הטייסת שהשיבה את החטופים הביתה - מספרת רגע אחר רגע

ב-7 באוקטובר, כמו חיילים נוספים, סרן מ', טייסת מסוקים ב-118, שמעה על הזוועות בעוטף עזה ומיד קפצה לבסיס. "עוד לא הבנו מה קורה", משחזרת סרן מ', "אבל הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לסבתא שלי, שגרה בקיבוץ בארי. היא אמרה לי שהיא מפחדת ושהיא שומעת יריות, ניסיתי להרגיע אותה כמה שאפשר".

מהרגע שהיא הגיעה לתל-נוף, היא ואנשי הטייסת עבדו ללא הפסקה: "אין מסוק שלא טס עד גמר הדלק, וגם אחרי שאזל חזר לתדלוק נוסף ויצא לעוד משימה. מפינוי פצועים ועד הטסת כוחות - עשינו הכול". 

פתאום, הקיבוץ היפייפה, עם המדשאות הירוקות שהיו לסרן מ' בית שני, הפך לשדה קרב לא מוכר, "זה לטוס במנטליות של שטח אויב - וכל הזמן לחפש איומים", היא משתפת בעצב.

בינתיים, הודיעו למשפחתה של סרן מ' שסבתא תמי נחטפה לרצועת עזה. אבל אחרי כמה ימים, בעודה בהכנות לקראת טיסה חשובה, מנהל הלחימה של הטייסת התקשר אליה, "מיד הבנתי - התברר שהייתה טעות והוא הודיע לי שהיא נרצחה".

סרן מ' וסבתא תמי

"אני כבר שש וחצי שנים בחיל האוויר, במהלכן הכשירו אותי לתקופת מלחמה", מספרת הטייסת, "אבל לא הייתי מוכנה לרגע בו זה יגיע אליי הביתה". ואכן למרות ההודעה שוברת הלב, סרן מ' המשיכה בעשייה המבצעית: "נסעתי הביתה למשפחה שלי, ישבתי שבעה וחזרתי לטייסת להמשיך את העבודה שלנו".

במלחמה, כל יום רווי בעשייה מבצעית ובפינוי פצועים, אך באחד מימי הפסקת האש, מישהו הפנה את תשומת ליבה של הטייסת ללוח המשימות. שם, סרן מ' ראתה את שמה משובץ למשימה ייחודית וחשובה - השבת החטופים לישראל.

"מאותו הרגע החיוך לא ירד לי מהפנים", היא משחזרת כשעל פניה אותו החיוך, "כל כך התרגשתי. גם מהעובדה שזה קורה, וגם מזה שאני אהיה זאת שאביא אותם הביתה - זאת הייתה התרגשות מטורפת".

סרן מ' וסבתא תמי

"באותו יום הטייסת הרגישה כמו ביום חג", סרן מ' מתארת, "הסבירו לנו איך לגשת לחטופים, עשינו הכול כדי לגרום להם להרגיש בבית. הצגנו את עצמנו, הסברנו להם על שלבי הטיסה ועל מה מצפה להם במהלכה".

במהלך הטיסה המדוברת, סרן מ' הזמינה את אוהד מונדר בן ה-9, אחד החטופים ששבו ארצה, לקוקפיט: "הושבתי אותו לידי, הסברתי לו על המסוק ועל הטיסה, והראתי לו את המערכות. זה הרגיש טבעי, והתרגשתי נורא, הוא ילד חכם, והיה לי כיף לדבר איתו ולחשוף אותו לעולם שלנו". 

רותי מונדר - ⁠סבתא של אוהד שנחטפה גם כן, הזכירה לסרן מ' את תמי, סבתא שלה. "הן בערך באותו הגיל ומיד חשבתי עליה", היא מתוודה בעצב, "על הסבתא הזאת שחוזרת למשפחתה, ועל סבתא שלי שכבר לא תחזור. ועדיין זאת הייתה סגירת מעגל שזכיתי לעשות".

"היא תמיד הייתה מאוד גאה בי", סרן מ' מסכמת, "ותמיד הייתי מדמיינת איך בעתיד אגור עם המשפחה שתהיה לי בבארי, וסבתא תמי תהיה שם. החלום שלי השתנה, אבל הקשר שלי לקיבוץ התחדד והתחזק, ואני מחכה ליום שאגדל שם את ילדיי".