הפרמדיקית שנפצעה קשה בעזה משחזרת לראשונה
כשסמל גאיה נכנסה לרצועת עזה במטרה להציל חיים, היא לא דמיינה שחבריה הפרמדיקים יצטרכו לטפל בה. שמענו ממנה על הרגע בו הבינה שנפצעה קשה, תוך כדי טיפול בפצוע - ואיך זה מרגיש להפוך ממטפלת למטופלת בשדה הקרב
כשבוגרי מחזור 42 של קורס הפרמדיקים בצה"ל סיימו את ההכשרה, הם החליטו לבלות את השבת האחרונה ביחד בקיבוץ סופה שבעוטף עזה, שם מתגוררת אחת החניכות. בשש וחצי בבוקר, כשהאזעקות לא פסקו, הם הבינו שהשבת תהיה אחרת לגמרי.
"שמענו את היריות מתקרבות לאט לאט, אבל המחבלים לא הגיעו אלינו", משתפת סמל גאיה, פרמדיקית ששובצה בגדוד 53 של חטיבת השריון 188. בעקבות האירוע, גאיה וכל הפרמדיקים הטריים חזרו לעיר הבה"דים: "כשהכול התחיל, כולנו רצינו כבר למחרת להיכנס לעזה, אבל כדי לעכל את מה שעברנו, שבנו לבסיס לשיחות עם קב"ן".
חודש וחצי אחרי, התקבלה ההודעה המיוחלת - הם מצטרפים לגדודים אליהם שובצו ונכנסים איתם לרצועה: "אמרו לנו להיות מוכנים לכניסה, כשלא ידוע לכמה זמן".
גאיה ארזה את התיק. "זה היה החלק הכי קשה", היא מספרת בחיוך, "לעזה עדיין לא יצא לי לארוז". זמן קצר אחרי, כבר הצטרפה לגדוד שלה בלחימה. "יום אחד נסענו בטורים. אני הייתי בנמ"ר התאג"ד יחד עם רופאה, והיה גם נמ"ר פינוי עם עוד חובשים. היו הרבה יריות מסביב, אבל זה רגיל - לא התרגשנו", היא משחזרת.
"פתאום ראינו טנק שעולה באש", ממשיכה גאיה, "אחרי שחילצו את אחד הלוחמים, רצנו אליו, טיפלנו בו והעברנו אותו לנמ"ר הפינוי". ואז הוציאו חייל נוסף: "ברגע שבאתי אליו, קראו לי מיד לבוא לטפל בפצוע אחר. שיניתי כיוון ובעודי ממהרת אליו, שמעתי ירייה, נעצרתי ונפלתי עם הפנים קדימה".
החובש שהיה יחד עם סמל גאיה ניסה להרים אותה למקום בטוח, אבל נורה בחזה. "ראיתי שהרגל שלי עקומה בזווית לא טבעית והבנתי שירו בי", היא מספרת, ומבלי משים נוגעת במקום הפציעה, "אחרי כמה שניות של הלם הוצאתי את חוסם העורקים, מצאתי חייל וביקשתי ממנו שישים לי על הרגל".
בעודה פצועה, חילקה גאיה הוראות כפרמדיקית: "הייתי בהכרה אז פיקדתי על הזירה. למשל, יש חלק שכולל הכנסה של תחבושת לתוך הפצע, שזה הדבר הכי כואב שחוויתי. בגלל שהבנתי למה חשוב לעשות את זה, התאפסתי על עצמי ולא עצרתי אותם".
"זה היה טוב ורע, שידעתי בדיוק מה עושים לי", היא ממשיכה, "מצד אחד הבנתי שאני פצועה קשה, ומצד שני זה הרגיע אותי לדעת שהם מטפלים בי. כשראיתי את הפרמדיקית הנוספת עם זריקת הרדמה ביחד, אמרתי לעצמי 'איזה כיף שזה סוף-סוף מגיע'".
כשאני אומרת לה שהיא גיבורה, היא מנידה בראשה בענווה: "אני לא מרגישה ככה, אני מרגישה שעשיתי את התפקיד שלי. הייתי נכנסת שוב גם אם הייתי יודעת שזה יקרה. מכשירים אותנו בדיוק לרגע הזה - טיפול בפצועים תחת אש. אם יש פצוע, את יורדת מהכלי והולכת לעזור לו. למרות שזה מפחיד והלב פועם, המוח על אוטומט ואת רצה בלי לחשוב פעמיים".
אני מביטה אל קירות חדרה בבית החולים, ומבחינה בשתי כותפות עליהן כתוב "פרמדיקית", שפעם היו לבנות וכעת מלאות לכלוך ואבק. סמל גאיה מסבירה לי: "לפני כמה ימים הגיע לבקר אותי אחד הפרמדיקים שטיפל בי כשנפצעתי. הוא סיפר לי שאחרי שפינו אותי, הביאו לו את החולצה שלי. הוא ראה את הכותפות ושמר אותן בכיס כדי להחזיר לי. רק פרמדיק יעריך את הכותפות האלה, שאנחנו עובדים כל-כך קשה כדי להשיג אותן".
לפני שאנחנו נפרדות, גאיה מזדקפת בכיסא הגלגלים: "אני יודעת שהתפקיד שלי חשוב, אבל לא באמת הבנתי את המשמעות שלו עד עכשיו. למרות שנפצעתי קשה אני עדיין בחיים, ובדיוק כמו השיר של נסרין - אני עכשיו לומדת ללכת".