הם נפגשו כשבר היה בכיסא גלגלים - עכשיו הוא עומד כמ"פ

כשמדברים עם בר ושלי, קל להתבלבל ולחשוב בטעות שהם חברים טובים כבר שנים. השיחה ביניהם זורמת בטבעיות, יש להם בדיחות פרטיות שרק הם מבינים ואינספור רגעים משותפים, כואבים, מצחיקים ומרגשים. 

אבל כדי לרדת לעומק הקשר בין סגן שלי תורג'מן, ע' רמ"ד נפגעים בהגנת הגבולות, וסגן בר מלכה, כיום מ"פ הכשרה בחיל, עלינו לחזור יותר משנה אחורה, ליום שחרוט בכאב בזכרונו של כל ישראלי - שבת, 7 באוקטובר.

סגן מלכה, היה אז סמ"פ בקרקל. "שמענו על חדירת המחבלים ליישובי העוטף וקפצנו לסופה. נכנסנו ישר ללחימה אינטנסיבית", הוא מגולל את אותו בוקר, "בערך ב-11:30, המחבלים ירו לנו טיל RPG על הרכב, אני עמדתי מאחוריו. הרגשתי פיצוץ חזק, לא הבנתי בדיוק מה קורה - אבל ידעתי שנפגעתי".

סגן בר מלכה

"לא הצלחתי לדרוך על הרגליים", הוא מתאר, "לקחו אותי לתאג"ד ועשו לי חוסם עורקים. במקביל, היה צבע אדום וירו עוד RPG. פינו אותנו לשיבא, הייתי מלא בכוויות, ואחרי בדיקה גילו שרגל ימין שלי התרסקה".

במשך שבועיים לאחר מכן, בר היה מרותק לכיסא גלגלים. לאט לאט, הוא עבר להתנייד עם הליכון ובהמשך בעזרת קביים: "רק אחרי יותר מחודש וחצי במחלקה, הרשו לי לדרוך על הרגל. זו הייתה המטרה שלי לאורך תהליך השיקום, כל כך חיכיתי לרגע הזה".

סגן שלי תורג'מן, קצינת הנפגעים, נכנסה לתפקיד כשבועיים אחרי אותה הפציעה. "ראיתי אותו בפעם הראשונה במרפסת של שיבא", היא משחזרת, "הוא ישב בצד עם דגל ענק של קרקל. מיד התחברנו, והוא סיפר לי שהוא רוצה להחלים כמה שיותר מהר, ולחזור ישר לפלוגה".

מהר מאוד הם מצאו שפה משותפת. "לפני שנפגשנו לא כל כך הבנתי למה אחראית קצינת נפגעים", מודה סגן מלכה, "גיליתי שזה יותר מלדאוג לפרטים הטכניים. הרבה מהקשר שלנו קשור לפן הרגשי, לשבת ולדבר".

"עיקר הליווי הוא הקשר הרציף", מדגישה סגן תורג'מן. "לקפוץ למחלקה ולראות מה שלומו, או לגרור אותו להופעות כדי להתאוורר. ההיבט השני הוא להיות גורם מקשר - לתווך בין המשפחה ובינו לגורמים הביורוקרטיים, ולוודא שהוא מקבל את כל מה שהוא צריך".

ב-12.7 השתחרר הקצין מבית החולים ונכנס לחודש של טיפולי יום ופיזיותרפיה. בסוף פברואר כבר חזר ליחידה כמ"פ הכנה לקורס מ"כים, והפך לסמ"פ של האימון המתקדם. 

הוא לא עצר וסיים בהצלחה גם קורס מ"פים כפי שחלם: "בתוכי, תמיד ידעתי שאגיע לרגע הזה. אני זוכר שבפיזיותרפיה הראשונה שלי, כשבקושי יכולתי להזיז את הרגל, שאלתי האם אוכל לחזור לשרת עד מרץ. כבר אז זו הייתה המטרה".

"בטקס הסיום, כשלבשתי שוב את המדים הכחולים", הוא ממשיך, "נזכרתי בתקופת האשפוז ובכיסא הגלגלים. לעמוד עם מדים ונשק, זו סגירת מעגל מיוחדת". מי שהייתה שם בקהל להריע כמובן, היא סגן תורג'מן. 

"כששמעתי על סיום הקורס ידעתי שאני חייבת לבוא. עברנו דרך ארוכה - מלבקר אותו בבית החולים, עד לראות אותו בטקס הסיום, ולדעת שהוא יכשיר את הלוחמים הבאים של צה"ל. דיברנו הרבה לאורך קורס המ"פים, דאגתי 'לחפור' לו", צוחקת הקצינה, "אני מוצאת את המשמעות בחיבור לחיילים. אכפת לי לדעת מה קורה אצלו ביחידה, ומה שלומו גם בתום השיקום". 

"אחרי שאתה נפצע, יש אנשים שמנסים לשכנע אותך לא לחזור ללחימה", מסכם סגן מלכה, "אבל שלי האמינה בי, ומהרגע הראשון אמרה 'אתה יכול, אתה מסוגל ואתה תעשה את זה'. היום, אני יודע בוודאות שהתמיכה שלה היא חלק חשוב מהדרך שלי".