ימי הלחימה בעזה מעיני המילואימניקים של בה"ד 1

כשאנחנו מגיעים לימ"חים (יחידת מחסני החירום למילואים) של בה"ד 1, אנחנו מגלים אותם שוקקים מאי פעם. המקום שבדרך כלל מגיעים אליו אנשי מילואים בשגרה בלבד כדי למשוך ציוד, מלא עכשיו במילואימניקים שהגיעו להזדכות על הציוד שלהם לאחר 59 ימי לחימה בתוך הרצועה. 

הלוחמים של גדוד 8717 בחטיבת בה"ד 1 היו בעזה תקופה ארוכה. עכשיו, כשהם מנערים את האבק שהצטבר על הווסט והקסדה, מנקנ"שים בפעם האחרונה לתקופה הקרובה את הרובים שלהם ומחליפים חיוכים אחרונים לפני היציאה המיוחלת הביתה - תפסנו אותם לשיחה מלב אל לב על התקופה שעברה עליהם. 

מתי הוקפצת למילואים?

"נקראתי למילואים בבסיס אחר בתחילת המלחמה וליחידה אחרת, והגעתי לתפקיד שהוא לא התפקיד שלי. נלחמתי להגיע לגדוד, ושישה ימים אחרי תחילת המלחמה הגעתי לכאן".

איך התפקיד שלך בא לידי ביטוי במלחמה?

"בדרך כלל בוחני נשק עובדים בנשקייה, והתפקיד שלנו הוא לוודא שהנשק יעבוד כמו שצריך ושלחיילים תמיד יהיה איך להגן על עצמם. במלחמה המטרה נשארת, אבל התנאים שונים לחלוטין. אנחנו בוחנים את הנשקים במקומות לא מקומות, אם זה בבסיסים במקום לא מסודר או ממש בתוך הרצועה. אנחנו נכנסים בשיירות וצריכים לתקן את כלי הנשק של הלוחמים בתוך דקות ולהתמודד עם המון חלקים קטנים. למרות שהתנאים לא קלים, אנחנו מבינים שזו עבודה שמצילה חיים".

האמנת שבתור תומך לחימה תיכנס לעזה?

"לפני המלחמה, לא האמנתי שתומך לחימה יתקן נשקים במקומות כל כך מסוכנים. אבל ברגע שעלה צורך מהשטח, קיבלתי החלטה ביחד עם המפקדים להגיע עד לחיילים ברצועה, ולעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי שהנשקים יעבדו באופן מהיר ושוטף. כך, גיליתי כמה התפקיד שלי קריטי, ולמדתי שדווקא עכשיו - לא משנה באיזה תפקיד אתה נמצא אתה באמת חשוב, הכרחי ומציל חיי אדם". 

מה האירוע הכי משמעותי שקרה לך בתוך הרצועה?

"נכנסנו בלילה בשיירה של האמרים, והגענו לצפון ג'באלייה. שם, היו לי בערך 3 דקות לתקן שני נשקים: M-4 ומטול. באחד מהם החלפתי את השן החולצת, וחלק מאוד קטן פשוט נעלם לי בחושך. הייתי עם פנס ראש בצבע אדום, והיה כמעט בלתי אפשרי למצוא את החלק שנפל. כדי לפתור את הבעיה השתמשתי בנשק "ספייר" שהכנסנו איתנו בשיירה ויצא איתנו באותו היום, ובעזרתו תיקנתי את הנשק של הלוחם". 

ספר לנו על חוויה שזכורה לך במיוחד מהתקופה הזו

"מגיע שישי בערב, ואני מקבל אישור מיוחד לבקר בבית ויוצא מהרצועה בשיירה ממש עם השקיעה. יש לי כמה שעות בבית, אני עולה על הרכב ונוסע. מגיע, יושב עם המשפחה לארוחה, ולא קולט שלפני כמה שעות הייתי בתוך עזה. הם לא יודעים איפה הייתי לפני שנייה, האם זה היה מסוכן… אני מסיים את הארוחה, חוזר לבסיס בבוקר שאחרי ונכנס שוב ללחימה כשרק אתמול בערב ישבתי עם המשפחה לסעודת שבת".

מה הדבר הראשון שתעשה כשתחזור הביתה?

"אני מרגיש שאני מעריך פתאום הרבה יותר את הזמן עם המשפחה ועם החברים הטובים, את השגרה שלי ופתאום במלחמה אני מתגעגע לדברים הכי פשוטים. אני רוצה להיות עם המשפחה והחברים כמה שאפשר, וכמו המון סטודנטים לחזור ללימודים ולהשלים את החומר. ובעיקר - כל הזמן להגיד תודה על מה שיש". 

מתי הוקפצת למילואים?

"נקראתי לצו 8 ב-7 באוקטובר, נכנסתי לעזה לפני שישים יום והייתי שם 59 ימים. היה מרגש לחזור לשרת עם חברים מהצוות, וזה הרגיש כאילו רק יצאנו לרגילה וישר חזרנו. ישבנו קצת, התעדכנו, עלינו על ציוד ונכנסנו".

איך התפקיד שלך בא לידי ביטוי במלחמה?

"אני חלק ממחלקת המרגמות, והתפקיד שלנו הוא להאזין לכל הגדוד בקשר, ואז לפעול לטובת הכוחות בהתאם לדרישה, באמצעות אש. אם לגדוד יש את חוד החנית שמתמרן, אנחנו נמצאים כשלושה קילומטר מאחוריו ונותנים לו 'רתק לטובת התקדמות'. בנוסף, אנחנו מסייעים אם הלוחמים רואים אויב רחוק שהם לא מצליחים לפגוע בו, ואנחנו יכולים להגיב אליו באש ובעצם לנטרל איומים במרחב. כך הגדוד יכול להתמקד במשימה שמולו ולנטרל את כל האיומים. במהלך הלחימה היינו בג'באלייה ובמחנה פליטים 17, ירינו מעל אלף פצמ"רים וסיכלנו מעל 100 מחבלים".

מה האירוע הכי משמעותי שקרה לך בתוך הרצועה?

"2:00 לפנות בוקר, וכולנו ישנו. פתאום מישהו עלה בקשר וקרא 'אש לחילוץ', כלומר יורים עליו, ואנחנו צריכים לפעול במהירות כדי להציל את הכוח ולתת לו אש כבדה כדי שיוכל לברוח בזמן שאנחנו מנטרלים את האיום. תוך 40 שניות בלבד כולנו היינו מחוץ לשק"שים, על הכלים, עם פגז באוויר, ורק מחכים שיתנו לנו נקודה לירות אליה. שם הרגשתי את המשמעות, וחשבתי לעצמי - אני שמח שזה הצוות שלי".

ספר לנו על חוויה שזכורה לך במיוחד מהתקופה הזו

"כשנכנסים לעזה, משאירים את הטלפונים מאחור - אז אנחנו קצת חוזרים לשנות השמונים. יש לנו רדיו טרנזיסטור ואנחנו מנסים לתפוס איתו את החדשות, משחקים שחמט אחד עם השני, פותרים סודוקו, מדברים הרבה. רבנו קצת, צחקנו והשלמנו, ואלו חוויות שנזכור לנצח".

מה חשוב לך שאנשים ידעו על הלחימה ברצועה?

"היה חשוב, היה מאתגר, היו ימים שלא ישנו, לא התקלחנו ולא הורדנו נעליים… אבל נהנינו אחד מחברת השני והרגשנו את השליחות בכל יום. וחשוב לי גם שידעו שבכל הפעמים שנתקלנו באזרחים חפים מפשע - הם הורחקו בצורה בטוחה, ולא נגענו בחפים מפשע". 

מתי הוקפצת למילואים?

"בתחילת המלחמה הוקפצתי לגדוד 8816, ואז באמצע הלחימה אני ועוד כמה חברים סופחנו לפה ונכנסנו עם 261 ללחימה. במילואים הקודמים היינו באיו"ש ובעוטף, ועכשיו הגענו ממש לתוך עזה וזה הרגיש כמו להגיע לדבר האמיתי". 

מה האירוע הכי משמעותי שקרה לך בתוך הרצועה?

"הייתה פעולה חטיבתית שבה אנחנו היינו כוח שמאבטח את הכניסה של כל החטיבה. עמדנו בבית כלשהו, ואחד הלוחמים בכוח זיהה חשוד שהולך על הגג בבית שמולינו. פתחנו לעברו באש, והוא נוטרל ואז כל החטיבה עברה. מיד אחרי זה הלכנו לסרוק את הבית, ושוב נתקלנו במחבלים שירו עלינו וזרקו רימון. החזרנו אש ולבסוף ניטרלנו גם אותם".  

ספר לנו על חוויה שזכורה לך במיוחד מהתקופה הזו

"מישהו מהמחלקה שלנו כותב שירים על החבר'ה ועל הסיטואציות שקורות, והיו לנו כמה ערבים שבהם כולם ישבו במעגל והוא פתח את הפנקס והקריא את השירים. עוד דבר נחמד שקרה היה שמצאנו רדיו ושמענו חדשות. כל פעם ששומעים בגלגל"צ כל הכבוד לחיילים, או אפילו בתחזית כשאומרים את הטמפרטורה בעזה זה מחזק אותנו". 

למי הכי התגעגעת בתקופה הזו?

"הכי התגעגעתי לאשתי ולבת שלי, והן כתבו לי מכתבים שקיבלתי לפעמים בשבתות".

מתי הוקפצת למילואים?

"הגעתי למילואים ב-7 באוקטובר אחרי הודעה של המ"פ בקבוצת הווצאפ שלנו. היה הרבה חוסר ודאות בהתחלה - משהו שלא חווינו עד עכשיו. חלק מהצוות שהתאגד היה איתי בסדיר וחלק לא, אבל גם אלו שלא, מרגיש שהם היו איתי כל השירות, כאילו אני מכיר אותם כל החיים. הייתי במילואים גם בצוק איתן, אבל זה לא אותו דבר"…

איך התפקיד שלך בא לידי ביטוי במלחמה?

"אני צלף, אבל במלחמה התפקיד שלנו היה בעיקר לעשות סריקות. זה אומר לצאת להתקפה, לכבוש שטח, ולטהר אותו - לעבור בית בית, להפוך מיטה מיטה. לא לפספס שום פינה, להפוך אבן אבן אם צריך, כי כשמוצאים משהו מוצאים נשקים, טילים, משגרים ודברים שמסכנים את הכוחות שלנו ברצועה ואת אזרחי ישראל". 

מה האירוע הכי משמעותי שקרה לך בתוך הרצועה?

"בזמן הפסקת האש מצאנו באחד הבתים רדיו והצלחנו להשתמש בו ולשמוע מה קורה בחוץ. שמענו על החזרה של החטופים, ופשוט היה שקט. אף אחד לא היה צריך לדבר, כי כולנו הבנו יותר מתמיד למה אנחנו נמצאים כאן". 

למי הכי התגעגעת בתקופה הזו?

"היה געגוע למשפחה, לחברה, לחיים ולאור כי בלילה אין אור בעזה. הדבר שהכי חסר לי זה מוזיקה. אני אוהב מוזיקה אלקטרונית ויוצר מוזיקה, אז אני מחכה לחזור ולהמשיך ליצור את הדברים שלי".