"אני שומעת את הקול של לירי אומר לי להמשיך ולתת הכול"

מהפגישה האחרונה שלה עם לירי, תשעה ימים לפני השבת השחורה, זוכרת איה אלבג כל דקה: "זה היה ערב חג שני של סוכות. ישבנו אצלה ואמרתי לה כמה אני גאה בה על זה שהיא עברה את קורס התצפיתניות בהצלחה. היא הייתה עם מלא מוטיבציה ורצון להתחיל את הסדיר, ושמחה כל כך שהיא שובצה בנחל עוז. היא נכנסה למוצב בחמישי, ויום וחצי אחר כך, בשבת בבוקר - היא נחטפה".

לירוש ואני זה קשר מיוחד. אני בת יחידה והיא ממש כמו אחותי וחברת הנפש הכי קרובה שלי

"לירוש ואני זה קשר מיוחד. אני בת יחידה והיא ממש כמו אחותי וחברת הנפש הכי קרובה שלי. היא הייתה חלק משמעותי במשך כל תהליך ההתבגרות שלי ותקופת התיכון", מספרת איה בחיוך, אבל עיניה לא מצליחות להסתיר את הכאב. 

"תמיד יש לי את הקול שלה בראש", היא מתארת, "ביום לפני הגיוס שלה ישנו יחד, ולא הבנתי איך היא לא בלחץ. והיא אמרה לי - 'איה, הכל יהיה טוב, זה קטן עליי. אני אצליח, אני אעבור את זה והכול יהיה בסדר'. זה כל כך מאפיין את לירי. אני, לעומתה, נשארתי ערה ולא עיכלתי שהיא מחר בלשכת הגיוס. ליוויתי אותה יד ביד בכל היום הזה".

"היא הקול הקטן בראש שלי"

שלושה חודשים אחרי היום הנורא, ב-20 בדצמבר, הגיע תורה של איה להתגייס - לתפקיד מדריכת כושר קרבי. ערב לפני, לירי כבר לא הייתה שם לצידה ולהרגיע. "לא הצלחתי לישון כל הלילה מרוב הלחץ. אמרתי לעצמי שהיא בטח מרגיעה אותי מרחוק, היא הייתה הקול הקטן בראש שלי - ליוותה אותי ואמרה לי שיהיה בסדר, ולכי ותראי לכולם מי את. וככה זה היה".

הטירונים הם באמת הכול בשבילי

כשאיה סיימה את קורס המדא"גיות, היא שובצה בבא"ח העורף בנבי מוסא, כשתחת אחריותה שתי פלוגות טירונים. "הטירונים הם באמת הכול בשבילי", היא מעידה, "אני מלווה ועוברת איתם את כל שלבי ההכשרה: מתחילת הטירונות ועד סוף האימון המתקדם. זה כולל אימונים, מסעות, קרב מגע, בחני כש"ג ובוחן מסלול".

"זה מה שמרים אותי בתקופה הזאת של המלחמה, כי בסוף הצבא זו השגרה שלי", רב"ט אלבג מסבירה, "מעבר לזמן בבסיס, כל הצוות שאיתי מלווה אותי גם ברגעים הקשים מחוץ לבא"ח".

גם בתוך השגרה האינטנסיבית, היא מוצאת מקום וזמן לפרוק את העצב שמציף אותה. "לפעמים באמצע אימון יוצאת פתאום הודעה או תמונה חדשה הקשורה ללירי, ותוך שנייה הכול צף אצלי מחדש. אני יודעת לקחת את הזמן לנשום עמוק, לבכות כשצריך, ולהמשיך. זה מה שלירוש הייתה רוצה שאני אעשה".

בין כאב, געגוע וגאווה 

ודווקא מתוך הכאב הגדול, רב"ט איה שומרת על החיוך שמאפיין אותה: "זה הרבה בגלל לירי. אני שומעת אותה אומרת לי בלב להמשיך ולתת את הכול. אני יודעת שכשהיא תהיה פה - היא תסתכל ותהיה גאה בדרך שעשיתי, ואני עדיין ממשיכה לעשות". 

אחת הדרכים שעוזרות לה להתמודד עם הקושי והגעגוע, היא להמשיך ולספר על לירי ועל הקשר ביניהן, בכל הזדמנות אפשרית: "העברתי כאן לכל הטירונים שלי שיעורים על לירי ועל הסיפור שלנו. זה ממלא אותי לראות כל פעם את החיילים מרותקים, מקשיבים ואחר כך כמובן באים לדבר איתי על הכול".

החזרה הביתה מהבא"ח, בו נמצאים החיילים והצוות שלה, מעוררת לא פעם תחושות מורכבות, וכך היה לפני כחודש. "יצאתי מהבועה ופתאום הדברים שקעו לי: הבנתי שעוד מעט עוברת שנה, ועוד רגע מגיעים לאוקטובר. וממש ברגע הקשה הזה - הקצינה שלי התקשרה אליי והודיעה לי שאני מצטיינת מח"ט לכבוד ראש השנה". 

שיחת הטלפון שקיבלה, נתנה לרב"ט אלבג הזדמנות להסתכל על הדרך שעברה ועל התרומה שלה במסגרת התפקיד. "הרגשתי שאני באמת שמה כל יום את הקושי בצד", היא משתפת, "ולמרות הכול אני עדיין ממשיכה לאמן, ודואגת שיעברו את ההכשרה כמו שצריך. אני מרגישה גאוות יחידה בכל פעם שאני על מדים, במיוחד בגלל שלירי עדיין שם".