"היה מורכב בהתחלה, אבל אין תחושה טובה מלחזור לצוות שלי"

מג"ד שחר, סא"ל פיני דדון

בוקר 7 באוקטובר. סא"ל פיני דדון, שהיה אז חניך בקורס פו"ם בהכשרת מג"דים, התעורר בביתו בקיבוץ גבים לקולות ירי ופיצוצים. הוא הבין שיש חדירה מעזה - ומיד עלה על מדים וציוד. "הנעתי את הרכב והתכוונתי לנסוע לבסיס אורים כי הבנתי שיש שם מחבלים", הוא חוזר לאותו בוקר.

"נסעתי לשער הקיבוץ", הוא משחזר, "ראיתי טויוטה לבנה מצידו השני של השער. ואז, פתחו ממנה עליי באש. שני כדורים פגעו לי ביד, לקח לי כמה שניות להבין שנפגעתי כי לא הרגשתי כאב, רק ראיתי שהמדים קרועים. הם התחילו לצעוק וירו על המכונית ללא הפסקה. חשבתי לעצמי שאו שאני נוסע לכיוונם - או שהם נכנסים ליישוב". 

סא"ל דדון לחץ על הגז והתקדם לעברם, תחת ירי בלתי פוסק: "כשפניתי שמאלה, קיבלתי כדור בראש, ושבר בגולגולת. בשלב הזה לא הרגשתי בחיים. יד שמאל שלי שותקה לחלוטין, שלפתי את האקדח ביד ימין וניסיתי לירות, אבל לא הצלחתי לדרוך אותו", הוא מספר. הרכב התחיל להתדרדר, ובמצבו, לא הצליח סא"ל דדון לשלוט בו. אחת מתושבות הקיבוץ הבחינה בו, והובילה אותו לביתה, שם נלחם על חייו.

הקצין פונה לשיבא וטופל שבועות ארוכים, במהלכם, עבר ניתוח בראשו. לכל אורך תהליך השיקום, הוא ידע שיחזור לשרת בצבא, ועשה הכל כדי להתחזק ולקבל תפקיד כמג"ד מבצעי. ואכן, כך קרה - ביולי, הוא מונה למג"ד 'שחר' בחטיבת החילוץ וההדרכה.

"כיום", הוא מדגיש, "הגדוד מסכל טרור בגזרת עוטף ירושלים, אנחנו מבצעים משימות התקפיות כמעט בכל לילה.  ב-7.10 השנה, היינו בפעילות בכפר עוין ובשבילי זו הייתה סגירת מעגל, לפני שנה הופתענו ועכשיו אנחנו מפתיעים שוב ושוב".

לוחם ביחידת רוכ"ש, סמל מ'

סמל מ' נפצע בפעילות של צוות הרוכ"ש שלו יחד עם צק"ג סיירת צנחנים בחאן יונס. "התפקיד שלנו", הוא מסביר, "הוא לספק ללוחמים תמונת מצב עליונה, בעזרת אמל"ח שמעביר לנו חוזי. אנחנו חוברים לכוחות בשטח, ואוספים מודיעין שבעזרתו מאתרים אויב - וסוגרים מעגל".

10 ימים לתוך הפעילות, התעורר הצוות בלילה לקול פיצוץ חזק: "החדר היה מלא אבק, ולא הצלחתי להבין מה בדיוק קורה סביבי. עפו עליי חתיכות בטון, הרגשתי שאני מתחיל לדמם וניסיתי להשתחרר מבין ההריסות ללא הצלחה".

"שמעתי צעקות בחדר סמוך - והתחלתי לצעוק חזרה", הוא ממשיך, "הקצין שלי וקצין נוסף הגיעו לחלץ אותי, והתחיל תהליך הפינוי. הוזעקו שני מטוסים ועליהם צוותים של 669, שהטיסו אותי ועוד חבר לבית החולים".

הרופאים מגלים מספר שברים, חבלות בכמה אזורים בגוף, החמורה מהן בארובת העין. סמל מ' החל תהליך שיקום, אותו המשיך בבית, בעזרת אביו הפיזיותרפיסט, וכבר אחרי חודש חזר לפעילות גופנית. 

סמל מ' מימין

"ידעתי שאני רוצה לשוב ליחידה. זה היה מורכב, ולקח זמן עד שחזרתי בהדרגה ללחימה ממש, אבל אין תחושה טובה מלחזור לצוות שלי". 

מט"ק בגדוד 77, סגן (במיל') אייל זפולסקי

באותה שבת שחורה, סגן (במיל') אייל זפולסקי תפס קו במוצב 'הבית הלבן' שבעוטף. "כשהתחיל הירי לעבר הארץ", הוא שב אל אותם רגעים, "נסענו לכיוון הגדר. ראינו מחבלים מטפסים עליה, וירינו לעברם. תוך כדי, חטפנו ירי נ"ט לתוך הטנק, שפצע אותי וחבר נוסף. רק אחרי כמה דקות הבנתי שאני לא מת".

הטען פונה, ונשארו שלושה חברי צוות. "בשגרה לא היינו יכולים לתפקד כשאני מט"ק פצוע, אבל היינו מוכרחים להמשיך לפעול, אפילו שהיו לי 7 רסיסים בגוף והראייה בעין ימין נפגעה", הוא מתאר, "נלחמנו כל היום בקיבוצים. אחרי 13 שעות הטנק שבק חיים ופינו אותנו. המצב שלי הדרדר, ובבית החולים הודיעו לי על פגיעות קשות ביד ימין, בעין ובחדירות הרסיסים לגוף".

סגן (במיל') זפולסקי נכנס לתהליך שיקום של מספר חודשים, ולאחר שלושה בלבד - ביקש כבר לחזור לשירות מילואים. מצבו לא אפשר זאת, והוא החלים בבית במשך שנה עד שקיבל טלפון מפלוגת מילואים: "הבנתי שהם מגייסים לסבב נוסף. התנדבתי ובחרתי לחזור ללבנון, כי אני מרגיש בריא, מסוגל ומחויב למשימה". 

"מהרגע שנפצעתי ידעתי שאני רוצה לחזור לפלוגה שלי", הוא מעיד בנחרצות, "זה לא התאפשר כי הם כבר היו עמוק בלנון, אבל הצטרפתי לטנק אחר. אני מרגיש שהפציעה עדיין באה לידי ביטוי עם בעיות בתפעול יד ימין ובראייה, אבל הבנתי שזה המצב, ושאני צריך להסתגל לסיטואציה החדשה". 

"זה היה מוזר בהתחלה, קצת כמו לרכוב על אופניים. התרגלתי צעד אחר צעד למשימות ולשגרת הלחימה - ומהר מאוד הפכנו להיות צוות אחד בטנק, עם אווירה טובה וצחוקים שהם שלנו".