ולדימיר הציל את חייו של עוז בחאן יונס - כעת הם נפגשים לראשונה. צפו

"תודה". מילה כל כך פשוטה, עד שאפשר לטעות ולחשוב שהיא מעין תגובה בלתי רצונית - למישהו שמחמיא לך על החולצה או מעביר את המלחייה. אבל כשסמל עוז חוזר עליה, כשהוא פוגש לראשונה את ולדימיר, אח בחיל הרפואה שהציל את חייו בשדה הקרב, אתה מבין בדיוק את המשמעות שבתוכה. 

הפקה ועריכת תוכן: עלמה אולמרט, גל מי טל, עירא בן שושן. צילום: תומר פלר. עריכת וידאו: איל ענבר.

דלת החדר של עוז, לוחם בביסל"ח, במחלקת השיקום ב"שיבא" לא נסגרת לדקה. "כל יום מגיעים לכאן אנשים לשמוע את הסיפור שלי", הוא מסביר במבוכה, "הם קוראים לי 'גיבור' או 'אלוף', אבל אני לא מרגיש שזה מכוון אליי. אני בכלל לא זוכר מה עברתי. לפעמים זה מרגיש שהם מדברים לאדם אחר שיושב לידי במיטה".

מאז שנפגע בפעילות מבצעית של חטיבת ביסל"ח בחאן יונס, עוז מתקשה להיזכר בפרטי האירוע ובחודשים שקדמו לכניסה לרצועה. בשלב הזה בשיחה, סמדר, אמא שלו, עוזרת לחבר את הנקודות: "עוז נכנס עם הצוות שלו לתמרון ב-1.3. באותו היום הם נתקלו במבנה ממולכד והתפוצץ עליהם מטען".

עוז נפצע אנוש מעוצמת ההדף ופונה באופן מוסק לטיפול רפואי בארץ. לאחר שקיבלה את הבשורה, סמדר - אחות בעצמה, יצרה קשר עם הרופא שטיפל בעוז בשטח כדי להבין מה התחזית להחלמתו: "הוא אמר שכל הטיפול התאפשר בזכות אח אחד, בשם ולדימיר, שהפנה את תשומת ליבו למטופל מחוסר ההכרה".

"פתאום הבנתי את המשמעות של המקצוע שלנו. ולדימיר ידע להגיב בזמן אמת ופעל מתוך נחישות, בצורה מקצועית", מדגישה האם, "הוא ראה מי הפצוע הקשה ביותר ומיקד את הקשב בו. אם עוז לא היה 'עולה בראדר' שלו, אולי הוא לא היה בין החיים. בזכותו עוז פה לידי".

ככל שמתקרבים לשעת הפגישה, ההתרגשות בחדר גוברת, עד שלבסוף נשמעת חריקת הדלת וולדימיר נכנס. כשהוא ניגש לחבק את עוז ולבחון את הפצעים שלו, עיני כל הנוכחים מתמלאות בדמעות. "תודה לך, בלעדיך לא הייתי פה", חוזר עוז שוב ושוב. 

כשכולם נרגעים ומתיישבים, מגיע הזמן לענות על השאלות שנותרו ללא תשובה, ולשמוע לראשונה את סיפור החילוץ של עוז מעיניו של ולדימיר. "זה היה היום הראשון של החבירה שלנו לגדוד 75, לפינוי לבנה כבדה", פותח רס"ם ולדימיר, "נתנו מענה רפואי לפעולה שלכם, של ביסל"ח. אני זוכר שראיתי אתכם נכנסים למבנה דרך המצלמות". 

"בערך 6 דקות אחר כך - שמענו פיצוץ ועלו מולנו בקשר", הוא ממשיך ונזכר, "קפצנו מהנמ"ר, התחלנו לרוץ לכיוון האירוע ומזווית העין ראיתי בצד משהו לא בסדר - חייל מחוסר הכרה. זה היית אתה".

"הבנתי שהכוח יסתדר בלעדיי והלכתי אליך, שטפתי לך את הפנים ובחנתי את הפצעים. לא שמעתי כניסת אוויר לריאות אז שמתי לך מנתב אוויר", מספר ולדימיר לעוז הנרגש, "המשכתי בפעולות, ואז ראיתי את הרופא שלנו עובר וקראתי לו. המשכנו לטפל בך יחד עד הפינוי. משם העבירו אותך לאיתן ולא ראיתי אותך עד היום".

במשך כל תיאור האירוע, עוז מבקש לספוג עוד רסיסי מידע, מעיר הערות מפעם לפעם כשעולה מושג רפואי שהוא מזהה מעברו כחובש במד"א. לבסוף, הוא מודה לולדימיר פעם נוספת: "בזכותך אני חוזר לעצמי".

"זו הייתה עבודה משותפת", משיב לו לדימיר, "אני, הרופא שטיפל בך, צוות המסוק שפינה אותך ודאג לך באוויר - כולנו עשינו כל מה שיכולנו כדי שנגיע לרגע הזה".

הניסיון הרב של ולדימיר מגיע מ-33 שנות פעילותו כאח מוסמך באזרחות ומ-12 שנות התנדבות לצה"ל. "אמרתי לעצמי לפני שהתנדבתי למילואים שאם אצליח להציל חייל אחד לפחות, זה שווה את הכול", הוא משתף. 

כל הזמן הזה צופה בשניים סמדר, ומשתפת את תחושתיה בעיניים נוצצות: "עוז הוא אולי חייל אחד, אבל יש לו גם שני הורים, ארבעה סבים וסבתות, שני אחים ועשרות חברים ומכרים, אתה הצלת את כולנו". 

לעוז מחכה עוד מסע ארוך בשיקום, אבל כרגע הוא מאחל לעצמו רק דבר אחד: "החלום הכי גדול שלי זה לחזור לעצמי. לחזור למי שהייתי לפני הפגיעה, אני מאוד מאמין שזה יקרה". 

"זה מדהים לראות אותך ככה", ולדימיר אומר בהתרגשות, "עוד תחזור, ואנחנו עוד נשתכר בחתונה שלך".