גם אחרי עשור - ולריה לא עוזבת את חמ"ל כיסופים

בבוקר השבת השחורה, כשמאות פצועים זרמו אל בתי החולים ואיתם השמועות האיומות על המתרחש, ולריה, אחות חדר מיון ב'ברזילי', קיבלה החלטה. "הגיעו ידיעות על המוצבים והחמ"לים של התצפיתניות", היא משחזרת, "ותוך כדי שאני מטפלת בפצועים שלא מפסיקים להגיע, החלטתי שאתנדב למילואים כתצפיתנית".

לצד הרצון לתרום לצבא, ולריה לא יכלה להעלות בדעתה לעזוב את תפקידה כאחות בימים בהם זקוקים לה יותר מתמיד. לכן מצאה דרך לשלב בין השניים. "אני עושה שבוע-שבוע", היא מסבירה, "שמונה ימים בבסיס, חמש משמרות בחדר מיון, וככה כבר חצי שנה".

בתקופת הסדיר שלה, לפני כעשור, סמל (במיל') ולריה שירתה בחמ"ל כיסופים, אליו היא חזרה גם במילואים. "כששמעתי את כל מה שעבר על התצפיתניות שם, נזרקתי אחורה לתקופה שלי. הייתי תצפיתנית ב'צוק איתן', וכמה שהיה מאתגר אז, לא יכולתי לדמיין אפילו איך זה עכשיו", היא משתפת, "אלה חיילות בנות 18-20 שעברו דברים לא פשוטים בכלל, ואני מורידה בפניהן את הכובע. אם אני יכולה לעזור להן, אני לא אעשה זאת?"

מלבד התרומה המקצועית, ולריה הגיעה לחמ"ל בדיוק בזמן הנכון לעזור ולעודד, ולשמש כתף תומכת לכולן. "אני מרגישה קצת כמו אחותן הגדולה, ויש בי דחף לגונן על התצפיתניות", היא מודה, "ולא רק עליהן - אלא גם על התפקיד. לפעמים אנשים יכולים לזלזל בתצפיתניות ולא להבין את המשמעות האדירה של התפקיד, וזה קשה לשמוע את זה".

אבל גם בשבועות שהיא 'ולריה התצפיתנית', היא לא משאירה את 'ולריה האחות' בצד, ומטפלת בפציעות קטנות של חיילים במוצב. "הסתירה הזאת יכולה לגרום למקרים מאוד מתסכלים", היא מוסיפה, "פעם אחת, כשהייתי במשמרת, כמה חיילים מהמוצב נפצעו בעזה, ממש סמוך לגבול. כל-כך רציתי לרוץ לשם ולטפל בהם, ולא יכולתי. הרגשתי חסרת אונים".

ולמרות הג'אגלינג הלא יאומן שולריה מבצעת כבר חודשים ארוכים, אי אפשר לפספס את החיוך בקולה כשהיא מדברת על תקופת המילואים. "לא הייתי בחמ"ל עשר שנים, ואני עדיין זוכרת את הגזרה כאילו זה היה אתמול, זה מטורף", היא מציינת, "והאמת, שאני לא מרגישה שאני מפספסת שום דבר. אני מרגישה סיפוק עצום כאחות וכתצפיתנית, אני מספיקה לישון, לגדל כלב ואפילו להכניס תחביבים. בגדול, מתי שיצטרכו אותי - אני אבוא".