פקודת יום מטעם הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה

חיילי צה"ל, מפקדיו, אזרחים עובדי צה"ל,

ימים ספורים לאחר תחילתו של המרד היהודי הגדול בגטו ורשה, כתב מרדכי אנילביץ', ממנהיגי ההתקוממות, במכתב שהיה לאחרון ששלח: "כמעט בכל מקומות המחבוא, בהם מסתתרים אלפים, אי אפשר להדליק נר מחוסר אוויר".

אותן המילים הפשוטות קיבלו משמעות כפולה ומדממת.

אולי שלא במודע, תיאר אנילביץ' לא רק כיצד הצפיפות בגטו הכריעה את להבתוֹ של הנר, אלא כיצד לאט לאט גווע האור בחייהם של מיליוני יהודים, עת פעל הצורר הנאצי ללא לאות למחיית זכרם מעל פני האדמה.

הוא תיאר כיצד דעכה תקוותו של נער לשובו של חברו הטוב, הנלקח עם משפחתו למחנה עבודה וכיצד התפוגגה לחלוטין כשהבין שביתוֹ עומד שומם זמן רב מדי;

כיצד נקטעו שאיפותיה וחלומותיה התמימים של ילדה, כשנדחסה באישון לילה לקרון ברזל יחד עם מאות זרים ונשלחה אל עבר הלא נודע;

וכיצד נגדעו באחת חייה של אם כשצפתה מרחוק, חסרת אונים, בילדיה עומדים לצד חבריהם בתור משתרך וממתינים למותם.

"רק יחידים יחזיקו מעמד", כתב מרדכי אנילביץ' באותו המכתב, "גורלם נחרץ". אומנם נחרץ גורלם של רבים, רבים מכדי שלב אנושי יוכל להבין ולהכיל, אך היום, כאן, אנחנו משנים את הגורל הזה.

אנחנו, חיילי צה"ל ומפקדיו, מבטיחים את קיומה של המדינה שלה ייחלו כל כך הלוחמים במחתרת, הילדים שחייהם נגדעו בטרם החלו, והמשפחות שנקרעו ולא שבו להתראות.

בעבור כל אותם ששת המיליונים אשר להבת חייהם חדלה מלבעור, בעבור השׂורדים שמתוך ההרס הגיעו לכאן ובנו לנו בית, אנחנו נמצאים כאן היום.

מקשיבים לסיפורים, זוכרים, ונושאים איתנו בכל צעד ושעל את צו מורשתם, שאותו נעביר בבוא העת לדורות הבאים. זהו מסעה של מדינת ישראל וזהו מסענו, משואה לתקומה, מכאב לתקווה, מאובדן לעשייה.

עתה נרכין את ראשנו ונשפיל מבטנו, אך לרגע אחד של זיכרון. בתום הרגע, נמלא את חזנו אוויר, נישיר מבט, נרים את ראשנו ונמשיך לצעוד, לעשות ולהבטיח שנהיה לעד שייכים בביתנו ומוגנים בארצנו.

יהי זכרם של ששת המיליונים ברוך.

רא"ל הרצי הלוי, ראש המטה הכללי.