והם ניצלו. "מיד חזרנו למחנה - וראינו שהוא נשאר ריק. התחלנו לחפש אחרי אוכל ובגדים בצריפים שנשארו ריקים מגרמנים, אכלנו והתלבשנו". 

באותם רגעים היו גם מרתה ואווה במחנה - בזמן ניסיון שריפתו על ידי הנאצים, שרצו להעלים ראיות. "גשם התחיל לרדת במקרה, וזה כיבה את השריפה. כנראה שגם לזה היה חלק בהישרדות של סבתא שלי", יעקב מסביר. אז, שוחרר המחנה בידי הצבא האדום, והתמונה המדוברת צולמה.

המסע עצמו, כך שניהם מעידים, הכניס בהם תחושה חזקה של עוצמה. "להגיע עם לובשי מדים לאושוויץ - זה ניצחון", אומר טומי שחם בקול נחרץ, "כל המצולמים בתמונה הזאת לא האמינו  שתהיה ליהודים מדינה כזאת, שיכולה להגן עליהם, ואפילו להילחם על ביטחונם מחוץ לגבולותיה".

סרן ד"ר יעקב מצידו מוסיף: "סבתא נפטרה ממש לפני פרוץ המלחמה - ואולי טוב שהיא לא שמעה על מה שקרה ב-7 באוקטובר. אבל אם היא הייתה רואה את ההבדל - שהפעם יש לנו את הדרך להגן על עצמנו ולהשיב מלחמה, היא הייתה מתמלאת בגאווה. כשיצאתי למשלחת הרגשתי כמובן את העצב והגעגוע לסבתא שלי, אבל גם שמחה גדולה שאני מבצע על אדמת פולין את מה שהיא ביקשה לייצג בחייה".