פגשתי את הלוחמים העתידיים של צה"ל

אני נכנסת ללשכת הגיוס בתל השומר, המקום הכי ישראלי שיש. כל חייל עבר פה, בזמנים אחרים ובתקופות שונות, והנה אני מוצאת את עצמי שוב כאן, בכובע אחר מהפעם האחרונה - כדי לפגוש את המתגייסים החדשים, בזמן המלחמה.

אני מסתכלת עליהם ורואה את הדיסוננס - ליד חייל שמח וצוהל, עומד חייל מבוהל ומכונס. כל מערבולת הרגשות מתכנסת לאותו רגע משמעותי. החיים שלהם עומדים להשתנות.

זו תקופה יוצאת דופן להתגייס בה, וזה מורגש -  אלה הם הגיוסים הראשונים בזמן המלחמה. בעקבות כך, בלשכות הגיוס ברחבי הארץ, הוקמו עמדות חלוקה של חולצות למתגייסים הלוחמים החדשים, ומדבקות להוריהם על מנת לעורר גאוות יחידה, ומזכרת שתישאר מהיום המיוחד הזה.

אני מסתובבת בלשכה, ודמות חייכנית צצה לי בעין. כשאני שואלת אותה אם תרצה להתראיין, היא נענית בחיוב. קוראים לה הדס, היא מנס ציונה ומתגייסת לקרקל. "תמיד רציתי שיהיה לי שירות משמעותי", היא מספרת לי, "מאוד היה לי חשוב להיות לוחמת, ואני מרגישה גאווה להתגייס לתפקיד הזה דווקא עכשיו".

"היה לי חשוב להיות לוחמת. אני מרגישה גאווה להתגייס לתפקיד הזה דווקא עכשיו"

כשאני שואלת אותה אם היא חוששת, היא עונה לי בחיוך: "הדבר היחידי שאני מפחדת זה לפספס את האוטובוס".

הבא בתור שפגשתי הוא רן מגבעת כ"ח - שמתגייס לשריון. רן מספר לי שאחיו הגדול משרת כלוחם ימי, ושגם לו מאוד חשוב להיות לוחם. "אני שמח להתגייס. זה תמיד חשוב, אבל עכשיו בזמן המלחמה זה מרגיש אפילו יותר משמעותי", הוא חורץ.

"עכשיו בזמן המלחמה זה מרגיש אפילו יותר משמעותי"

הוא לא לבד בתחושות האלו - גם דניאל מכפר סבא, שמתגייס להנדסה קרבית, חושב כך, והמוטיבציה והרצון שלו להתגייס עלו בעקבות המלחמה. "יש לי הרבה בני דודים בצבא", הוא מפרט, "והם כולם אומרים לי עד כמה זה חשוב להתגייס עכשיו". הוא מוסיף: "יש הרבה תהיות - מה יקרה אם לא נסתדר כקבוצה, או הקשיים הפיזיים הצפויים, אבל אני מקווה שאצליח להתמודד עם הכול, ואכיר על הדרך חברים לחיים".

"מקווה שאצליח להתמודד עם הכול ואכיר על הדרך חברים לחיים"

המתגייס האחרון שדיברתי איתו הוא תומר, מרמת השרון, שעתיד להיות לוחם בסיירת גבעתי. תומר, להבדיל, חש שהגיוס שלו לא מקבל חשיבות רבה יותר בזמן הזה: "כולם אומרים 'דווקא עכשיו', ואני חושב שזה נכון לכל תקופה". 

אנחנו מדברים על הציפיות, וגם הוא מזכיר את החברויות. "אמא שלי תמיד אומרת שצבא זה אנשים, ולא המקום", הוא משתף, "אני מקווה שהשירות יהיה מלא בחוויות טובות ורגעים יפים. וגם ברגעים הקשים - בסוף עוברים את הכול".

"אומרים 'דווקא עכשיו', ואני חושב שזה נכון לכל תקופה"

בסוף כל ראיון, אני מאחלת להם בהצלחה, ועוברת למרואיין הבא. כל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו, עם תחושות דומות ושונות. אבל בקרוב מאוד לכולם יהיה מכנה משותף - הם הלוחמים העתידיים של צה"ל, ובקרוב, מאזרחים רגילים שראו תמונות של חיילים נלחמים בחודשיים האחרונים, הם יהפכו לאלה שיגנו על אזרחי המדינה. "בהצלחה. תשמרו על עצמכם", אני מסיימת. הם מחייכים ומתקדמים לכיוון האוטובוסים.