5 מילואימניקים משתפים - איך נותנים את ה-200%?

החל משבעה באוקטובר, יותר מ-445 ימים.

קודם כל, התמיכה מהבית. אשתי ואני גרים בשנה וחצי האחרונות בבוסטון, הגענו לביקור בארץ יומיים לפני שהכול התחיל. באותו הבוקר, קפצתי ללחימה בעוטף, ואשתי שירתה מספר שבועות במילואים. היא גיבורה אמיתית, היא נותנת לי את הכוח למרות שלא פשוט. והערכים עליהם גדלנו בבית, המחויבות ללוחמים ולחטיבה שלי, ומעל הכול החזרת החטופים. ההבנה שאנחנו כאן כדי להגן על המדינה, ולדאוג לשלום האזרחים. אני גדלתי במטולה, ואשתי בבקעת הירדן, ולכן אנחנו מבינים שבשביל גבול בטוח, צריך שצה"ל יישאר חזק ומרתיע - ואנחנו פה כדי לעשות את זה.

הסביבה תומכת, אבל לאורך זמן זה מורכב להיכנס לעוד ועוד סבבים.  למרות החששות, אני מאמין שאנחנו משרתים את העם שלנו, ויודעים שזה מה שצריך לעשות. חונכנו על ההבנה שזאת זכות גדולה, ואנחנו לא מתלוננים. גם אצל המשפחה שלי וגם אצל המשפחה של אשתי כמעט כולם מגוייסים כבר מעל לשנה.

התחזקה אצלי ההבנה שאני חלק ממשהו גדול, ושכשאנחנו ביחד - הכול אפשרי. אנחנו נלחמים כתף אל כתף סדיר ומילואים, ומאחורינו כל עם ישראל. לביחד הזה יש כוח אדיר שאי אפשר לשבור או לנצח, ואני מקווה שהאחדות הזאת תמשיך מעבר לגבולות הצבא והמלחמה. אני מאמין שאפשר ללמוד מהמילואימניקים ונשותיהם, שיעור על אחדות והבחנה בין עיקר לטפל. 

שירתנו במקביל לא מעט זמן לאורך המלחמה, אבל בסבב הזה אחי והגדוד שלו הצטרפו אלינו ללחימה ברפיח. אפילו את סיור המפקדים המקדים של הגדוד שלו אני זה שהעברתי כסמג"ד ב' של סיירת נח"ל. זו הייתה חוויה להילחם ביחד ברצועה בחודשיים האחרונים, ועבורי זאת זכות גדולה. אנחנו מדברים בטלפון האדום ובקשר לא מעט, וזה משמח מאוד להיות קרוב באופן הזה לאחי. 

יתרון גדול, קודם כל אנחנו יודעים תמיד איפה השני נמצא וזה מרגיע מאוד. בגזרה לידי יש את רופא המילואים הכי טוב בצה"ל שבמקרה הוא אחי. בהיבט המבצעי ובכלל, תמיד טוב שיש לך רופא מצוין להתייעץ איתו.

למעלה מ-200 ימים מאז שבעה באוקטובר.

זה לא פשוט, ככל שהזמן עובר המחיר שאנחנו משלמים בפן המשפחתי, האישי והמקצועי - גדל. אני מאמין שהערכים שגדלתי עליהם בבית, והתמיכה הגדולה מאשתי והילדים - הם מה שמוביל אותי בתקופה הזו. אחרי שבעה באוקטובר, לא יכלתי לראות תרחיש שבו אני עומד מנגד ולא לוקח חלק במלחמה הזאת על הבית, ובהמאבק להשבת כל החטופים הביתה. 

אישתי היא העוגן שלי. לאורך כל תקופת המילואים היא דאגה לשני ילדינו הקטנים כשהיא בהריון מתקדם, תוך דאגה למקצוע ולמטופלים שלה - בתור רופאת ילדים. גם כשאזעקות וטילים היו עניין שבשגרה, היא מצאה כוחות לתמוך בי ובדרך שלי, ולאפשר לי להמשיך לשרת כרופא קרבי.

למדתי בעיקר את כוחו של הביחד: במילואים אתה פוגש אנשים מכל קצוות החברה, כאשר המכנה המשותף בין כולם הוא ערבות הדדית. אלו אנשים מדהימים שברגע הופכים להיות לך למשפחה, ול'דבק' שמחזיק אותך במילואים בכל פעם מחדש.

זו זכות גדולה. לאורך המלחמה היינו תקופות ארוכות במקביל במילואים אבל אף פעם לא באותה הגזר, ובסבב הנוכחי הגדוד שלי החליף את הגדוד של אחי. יצא שהוא העביר לנו את הסיור בגזרה ואת הדגשים לקראת ההגעה שלנו. זאת הייתה גאווה ענקית עבורי לראות את יותם המפקד החד, המקצועי והמנוסה, לאחר חודשים ארוכים של לחימה.

יתרון, עם כל הקושי אני באמת חושב שזאת זכות ענקית לשרת במילואים ובטח עם אחיך. אני מתייעץ עם יותם כל הזמן על דברים שקשורים לצבא. יש לו נסיון גדול משלי בעולמות האלו. זה יתרון גדול תמיד, ובפרט עכשיו כשאנחנו בגזרות שכנות. 

מעל ל-200 יום. 

מבינים שאין לנו ארץ אחרת, ואם אנחנו לא נגיע אף אחד לא יגיע.

למרות שעם הזמן נהיה לסביבה יותר ויותר קשה עם המצב ועם החוסר נוכחות בבית אבל תמיד מאוד תומכת ותמיד מאחוריי וגאה בי. 

גיליתי את החוזק הנפשי שקיים אצלי, ושאם אני רוצה הכול אפשרי. 

שיהיה בסדר. 

מעל 250 ימים

שירתתי בסיירת גבעתי, יצאתי לקורס מ"כים, וקורס קצינים ובגלל בעיה רפואית שהתגלתה יצאתי באמצע הקק"ץ וסיימתי את השירות שלי כרס"פ הסיירת. בגלל אותה הבעיה הורידו לי את הפרופיל ולא יכלתי לשרת במילואים. לפני כמה שנים עשיתי ניתוח שפתר את הבעיה, ישר בדקתי את האופציה להגיע למילואים אך זה לא הצליח. בשבעה באוקטובר כל החברים שלי קפצו להילחם ולי לא היה לאן, עברתי בין המון קדמיות והצעתי להיות הרס"פ ולהעביר להם ציוד ממקום למקום. באחת הקדמיות מפקד המכלול הציע לי תפקיד במכלול. במהלך מילואים במכלול עליתי לוועדה רפואית והצלחתי להעלות פרופיל בעקבות הניתוח, ולחזור למערך הלוחם. נכנסתי להילחם עם גדס"ר ביסל"ח ברצועת עזה לארבעה סבבים. בסוף הסבב השלישי המפקד שאל אם אני רוצה להיות המפק"צ כי ראה שיש לי את היכולות, אחרי הסבב הרביעי, יצאתי לקורס קצינים במילואים, קק"ץ דולב, המכיל כ-90 צוערים שהגיעו לאחר שנת לחימה ותפקדו כמ״מ וכעת אנחנו מקבלים הסמכה רשמית.

ממשיכים בזכות הבית שתומך, שאוהב ודוחף קדימה. אישתי המדהימה תומכת בי מאוד ומזכירה לי כל יום בשביל מה אנחנו כאן. דבר נוסף זה השעה ההיסטורית שאנחנו נמצאים בה, מתוך הבנה שזה הבית והמקום שלנו, אין לנו מקום אחר, אנחנו שייכים לכאן, אי אפשר לעצור וללכת, אין ברירה אחרת חייבים להילחם על הבית. 

הסביבה שלי מדהימה ומאוד תומכת, גם הילדים שלי שתמיד שולחים לי ציורים ושירים. כל רגע בבית הוא חסד מנוצל, אני יוצא לטייל עם המשפחה שלי בזמן בית, ובאמת מנצל איתם כל רגע שהחסרתי.

למדתי שיש מרחב בו אני יכול לתת מעצמי 200 %, אם בעבודה שלי בתור מורה או בכל תחום אחר הרגשתי שאני ממצה רק 60-70 אחוז מהיכולות שלי, גיליתי שיש מרחבים בחיים שאפשר לתת מעצמך הרבה יותר.

אני לא חושב שיש מישהו שלא קם ותרם בדרך שלו, אחרי מה שקרה בשבעה באוקטובר. ההבנה שהמלחמה הזאת שנכפתה עלינו זה המצב שלנו כאן כרגע, וזה המקום שלנו, ולכן אין מבחינתי שאלה בכלל אם לקחת חלק או לא - בוודאי שכן. יכולתי לתרום למלחמה גם בתחומים אחרים, אבל הרגשתי שזה המקום בו אני יכול לתרום הכי הרבה. ידעתי שאני אעשה הכול כדי להצליח לחזור להילחם. 

הסבב הראשון היה 4 חודשים, בהתחלה הציבו אותנו בצפון, ומהר מאוד ירדנו לדרום. תמרנו עם חטיבת הצנחנים 3 חודשים, הסבב השני ארך חודש וחצי הגנה התקפית בעזה.

אני ממשיך כי אני מאמין שאם זה לא אני זה מישהו אחר, ובסוף כולם צריכים להיכנס מתחת לאלונקה. את המשימה חייב להשלים, כאשר תוך כדי אנחנו כולנו אחד בשביל השני. 

הסביבה מאוד תומכת, ועוזרת, ומאוד מבינה כי אחים שלי הם קצינים במילואים. גם בעבודה מאוד תומכים בי ובהיעדרות שלי.

זה יותר קשה, הגעגוע, ולהפסיד את הדברים הראשונים שלו, הפסדתי את הצעדים הראשונים שלו. אבל הכול מתגמד ביחס לדבר הגדול שאנחנו לוקחים בו חלק, וכל הצלחה שלנו וכל פעם שאנחנו רואים את יישובי העוטף מהצד השני, זה נותן כוח.

כן גם בשבילו, בשביל המשפחה שלי ובעיקר בשביל תושבי העוטף.

בסך הכול 15 שנה. אבל במלחמה מי סופר...

 עושים מה שצריך. זו זכות עבורנו. 

 מגבים ונותנים כוחות. 

הרבה דברים. המרכזי שבהם הוא יכולת הכתיבה והעברת מסרים בצורה עוצמתית. 

 זה שיעור חינוך בפני עצמו. גם שאתה בעזה התלמידים מקבלים שיעור חינוך רק באופן אחר לגמרי. נכון שהקשר הפיזי פוחת, אך לא נעלם, אבל גם זה חינוך.