נטע חזרה ל'בית השני' שלה, עוד לפני שהספיקה לשוב הביתה

שבעה באוקטובר הציב בפני סמל נטע התלבטות קשה. באותו יום נורא הפכו גם הרחוב שלה בשדרות, וגם ה'בסיס' שלה בנתיבות - לשדה קרב של ממש. 

"אחרי כל מה שעברנו בימים האלו, והפינוי מהבית, הקצינה שלי רצתה שאשאר עם המשפחה", נזכרת נטע, המשרתת כמורה חיילת  ביחידת 'מגל וחרב' שנפתחה לאחרונה רשמית, "אבל החלטתי שאני מתעקשת לצאת למשימה, כי ידעתי שלעשות טוב לאחרים יעשה טוב לי". 

היא הגיעה למלון באילת אליו פונו קהילות כרם שלום וניר עוז, והחלה להשתלב בפעילות החינוכית. אך עם הזמן, כך היא מספרת, הקשר בינה לבין המשפחות המפונות הפך להדוק והאמון אט אט התחזק. "הם סמכו עלינו", היא מעידה, "ילדים סיפרו לי על הקשיים שעברו, ואחר כך ההורים שיתפו אותי שזאת הייתה הפעם הראשונה שהם מדברים למעשה על מה שקרה".

בין החוויות המטלטלות נרשם רגע מיוחד שנטע תנצור לעד: "אבא של אחד מהילדים בקהילה נפצע קשה. ותוך כדי שעשינו יצירות אומנות, דיברנו והוא שיתף אותי במה שקרה לאביו. התקשרתי לאמא לספר לה, ומסתבר שהאבא היה לידה, שמע את השיחה ומאוד התרגש. זאת הייתה נקודה שאמרתי לעצמי - איזו זכות יש לי להיות כאן ברגעים כאלה".

"העובדה שגם אני מפונה, יצרה בינינו הדדיות ותחושת שותפות", היא מודה, "אני מבינה ומזדהה איתם - אני יודעת איך זה לגור במלון ולהתגעגע הביתה - אנחנו חווים את אותו הדבר וזה מאוד מקרב".

לאחר ארבעה חודשים עם הקהילות, שבה נטע לשרת בעיר בה פעלה לפני המלחמה. "החזרה לנתיבות מאוד מרגשת, חזרתי לבית השני שלי - עוד לפני שחזרתי לבית שלי", היא מספרת, "עכשיו אני ממשיכה את העבודה עם הנוער: עוזרת להם בדברים שקשורים בצבא, כמו צו ראשון, יום המאה ומיונים, בנוסף לתחומים הלימודיים והחברתיים".

בין אם בקהילות המפונים מהעוטף, או עם הנוער בנתיבות כחלק מיחידת "מגל וחרב" - לפעילות של נטע יש ערך גדול עבור כל הצדדים: "זאת זכות עצומה לשרת עם העורף הישראלי. אני שמחה שהיה לי את המקום לעזור לקהילות האלה, ועל הדרך לעזור גם לעצמי וגם לבית שלי - לצמוח מחדש".