לאחר שנפצע ואיבד את כל חבריו לטנק - רותם קיבל את סיכת המפקד

לפני ארבעה חודשים סמל רותם התחיל את קורס המט”קים, במטרה לפקד ולהוביל צוות בהמשך המלחמה. אך הדרך לסיום הקורס השתנתה בצורה אותה לא היה יכול לצפות, כשנכנס לעזה וחווה פציעה וגם אובדן. למרות הכול, הוא הגיע ללטרון עם שאר חבריו להכשרה ועוד שלושה שהיו איתם בלב, וקיבל את הסיכה שללא ספק, הרוויח בגבורה.

חודש לקראת סוף הקורס, חטיבה 460, תחתיה מוכשרים מפקדי הטנקים, נכנסה לסבב לחימה בג'באליה. בשבוע האחרון של ההפעלה הם קיבלו משימה בבית החולים 'כאמל עדואן', בעקבות מידע מודיעני על הימצאות פעילי חמאס במתחם. בהתקפה הזאת - חייו של רותם השתנו.

"‏הטנק שלנו עלה על מטען מאסיבי", השריונר מתחיל לשחזר, "אני הייתי הנהג בתובה, ומכאן - אני כבר לא זוכר". את ההמשך הוא משתף לפי מה שסופר לו שקרה: "הטנק שלנו עף למעלה והצידה מהציר, הצריח התנתק, וכל הצוות שלי איתו. יצאתי מהתובה העולה באש ונכנסתי לטנק של המ"פ".

שם הבינו את מצבו של רותם, ושלחו אותו במסוק פינוי לביה"ח. הוא ספג כוויות חמורות, בהן טיפלו במהלך חמישה ימי אישפוז. "הדבר הראשון שאני זוכר זה שפקחתי עיניים בנמ"ר מחובר לחמצן ואינפוזיה", הוא משתף,"מהר מאוד נפלה ההבנה שאני לבד - אין לי מושג איפה הצוות שלי". מאוחר יותר, הוא קיבל את הבשורה הקשה על חבריו לטנק - סרן ברק ישראל סגן ז"ל, סמל עידו בן צבי ז"ל וסמל הלל אליהו עובדיה ז"ל.

"הגיעו אליי עובדת סוציאלית וקצינת נפגעים והודיעו לי שכל הצוות שלי נהרג", מספר המט"ק, "פתאום זה נחת עליי, זה לא פשוט להיות היחיד ששורד. תמיד יהיו מחשבות של 'למה הם ולא אני?' אבל מהר מאוד המשפחה שלי והמשפחות שלהם עטפו וחיזקו אותי - והשליחות שלי היא ללוות אותן בתהליך האבל". 

את הקשר בין חברי צוות טנק אי אפשר להסביר למי שלא חווה את זה, אבל מההצצה הקטנה שרותם נתן לנו, אפשר להבין כי מדובר במשהו מיוחד במינו: "ברק סגן הקצין שלנו לימד אותנו איך להיות מפקדים ראויים, ואני בוודאות אקח את זה איתי הלאה. הלל עובדיה היה התותחן שלנו שהפך אותי לבן אדם יותר טוב בכל יום, ועידו בן צבי הטען, אמנם היה הכי צעיר, אבל תמיד דאג לנו, ובזכותו מעולם לא הייתי רעב". 

במעמד סיום קורס מפקדי הטנקים, המשפחה של סרן ברק, המפקד שנפל, העניקה לרותם את הסיכה שלו.

עוד הוא הוסיף כי הוא לעולם לא ישכח את ההבטחות האחרונות שנאמרו לפני האסון: "ברק תמיד דיבר על 'שבירת הדיסטאנס' של סוף הקורס, ובן צבי אמר שאבוא לבקר אותו ואת חברה שלו בקיבוץ - ואני אגשים את זה".

את הסיפורים הוא מספר בחיוך שהולך ודועך. "זה כואב לחשוב על הזכרונות האלה", רותם מעיד, "אבל אני שם לעצמי במטרה לקחת את המורשת שלהם בשתי ידיים ולהעביר אותה הלאה, כי אין עוד מי שיספר מלבדי". 

למרות הקושי האינסופי, פניו של רותם מועדות קדימה והוא מבטיח שיום אחד כשיהיו לו חיילים משלו, שלושת חבריו לצוות והאירוע שעבר יישארו איתו ויתנו לו מוטיבציה לאורך כל הדרך. "חשוב לי להראות למשפחות של ברק, הלל, עידו ושלי שאני ממשיך להיות מפקד בחיל השריון", הוא מכריז, "זה לא יעצור אותי ואותן מלחיות את החיים".