"המחבלים פרצו את חומות הבטון, אבל החומה האנושית נשארה"

שלוש שנים לפני אותה שבת שחורה, מונה אליה בן שימול, לוחם גולני בעברו, לרבש"ץ של כרם שלום. הוא עסק בשמירה על התושבים, אימוני כשירות ושיתף פעולה עם הלוחמים שתפסו קו בגזרה. "זאת התמסרות טוטאלית לביטחון הקהילה", הוא מעיד, "אני הגורם המקשר בין הצבא לקיבוץ, וזאת משרה מלאה לכל דבר". 

ואז הגיע הרגע בו אותה "משרה" הביאה אותו להסתכל למוות בעיניים - ולהסתער קדימה, בשבת שהחלה שלווה ומשפחתית, והפכה ליממת קרב קשה ואינטנסיבית. "אם הייתי צריך לתת כותרת, אז הייתי אומר שזה היה יום מטורף", הוא מתחיל לשחזר.

עם מטחי הרקטות הראשונים, הקפיץ אליה את שמונת חבריו לכיתת הכוננות, ועוד ארבעה לוחמי סיירת נח"ל שתפסו קו בקיבוץ באותו זמן. "מהשעה 07:00 - אנחנו עוברים מקרב לקרב, מאירוע לאירוע", הוא ממשיך, "זה התחיל בקצה אחד של היישוב עם מספר מחבלים, המשיך לפיצוץ באזור אחר - ואנחנו מנהלים את שני הקרבות במקביל".

תוך כדי ההיתקלות מולם, הגיע איום נוסף: עשרות מחבלים שמקיפים את האזור הצפוני של היישוב, ומתקרבים לבית משפחה, שמיהרה לדווח לאליה על צעקות בערבית המגיעות מהחצר. "המחבלים פרצו למבנה והצמידו מטען לדלת הממ"ד", מתאר הרבש"ץ, "כשהגענו, כבר ראינו את התגלגלות האירועים משם - ומיד נכנסנו לפעולה". 

כל החלטה שעשיתי, כל צעד פיקודי השפיע ואף אולי הבדיל בין חיים ומוות

תוך לחימה עיקשת, הם הצליחו להציל את שמונת בני המשפחה, ולחלצם. הם ממהרים להניח חוסם עורקים על האב הפצוע, ומבינים שבמהלך הקרב גם איבדו שניים מחברי כיתת הכוננות - עמיחי ויצן ז"ל וידידה רזיאל ז"ל.

הם ממשיכים להילחם מול המחבלים שלא מפסיקים לפוצץ חומות הגנה בקיבוץ ולנסות לחדור לעומקו. כך עשו במשך שעות ארוכות, עד שהגיע כוח תגבור גדול מחטיבת ביסל"ח. וזה לא היה הסוף: "זמן קצר אחרי, במהלך סריקות שביצענו, החל מטח רקטות נוסף - בו נפל הלוחם האחרון מהקרב בקיבוץ". 

הסיכויים היו נגדם, התחמושת הייתה מעטה, ובכל זאת - אליה בן שימול ו-12 הלוחמים הנוספים מנעו אסון גדול הרבה יותר, ויש לו הסבר אחד לכך: "המחבלים אומנם פרצו את חומות הבטון, אבל החומה האנושית נשארה איתנה ורוח הלחימה הובילה אותנו קדימה".

אנחנו חוזרים אחורה אל אותם רגעים, 14 חודשים לאחר מכן, ועם הזמן, מגיעות גם הרבה מחשבות שלא צפו בעיצומו של הקרב. "פתאום אני מבין שכל החלטה שעשיתי, כל צעד פיקודי השפיע ואף אולי הבדיל בין חיים ומוות", הוא משתף, "אני חושב על ההנחיות שנתתי ללוחמים, ותוהה מה היה קורה אם הייתי פועל אחרת".

ולא משנה מה, לנצח יזכור אליה את מה שקרה שם - כשהמשפחה שלו במרחק נגיעה: "שלחתי לאשתי נקודה כל כמה זמן, כמין סימן חיים. זאת החלטה קשה להיפרד מהם ברגעים כאלה ולצאת להילחם, אבל ידענו שזה מה שצריך לעשות, ואני לא אשכח את הטירוף שבדבר".

בשבוע שעבר, הוא ועוד שלושה רבש"צים נוספים: הראל אורן (רעים), בני משולם (שלומית) ואנדריי דוסטוב (אבשלום), קיבלו תעודות הצטיינות מהחטיבה הדרומית באוגדת עזה. "אומנם ארבעתנו היינו הנציגים, אבל הסיפור שלנו לא שונה משל אף אחד מחברנו לתפקיד", הוא חורץ, "הם כולם גיבורים ומסורים, וחשוב לדעת ולהרגיש שמעריכים את העשייה שלנו".

"אין ספק שיש בתפקיד הזה רגעים קשים. המשפחה שלי כיום מפונה, ואני עוד פה בקיבוץ", הוא משתף. "אבל יחד עם זאת, אני זוכר היטב את הסיבה שהגעתי לתפקיד: השליחות, הערכים - ובסוף גם הצלת נפשות".