75 שנה אחרי - שורדת השואה חוזרת לאוניית "עצמאות" בראש מורם

 
עריכת תוכן: יובל טל, עדי קלר. עריכת וידאו: רומן לירנר. אפטר: אייל כהן.

בעודה מגיעה אל הרציף, היא נעצרת מול השלט הנושא את שם הספינה, אוחזת בידו של בעלה, ויחד הם עולים על הסיפון - שם נמצאות שלל עיניים נוצצות, המחכות למוצא פיה: "כך המשפחה - האם בחודש התשיעי, ללא ראש משפחה, ללא בית", מצטטת לאה הלוי, שורדת שואה, מספר העדות של אחיה.

"אחרי הלידה, האם המותשת, המבועתת והמיואשת, ביקשה להשאיר את התינוקת בבית האיכרים בו ילדה", כך ממשיכה לספר ללוחמי הסטי"לים, "'מה אעשה?', שאלה האם, 'מאיפה אאכיל את הילדה ברעב הזה?', 'מי ידאג לנו?', אך הילדים החליטו שלא משאירים את לאה התינוקת בשום פנים ואופן. 'לא ניפרד', אמרו, 'מה שיהיה איתנו יהיה איתה - היא בשר מבשרנו'".

וכך היה - המשפחה נשארה ביחד ולא נפרדה גם כשהגיעה למחנה הריכוז, ועד ששוחררה ע"י הסובייטים במאי 1944. כשחזרו לעירם, הנוף שחיכה להם הוא עיירה הרוסה וריקה מאדם. כך החליטו להגיע לבולגריה ולנסות לעלות ארצה.

"התחלקנו בין צמד ספינות 'אחיות'", היא מספרת, "אמי, אחי ואני עלינו על ספינת 'עצמאות', ואחותי וגיסי עלו על 'קיבוץ גלויות'. כל ספינה הכילה כ-7,500 ניצולי שואה, והבריטים הבינו שיחד עומדים להגיע לכאן 15,000 פליטים - אז הפנו אותנו אחורה לקפריסין".

הספינה, כמובן, הגיעה בסוף ארצה - ועליה לאה הצעירה ומי ששרדו ממשפחתה. יחד הם הגיעו והשתכנו ליד זכרון יעקב, ואחרי כמה שנים פגשה את מי שיהיה בעלה, אותו היא מכנה בחיוך 'מר הלוי'. "הוא היה צבר, דור חמישי בארץ, ואני הייתי כאן פחות מעשר שנים", היא מציינת בחיוך.

"הקשיים שעברנו אומנם נשארו", מסכמת לאה, "אבל תמיד ולמרות הכול נשארנו משפחה צנועה ומאוד מאוחדת".

ולפני שהיא מספיקה להיפרד לשלום, חובל מהספינה ניגש אליה ומעניק לה כובע כחול, עליו רקומות בזהב המילים 'אח"י עצמאות'. "זה לא מובן מאליו ששורדת שואה מגיעה אלינו להאנגר ומדברת איתנו במשך שעה", הוא אומר, "אנחנו מודים לך על הזכות שנתת לנו. אח"י עצמאות מצדיעה לך".