"איום צליפה מסביב – להיצמד אליי". הצטרפתי ללילה עם כוחותינו בלב עזה
אם יש מקום שלא חשבתי שאהיה בו, זה עזה. אבל במשך 6 שעות, באישון לילה, יחד עם כתבים בדרך לביה״ח שיפא'א, הצטרפתי לכוחות שלנו ברצועה - וראיתי מקרוב את הרגעים הקטנים בין הקרבות הגדולים
ברגע האחרון לפני תחילת הנסיעה, אני מרשה לבטן שלי להתהפך, ומחפשת סביבי מישהו שחולק את אותה תחושה. לנהג ההאמר, שכבר רגיל למסלול וצבר שעות נסיעה וקילומטראז'ים מרשימים, נותר רק להמליץ לי לתפוס ברצועת האחיזה שמעליי, כי "הנסיעה מטלטלת".
שיירת ההאמרים הצבאיים מתקדמת במהירות, הרחק משטח הכינוס, וחולפת על פני מכוניות שרופות, שנשארו בצידי יישובי העוטף. מחשבות ותמונות לא מפסיקות להתרוצץ בראשי - בין אתר המסיבה ברעים שהפך לזירת טבח, לכיסא התינוק, מוטל מחוץ למכונית מחוררת בכדורים. מראה שנחרט ויישאר לי בזיכרון.
כללי סמול-טוק בעזה
"תיכף חוצים קו, היערכו לכיבוי אורות", קולות הקשר של הנהגים מתניעים ספירה לאחור, "שלוש, שתיים, אחת-". שאר הנסיעה מתנהלת בחשיכה מוחלטת, כשהעדות היחידה לכלים מסביבנו היא שאגת המנועים.
אנחנו עוברים מעל מהמורות, ופוסחים על הררי חול, שכל רכב אחר היה נתקע בהם, עד לפנייה חדה ימינה: "הגענו לציר החוף – מצפינים למגנן (נקודת כינוס – מ.מ), עבור".
בין צלליות המבנים שמול הים, אני מבחינה בהבזקי אור אדום, שחושפים חיילים מכוונים כלים כמו במסלול המראה. "שיירת כוחותינו חולפת משמאלכם, קחו ימינה", והשיירה מפנה את מקומה לטנק מרכבה, שחולש על הכביש וממהר צפונה גם הוא.
אנחנו ממשיכים אחריו עד תחילת נסיעה, על חול החוף של עזה – חנייה שקטה ודימום מנועים מסונכרן ומתוזמן. עוד רגע לעצמי לפני הפריקה מההאמר, ואני מנסה בחושך למצוא צורות מוכרות בכוכבים – הצורות שאני רואה מהבית ומקווה שהחברים שלי מסתכלים עליהן גם בין הקרבות (בחוף החשוך רואים אותן מצוין).
במגנן של חטיבה 7 קולות המנועים, תיקון הזחלים והפקודות בקשר מתערבבים באוזניים שלי עם גלי הים, ובינתיים הנעליים שלי נצבעות לבן מהחול. אני ניגשת לקבוצת קציני רפואה של גדוד 12, שעומדת קרוב לכלים השקטים יותר, ותוהה בעודי פוסעת, איך מתחילים שיחה עם אדם שכבר 3 שבועות במלחמה – מה כללי הסמול-טוק בתוך עזה?
"פסק זמן זה שטויות – אני חולם על טירמיסו"
"נכנסנו ב-29 באוקטובר, ואחרי כמה ימים של עבודה על הציר הגענו למגנן – בינתיים אנחנו פה", אומר אחד מהם, ומחווה בידו לעבר עשרות הכלים הפזורים על החוף.
אני מנסה לשאול עוד קצת על הלחימה, אבל מהר מאוד ברור שחוקי השיח באמת שונים, והדיאלוגים משנים כיוון מדי פעם מחוסר רצון (או יכולת) לדבר רק על הקרב. בין השאלות - מה הממתק שהם הכי היו רוצים לאכול, הפציעות הכי נפוצות ומי הכי צריך להסתפר. התשובות, אגב: פסק זמן, רסיסים בגפיים, והתותחן עם הבנדנה.
"יצאתי לא מזמן לארבעה ימים, ואחרי חיבוק לילדים, מיד נסעתי לאגף השיקום בבית החולים שלי", מספר לי אחד הרופאים במילואים, "לאנשים ששרדו פגיעת רסיס לאחד הגפיים ועברו קטיעה, יש עצימות נפש שאי אפשר לתאר. היה לי חשוב לראות שהם בסדר ושה'יחידה' שלי בבית מארחת יפה את היחידה שלי מהצבא".
"לא נסעתי לפגוש מישהו ספציפי", הוא ממשיך, "אבל גיליתי שמשתקם שם חייל שטיפלנו בו באחד מהקרבות הראשונים". היו לי עוד דברים לשאול אותו, אבל קריאה מחפ"ק המח"ט קטעה בבת אחת את השיחה שלנו.
בינתיים, קוראים לי להגיע לנמ"ר שאמור להוביל אותנו ליעד, ושנייה לפני שאני הולכת, הרופא מציץ החוצה מחדר החפ"ק ומשאיר אותי עם משפט אחרון: "פסק זמן זה שטויות – אני חולם על טירמיסו".
אנחנו הולכים אל עבר שורת הכלים, ובזמן שאני מנסה לסדר את האפוד והקסדה, אני שומעת קטעי שיחות חולפות: "אזולאי היה צוחק עכשיו אם הוא היה רואה אותנו"; "כל היום רק חשבתי על איך המ"מ לימד אותי להסתכל נכון דרך הכוונת"; "אני לא מאמין שהוא לא פה איתנו".
דלת הנמ"ר נפתחת ואנחנו נכנסים, אבל אני כמהה לחזור אחורה ולשמוע את כל הסיפורים האלה, דרך צחוק וחיוך שמחפים על הכאב העצום.
אחרון נכנס לנמ"ר סגן המח"ט. הוא מציג את עצמו בחיוך עייף בשם תום, ומנסה לחקות נהג מונית: "נו, לאן אתם? מפעילים מונה?". שוב צוחקים, הדלת נסגרת, אור כחול נדלק מעלינו, ורעם המנוע מתגבר – השיחה בדרך תצטרך להתגבר על הרעש הזה, אבל גם לזה הלוחמים כבר רגילים.
"מתחם שיפא'א מימין, סריקת מרחב לפני פריקה"
חטיבה 7 הייתה מהראשונות שנכנסו לעזה - גם בתחילת הקרבות וגם בלחימה בעיר עצמה. בגלל זה, לתום לא חסרים מור"קים להעביר את הזמן, אז אני מנצלת את ההזדמנות לשיחה רצינית איתו.
"כל שיטת הלחימה של החמאס היא מארבים מקושרים", מסביר לנו תום, "הם יוצאים מבית אחד, אנחנו תוקפים אותו, ואז הם מגיחים מבית אחר ויורים עלינו שוב – ככה עד שאנחנו פוגעים בהם. יש פה רשת מנהרות בקנה מידה חסר תקדים".
כשאני תוהה איך מתמודדים עם כל זה מתוך טנק, הוא מבהיר שזה לא האתגר המשמעותי, אלא כשהם נמצאים בלב בעיר: "אי אפשר להיכנס לצומת בלי לחטוף נ"ט – הם יורים מהקומות הנמוכות, וצולפים מהקומות הגבוהות – מה שאומר שאי אפשר להגיע לצומת חדש בלי מכת אש. ברגע שיש אינדיקציה על מחבלים, אנחנו מתקדמים ויורים על שני המפלסים יחד".
אחרי התשובה הזו, השיחה שלנו שוב גולשת. תום שואל מהיכן אני, ואנחנו כבר מחליפים סיפורים על ירושלים, על מחנה יהודה ועל כמה נוח לקנות בכל מקום בעיר פרחים בדרך הביתה, עד שהנמ"ר עוצר בחריקה ומכריזים בקשר: "מתחם שיפא'א מימין, סורקים את המרחב לפני פריקה".
הרחוב חשוך לגמרי, ופנסי הלילה האדומים שוב מכוונים אותי למיקומי החיילים בבניינים לידנו, דרוכים למשמע צרורי יריות מהמרחק. כוחות מיחידה מיוחדת מובילים אותנו דרך מחסן שזוכה מאמל"ח של חמאס אל החצר המרכזית של מתחם בית החולים.
צד אחד שלו מאובטח על ידי צה"ל, אבל מאחורי הבניין הקטארי, שם עדיין נמצאים אנשי צוות רפואי ומטופלים, יש נוכחות חמאס. "לא לדרוך בשום מרחב שאין בו סטיקלייטים ירוקים", אחד הלוחמים מזכיר לנו שוב בצורה ברורה, "יש איום צליפה מסביב, להיצמד אליי".
תום מגיע איתנו לפתח פיר המנהרה – מטרת הנסיעה שלנו. כתבי התקשורת הזרה שאיתי מסתכלים לעומק הפיר, ומחכים להוראה להדליק אורות. כל אחד מהם רוצה צילום של הפיר, אבל אור לבן יחשוף את מיקום הכוחות בשטח הפתוח, והוקצו לנו 30 שניות של תאורה, אחריהן נהיה חייבים לבצע נסיגה בחזרה למבנה.
הפנסים שוטפים את הפיר באור וחושפים גרם מדרגות לולייני שמשתלשל עשרה מטרים מתחת לפני האדמה. הסרטונים מהכלים שהכוחות הכניסו למנהרה, מציגים מסדרון שמתקדם לכיוון בית החולים, עם דלת ממוגנת בקצה, ומאחוריה מתחם חדרים ממוזגים ומאובזרים.
תוך כדי הצילום, והכניסה בחזרה למחסן המקורה, תהיתי רק על איך מחבלים חופרים מנהרה, ממש מתחת לאנשים חולים, על כמה מילולי הסיכון שחמאס מעמיד בו את המקום הזה. מקום שאמור להציל חיים.
הלב בעוטף, שעת המבחן בעזה
ממשיכים לאחד הבניינים ברחוב ממנו הגענו. אני מעבירה חומרים מהמצלמה לכרטיס זיכרון שייצא איתנו, בזמן שהצלם נשאר בפנים עם היחידה. הוא שואל את הלוחמים ששוהים במבנה: "יש לכם צ'וקולוקים? אני מת לאיזה מסטיק". האור על המסך ירוק, מנתקים על הכרטיס, ותוך כדי שאני עוברת מעל חיילים ישנים, אני לוחשת לצלם לשמור על עצמו.
בדרך חזור בנמ"ר, תום מספר לי על ההורים שלו שגרים בעוטף, ומפונים מביתם כבר מעל חודש. "אם לא נייצר להם ביטחון, הם פשוט לא יוכלו לחיות בשלום", הוא מסכם במשפט שאומר הכול. אני שומעת צרור יריות פוגעות בנמ"ר, אבל כל עוד הוא נשאר רגוע, לי אין מה לעשות, ואנחנו ממשיכים.
"כל אחד פה דואג לבית שלו – אין לוחם שלא מכיר מישהו שמושפע ישירות ממה שאנחנו עושים פה - מהקיבוצים, משפחות של נרצחים מהמסיבה, של החטופים. זו שעת המבחן שלנו", הוא מכוון אליי עוד חיוך, עייף, אבל משרה ביטחון.
כשאנחנו נפרדים, אני שואלת אותו איזה ממתק הוא הכי רוצה, ומרוצה מהתשובה הירושלמית. אנחנו חוזרים להאמרים, ואותו המסלול מלפני כמה שעות משוחזר בהרצה לאחור.
הכתבים סביבי רועדים מהמהמורות בכביש, ומנהלים שיחה על עזה מעל ומתחת לפני האדמה. אנחנו מתרחקים מהחוף, אני לופתת את כרטיס הזיכרון באגרוף אחד, ואת רצועת האחיזה בשני, וחושבת על אזולאי, ועל המ"מ שלימד להסתכל בכוונת, ועל החייל שכבר לא איתנו; ועל זה שהבטחתי להביא לתום ממתקי גומי מהשוק - כשניפגש שוב.
מאשה מיכאלסון היא סגנית רמ"ד תקשורת בינ"ל במערך דובר צה"ל.