החיילות שראו את עזה מבפנים - מספרות

מראיינת: שירה הלמן, עריכת וידיאו: נועה בירמן ויאיר פרש חממי, אפטר: יובל בניאן, צילום: עמית דוידוב

"אם צריך - עכשיו אני חוזרת" עונה בביטחון סגן יעל, מפל"ג טנ"א בגדוד רותם, לאחר ששאלתי אם היא מוכנה להיכנס לעזה בשנית. מהרגע הראשון היה ברור לה ולחברותיה, סמ"ר (מיל') מיטל וסמל גאיה, שייכנסו ויבצעו את התפקיד שלהן - פרמדיקיות ומפל"ג טנ"א יחד עם כולם, גם מעבר לגבול. אבל איך אפשר להתכונן לסיטואציה שנשים בקושי חוו לפניהן?

"לא ידענו מה לקחת, זה לא דבר שבא עם ספר הנחיות", מסבירה סמ"ר (מיל') מיטל, "לא חשבנו בכלל על דברים לאכול או יומן לכתוב, זה דברים שאילתרנו בפנים".

תוך כדי הלחימה הן מתחילות להבין את גודל האירוע שהן לוקחות בו חלק, "רק בסוף החודש הראשון, כשהמג"ד סיפר לנו את הישגי הגדוד, הבנתי - אם זה מה שגדוד אחד הצליח לעשות, זאת היסטוריה", מתגאה סגן יעל. בין אם בחילוצי הכלים תחת אש של הפלס"ם או בטיפול רפואי מיידי, לשלושתן חלק בלתי נפרד מהם. 

אבל יש רגע אחד שסמ"ר (מיל') מיטל לא תשכח: "היינו באחד המגננים (מבנים שמשתלטים עליהם ומשמשים כמחסה), הסתכלנו על הנוף לים ופתאום ראיתי דגל ישראל על אחד הכלים. הרגע הזה הזכיר לי איפה אנחנו נמצאים ולמה אנחנו נלחמים". מאז, כפי שהיא מעידה, זה מזכיר לה תמיד את המשמעות, ושהדרך ארוכה - אך הכוח לא נגמר.

וכן, יש גם רגעי שבירה, "בסופו של דבר אנחנו שלוש בנות בגדוד", סמ"ר (מיל') מיטל מתוודה, "זה לא פשוט, ויש רגעים עם רצון להפסיק, אבל זה גם היתרון שלנו - אנחנו שם אחת בשביל השנייה לכל דבר, כולל במשברים". גם לסגן יעל רגעי המשבר מתגמדים אל מול ה"למה": "כשאני נזכרת במשימה, ולמה אני עושה אותה, שום דבר לא יפריע לי".

שלושתן הוקפצו ב-7 באוקטובר, סמ"ר (מיל') מיטל מהאזרחות וסמל גאיה וסגן יעל מהאימון של הגדוד. "היינו מהכוחות הראשונים שנכנסו לכפר עזה", סמל גאיה מספרת, "חילצנו וטיפלנו בהמון פצועים במשך שלושה ימים שהיו הכי אמוציונליים, אפילו יותר מלהיכנס לתמרון בעזה".

השיחה שלנו נגמרת בשאלה אם הן מוכנות לחזור חזרה, ושלושתן, בפה אחד, עונות לי שכן. למרות החוויות המורכבות שעברו והמאמץ הפיזי והנפשי, סמ"ר (מיל') מיטל וסמל גאיה ימשיכו לתת סיוע רפואי, וסגן יעל תמשיך להוביל את מאמץ חילוץ הכלים בגדוד. שלושתן ימשיכו להוכיח שכשיש את ה"למה", תמיד מוצאים את ה"איך".