מה הקשר בין אוג' 84, שרשרת מקופנגן ו"זוכר את נובמבר"?

פק"ל באמצע היער, על סיגריות וקפה שחור חזק - לולא המדים אפשר היה לחשוב שמדובר במפגש של חברים שלא ראו אחד את השני כבר חודשים. אך במציאות, הלוחמים שסביבי מסכמים יותר מ-200 ימי מילואים יחד בשנה האחרונה.

כשהכניסה הראשונה ללבנון כבר מאחוריהם, והפנים קדימה למשימה הבאה, אני תופסת את חטיבת עציוני בסיום תרגיל בבא"פ אליקים, שנועד לדמות את החזרה הקרבה שלהם לשטח האויב. "תרגלנו כאן לחימה בסבך מיוער ובשמורות טבע, תוך דגש על איתור מטענים ודילוג ממקום למקום", מסביר רס"ל (במיל') אנדרו. 

הפעילות שלהם עד כה בתוך לבנון ארכה כ-5 ימים. במהלכם, בין זיהוי משגרים להשמדת אמל"ח, הספיקו לצבור גם חוויות וסיפורים. 

כשהקפיצו אותם, אנדרו, היה בחופשה בתאילנד עם עוד כמה חברים, לאחר חודשים אינטנסיביים בצפון. כשהבינה החבורה שההכנות לפעולה הקרקעית בעיצומן, ושמדובר ברגע האמת, 'קפצו' על המטוס בחזרה לישראל.

"אחרי שעות ארוכות באוויר וטיסת מעבר בדובאי, נחתי בארץ ונסעתי מיד לשטח הכינוס", מספר אנדרו בחיוך, מציג לראווה את שרשרת החרוזים שעדיין תלויה על צווארו, "החברים לצוות התקשרו אליי מהאוטובוס, אמרו שכבר הכינו לי תיק ולא הפסיקו לצחוק. חברתי אליהם ממש בדקה ה-90. תוך כמה שעות היינו כבר בפנים". 

כשאני מבקשת לשמוע עוד, הם משחזרים אירוע נוסף שנחקק בזיכרונם: "זה היה לילה, היינו במגנן ומסביבנו חושך מוחלט, כשפתאום מכריזים בקשר על ירי רקטי ואנחנו שומעים את השיגורים לעבר הארץ - בזה אחר זה. היירוטים עוברים מעלינו, כמו זיקוקים, עד שברגע אחד ההתרעות ברדיו מפסיקות ומתחיל השיר 'זוכר את נובמבר'. האירוע חוזל"ש, וזה הרגיש לרגע אבסורדי לגמרי, כמו סצנה".

"הגודל והמשמעות של להיכנס לשם ולהילחם - זה משהו שקשה להסביר", קובע רס"ם (במיל') אבי. בגיל 60, עם נכדים שמחכים לו בבית - הוא הלוחם המבוגר ביותר בחטיבה, ונגביסט גאה כבר עשרות שנים: "זו המלחמה השלישית שלי בגזרה הצפונית. הייתי בלבנון הראשונה, בלבנון השנייה וגם עכשיו, אבל הדמיון שולי מאוד". 

רס"ם (במיל') אבי

"הניסיון העודף שלי הוא בעיקר מה שמייחד אותי מ'הילדים' פה, בכל זאת התגייסתי באוגוסט 84'", הוא ממשיך, "בשביל זה אנחנו פה - לתת להם את הדחיפה הזאת, כדי שירגישו עוד ביטחון ועוד גב".

אבי והצוות שלו נלחמים יחד, כתף אל כתף, ב-30 השנים האחרונות, כך שהקשר שלהם חצה כבר מזמן את גבולות המסגרת הצבאית: "אנחנו נפגשים המון - מטיילים יחד, מתראים באירועים ובשמחות, ממש כמו משפחה אחת גדולה. מכירים אחד את השני לפרטים הכי קטנים, יודעים מי החבר'ה שכדאי לשמור לפניהם אם רוצים להספיק לישון, כי הנחירות שלהם יכולות להעיר אנשים גם בביירות…".

למרות הפערים בגיל ובמקום ממנו הגיע כל לוחם, יש דבר עליו הם מסכימים פה אחד: "בסופו של דבר, כששמים לרגע את הצחוקים בצד, מבינים שאנחנו עושים היסטוריה. תוך כדי המשימות אתה ממוקד בעשייה והרבה פעמים קשה להרגיש את זה, אבל בדיעבד, בשעות הקטנות של הלילה ובחזרה לשטח הארץ - אתה קולט הכול".

המסר הזה מהדהד אצלי, גם כשהמפקדים מקפיצים את כולם ומתארגנים לתזוזה. רגע לפני העלייה לאוטובוס, הם מזמינים אותי בחצי חיוך לבקר אותם בלבנון, שם הם פועלים ברגעים אלה ממש. אומנם עוד לא הגעתי, אבל אין ספק שהסיפורים שלהם ילכו גם איתי - בכל פעם שאשמע ברדיו את "זוכר את נובמבר".