כשאוריאן הציל חיים ב-7.10, הוא הבין שהוא חייב להתגייס לקרבי

ברגע שנשמעה האזעקה הראשונה בבוקר השבת השחורה, רב"ט אוריאן אברג'יל, שהיה אז בכלל מלש"ב, לא בזבז זמן - ושלף מהארון את מדי מד"א. "אבא שלי ואני חובשים, ועוד לפני שהבנו מה היקף האירוע, ידענו שכנראה אנשים יצטרכו עזרה", הוא משחזר את הרגעים הדרמטיים, "אני גר בנתיבות, אז האזעקות לא זרות לי ולא מפחידות אותי, ולא היססתי - היו צריכים אותי וזה המעט שיכולתי לעשות".

אוריאן ואביו מיהרו לצומת נתיבות, שם טיפלו בחיילים ובפצועים שנמלטו מהמסיבה ברעים: "בשלב מסוים הצטרפנו לאמבולנס ועזרנו איפה שרק יכולנו. אחד המקרים הקשים היה נפילת רקטה בבית בנתיבות. נהרגו שם סבא, אבא ונכד. ממש לא פשוט לראות את זה".

מאותו רגע הוא המשיך לפעול במד"א ללא הפסקה, ובין טיפול בחייל אחד לאחר, הבין שהוא חייב להיות לוחם. "בהתחלה רציתי להתגייס לקורס חובשים", נזכר רב"ט אברג'יל, "אבל אחרי שטיפלתי בעצמי באלו שנלחמו בשדה הקרב, הבנתי ששם אני רוצה להיות. לתת מעצמי כמה שאני רק יכול".

ואכן, כך קרה. אני פוגשת אותו בסוף מסע הכומתה של חטיבת הנח"ל, אליו התכונן בשמונת החודשים האחרונים. הוא וחבריו אומנם עייפים ומזיעים, אבל אי אפשר לפספס את החיוך על פניהם.

"המסלול היה משמעותי מאוד בשבילי כי באמת רציתי את זה. התחלתי אותו בעודף משקל גבוה ונכנסתי לכושר - אני גאה בעצמי, ומתרגש להיות לוחם בנח"ל", הוא מכריז, "התגייסנו בעיצומה של המלחמה וכולנו התאמנו קשה, בלי לוותר לרגע כדי להתכונן לרגע האמת".