"הרגשתי חובה להיכנס, להילחם ולהחזיר את הביטחון לבית שלי"

בתחילת המלחמה, אוג' 23 של הצנחנים עוד היו בהכשרה, וכמו לוחמים רבים, הגיעו מהמסלול - ישר לתמרון בעזה. מאז, כבר הספיקו לעבור לגזרה הצפונית, ובקרוב תהיה זו הפעם השלישית שייכנסו לפעילות בדרום לבנון.

"היה קשה ומורכב בהתחלה, אבל אחרי פעמיים כבר התרגלנו ומכירים טוב יותר את השטח", מחייך רב"ט עידו, לוחם בגדוד 890, "יש אומנם דמיון לעזה, כי בסוף הבתים הם אותם בתים והפצמ"רים אותם פצמ"רים, אבל האיומים כאן יותר גדולים".

הנוף הצפוני ממש לא זר לו. "אני גר בגשר הזיו", הוא מספר, "הקיבוץ שלנו הוא התחנה האחרונה לפני האזור המפונה בצפון, והמשפחה והחברים סובלים מאזעקות ותקיפות כבר שנה שלמה. המשמעות שאני מרגיש כשאני נלחם כאן, כדי להביא שקט לאזור הזה ולאנשים שאני אוהב - לא משתווה לשום דבר אחר".

כשאני מבקשת ממנן לבחור ברגע הכי משמעותי שחווה בתקופה האחרונה, התשובה עבורו ברורה: "זה היה אחרי שנכנסנו למנהרה. עברנו מוקשים בדרך, ובמשך כמה לילות טובים סיירנו באזור וראינו את כמות האמל"ח שחיזבאללה אגר וניסה להסתיר. כשנכנסתי לשם, הבנתי את החשיבות של הלחימה שם, כי אחרת - אני לא רוצה לחשוב אפילו מה עוד היה עלול לקרות".

עם הדברים הללו, לא יכול שלא להזדהות גם רב"ט יואב, אבל הוא דווקא נוטה לצד השני של המפה. "אני משדה ניצן, שנמצא בעוטף עזה", הוא משתף, "אחרי השבת השחורה, הרגשתי חובה להיכנס, להילחם ולהחזיר את הביטחון לבית שלי".

רב"ט יואב ורב"ט עידו

ולמרות המרחק הגיאוגרפי בין השניים, אפשר להגיד שהם בעצמם הפכו למעין אחים: "כבר שנה שאנחנו כל הזמן ביחד ומדברים על הכול. גם כשנמאס לנו אחד מהשני - זה לא שיש לנו ברירה. אנחנו משפחה על אמת וזה מצחיק, כי כשנצא לרגילה של שבוע עם המשפחה שבבית, נחזור לפעול היכן שנצטרך עם המשפחה מהצבא".