"הבן שלך לא יגדל בלי אבא" - הצוות שהציל את המט"ק בלב עזה

כשדניאל (שם בדוי), עמית, מטר וגיא, לוחמי שריון במילואים, צוותו יחד בטנק עם תחילת המלחמה - הם לא הכירו אחד את השני, ובטח לא ציפו שגורלם יקשר בצורה כזו. 

אני מצטרפת אליהם למפגש הראשון מאז שיצאו מעזה, וחדר המשפחות בבית החולים בילינסון לובש חיוך כשהם מתחבקים ומחליפים טפיחות על השכם. כל אחד מספר קצת על מה שעבר עליו מאז הפעם האחרונה שראו זה את זה, באותו הקרב בתוך רצועת עזה.

לאחר כמה דקות של ברכות לבביות, סגן (מיל') דניאל, מפקד מחלקת הטנקים, מכחכח בגרון ומתחיל לספר את הסיפור שלו - הסיפור שלהם. 

"כשהמלחמה פרצה הבנתי שיש צורך במ"מים לוחמים. בגלל שלא עשיתי מילואים בשנים האחרונות, לא ידעתי אם אני מספיק כשיר", פותח דניאל, "אני זוכר שהמ"פ שאל אותי: 'איך רוח הלחימה שלך? איך אתה עם להוביל חיילים לניצחון?', עניתי לו שאני איתו בכל הכוח". דניאל הגיע לשיזפון למספר ימי העלאת כשירות, ולאחר מכן שיבצו לו צוות טנק.

"כבר ברגע שהודיעו שאנחנו ביחד הרגשנו את החיבור", מעיד רס"ל (מיל') גיא, נהג הטנק, "נוצרה בינינו שפה משותפת, וידענו שאנחנו אגרוף אחד". רס"ל (מיל') עמית, התותחן של ההרכב, מצטרף בפה מלא: "הפלוגה הזאת, הצוות הזה - זה כמו משפחה".

אחרי שלושה שבועות שהצוות נכנס ויוצא מרצועת עזה לטובת משימות מגוונות, הפלוגה נקלעה לקרב קשה במיוחד. "זה היה יום שישי, שדה הקרב החל להתחמם וזיהינו הרבה נוכחות אויב", מפרט דניאל, "ואז ראינו שהמחבלים מנהלים את הלחימה מתוך בית ספר. לראות את הניצול הזה בעיניים, זה בלתי נתפס". 

הצוות הבין מהר מאוד שהמוסד החינוכי שימש את חמאס כתא טרור, ממנו יוצאים פירים למנהרות. "אני רואה את המחבל יוצא משם ויורה עלי, בנס הוא החטיא אותי. לא הבנתי איך הם מסוגלים לנצל את הטוב כדי לעשות רע", ממשיך מפקד הטנק, "אבל אני עדיין מאמין בטוב, ואני רוצה לקוות שיום אחד עוד ילמדו בבית הספר הזה אנשים שמאמינים בו גם".

אחרי הקרב הקשה, דניאל קיבל החלטה - כבר למחרת הוא ואנשי הצוות שלו תרגלו מקרים בהם מפקד הטנק נפצע, כדי לוודא שכל אחד יודע את תפקידו, לכל מקרה שלא יבוא. לרגע לא דמיינו הארבעה שהתרגיל יהפוך למציאות כל כך מהר - ויתברר כמציל חיים.

"כבר באותו הערב נכנסנו עם כוחות נוספים לפעילות לילית. הכול עבד מעולה, ראינו והשמדנו הרבה אויב", מספר עמית התותחן, "פעלנו ארבע או חמש שעות ברצף - עד שירו עלינו נ"ט".

לרגע עמית עוצר, ויחד עם חברי הצוות מסתכל לכיוונו של דניאל, מחכה שהמפקד ימשיך את הסיפור. דניאל לוקח נשימה עמוקה: "נכנסנו ללחימה מאוד חזקים ונחושים, כשאני יודע שאני סומך על הצוות שלי. ופתאום אחרי שעות של קרב, אני רואה כדור אש שעף לכיווני, ומרגיש כאילו הפנים שלי נופלות".

בשלב זה, רס"ל (מיל') מטר, הטען בצוות הטנק, זינק לפעולה: "אחרי כמה שניות של הלם התאפסתי על עצמי, והרמתי את דניאל לצד שלי בטנק. ראיתי הרבה דם, כל הפנים שלו, ובחשיבה מהירה לקחתי את הכפפות שיש לכל איש בצוות, הנחתי לו על הראש וחיבקתי אותו כדי ליצור לחץ חזק ולעצור את הדימום".

בזמן שמטר מטפל בדניאל, שאר חברי הצוות פעלו בדיוק כפי שתרגלו רק כמה שעות לפני כן, והתחילו בניסיון לחלץ את הטנק מהתופת אליה נקלע. "ראיתי איך מטר מתנהל ממש כמו פרמדיק, וזה נתן לי את השקט לפעול בלי לדאוג. בתור תותחן, לקחתי את הפיקוד על הטנק ועליתי לצריח כדי לכוון את הנהג. טנק יכול לספוג נ"ט, אבל הפגיעה הקשה באמת היא שהמפקד נפצע".

גיא הנהג מיהר לחלץ את הכלי מהחזית, בנסיעה מסוכנת שלולא התושייה שגילה - עלולה הייתה להיגמר בתוצאה קשה יותר. "שילבתי הילוך אחורי והתחלתי לנסוע", הוא מתאר, "זו הייתה לחימה בלילה וזה לא היה פשוט. הפחד הכי גדול שלי היה לפגוע בכוחותינו".

עמית מתערב לרגע, בטענה שגיא 'יותר מדי מצטנע'. "לפעמים בסיפורים כאלה הנהג מקבל פחות קרדיט, אבל כנראה שהתגובה הראשונית של גיא, האסרטיביות וקור הרוח שלו - הצילו את כולנו", הוא מבהיר. "אם האויב יורה על טנק ורואה שהוא קופא, הוא מבין שאפשר לתקוף חזק יותר. בזכות זה שגיא זז, האויב לא הצליח להתביית עלינו".

"בדר"כ בלילה צריך להוציא את הראש מהכיפה כדי לכוון את הטנק, אבל אם יורים עלינו זה הדבר האחרון לעשות", עמית ממשיך, "סגרתי את המיגון שלמעלה כדי למנוע ממחבל לעלות על הטנק ולזרוק פנימה רימון. המצב כרגע הוא שאנחנו בחושך מוחלט, עם כוחות רגליים סביבנו שצריך להיזהר לא לפגוע בהם, חייבים לצאת בהקדם כדי לחלץ את דניאל - ואנחנו לא יכולים להוציא את הראש".

כדי שיוכלו לנווט לאזור בטוח יותר, נהג הטנק הדליק את האורות האחוריים, רק לרגע. התותחן, שכבר הפך למ"מ חלופי, וידא שאין אף אחד מאחוריהם, ונתן את ההוראה 'לתת גז'. "אני זוכר שחשבתי על הבן הקטן של דניאל, ועל זה שאין מצב שהוא מאבד את אבא שלו", משתף עמית.

מטר מהנהן וממשיך: "טען, בין היתר, הוא האחד שבזמן שכולם מסתכלים החוצה, מסתכל פנימה. בגלל זה הייתי הראשון שהבחין שדניאל פצוע. ואז, כשהתחלנו את החילוץ הבנתי שיש לנו בעיות בקשר. עמית ואני טיפלנו בתקלה והצלחנו לדווח שהמפקד שלנו נפגע".

"זה נשמע אולי תקלה זניחה", מציין עמית, "אבל לתפעל בעיות בקשר בלילה, בתוך עזה, בזמן שיורים עלינו, ויש פצוע מדמם בטנק שהוא במקרה גם המ"מ - זה טירוף".

נדמה שכל חברי הצוות נחושים לפרגן אחד לשני כמה שרק אפשר, ואני נפעמת לנוכח החברות האמיצה שנקשרה בין ארבעתם, שבכלל לא הכירו עד לפני חודש. "בתכלס אם היו מחליפים מישהו אחד מהצוות אני לא יודע איך היינו יוצאים מזה. עמית עשה דברים שאני לא יודע אם הייתי מצליח, וגיא אותו הדבר", מדגיש מטר, "אני לא אדם מאמין, אבל הצוות הזה נפל עלי משמיים".

דניאל מסתכל על חברי הצוות שמקיפים אותו כמו בחיבוק, ומתחיל לדמוע. "אני זוכר שנפלתי, ושמעתי את מטר קורא לעמית 'עלה לצריח!', ואז מטר הרים אותי ושם אותי בצד שלו. ידעתי שאני בידיים טובות", הוא נושם עמוק וממשיך.

"קלטתי שמטר צועק 'הוא משפריץ דם', ואז 'נראה לי שהוא מת!', וכל הפה שלי היה מלא דם ולא הצלחתי לדבר. פינו אותי למסוק, וכשחזרתי להכרה נגעתי בטבעת הנישואים שעל האצבע שלי - והבנתי שאני בחיים. ראיתי מולי את הפנים של הבן הקטן שלי, ואמרתי לו 'אל תדאג, אבא יהיה כאן לגדל אותך'".

דניאל פונה לבית החולים בילינסון, שם, אחרי ניתוח ארוך, הבין שאיבד את אחת מעיניו. את עינו השנייה הצליחו להציל. "לצד הכאב והנזק הבלתי הפיך, יש פה גם סיפור גבורה של צוות. נהג שנוסע בקור רוח מופתי, תותחן שתופס פיקוד ומשמש כמפקד, וטען שמתפקד כמו פרמדיק".

"עצוב לי שאני לא יכול להמשיך איתם בלחימה. מהרגע הראשון ידעתי שאנחנו לא סתם צוות ושאני לא רק המ"מ - אנחנו חברים. צוות טנק זה קשר מיוחד. לא משנה כמה נספר לך, אין דרך להעביר במילים את עומק האחווה והרעות, מסתבר עד לרמה של הצלת חיים".