המפקד שקיבל צל"ש ב'צוק איתן' חוזר לבטן הטרור של עזה

המסע הצבאי שלו מתחיל לפני 14 שנים, ב-2010 - רס"ן יאיר אלקלעי, אז נער בן 18, שובץ לחטיבת גבעתי והגיע לסיירת. מהר מאוד יצא לקורס קצינים. "בכלל לא חלמתי על זה, אבל עם הזמן, ובעזרת המפקדים שלי, הבנתי שיש לי את היכולות", הוא משחזר, "אמרתי לעצמי שאין סיבה שלא אעשה את זה - ואם אני יכול, אני צריך".  

רס"ן אלקלעי שובץ כמפק"ץ הסיירת, ושירת בתפקיד זה בקיץ 2014, כשפרץ "צוק איתן". כמי שהיה רגיל לתפוס קו בעוטף עזה, הוא ידע שבשעת הצורך היחידה שלו תיכנס לרצועה. "קשה להסביר איך זה מרגיש. מצד אחד אתה עובר את הגדר ונכנס לאזור סכנה, ומצד שני אתה מאוד שלם עם מה שאתה אמור לעשות", הוא משתף, "מה שנתן לי כוח היה לדעת שיש לי חיילים מאחור, ואני צריך להיות שם בשבילם".

לסיירת הייתה מטרה ספציפית וממוקדת - השמדת מנהרות, כאשר ברקע הנחיה ברורה - לא נכנסים אליהן. הלוחמים פעלו ברצועה במשך תקופה ארוכה, עד שהגיעו לפיר האחרון. "זה היה לפנות בוקר. כבר הכריזו על הפסקת אש, אבל אנחנו רצינו למצוא את המנהרה שהיינו צריכים להשמיד", הוא נזכר, "ברגע הזה הבנו שהחפ"ק מ"פ של הסיירת הותקל, ורצנו לנקודה שלהם הכי מהר שיש".

כשהם הגיעו - זה היה כבר מאוחר מידי. שלושה לוחמים נהרגו, ובפתח הפיר היו סימנים שהעידו כי לוחם נוסף נחטף לתוך המנהרה. "אף אחד לא חשב שנכנס לשם, כולנו ידענו שזה אסור", רס"ן אלקלעי מדגיש. אך לאור השתלשלות האירועים, בלי לחשוב פעמיים, הכוח של הסמ"פ זינק פנימה, ומשום שהמנהרה הייתה כל כך צרה, הם הורידו את כל הציוד שעליהם, ונשארו עם אקדח בלבד.

בינתיים, הכוח של רס"ן אלקלעי עמד מעל פתח המנהרה והיה איתם בקשר, אך לא עבר הרבה זמן והוא נותק. בהחלטה של רגע, הם הבינו שעליהם לנקוט בפעולה, כזו שעלולה להכריע בין חיים למוות: "לא ידענו אם זה הדבר נכון, אבל זה מה שיכולנו לעשות. ואז כבר היה לנו ברור - נכנסים". 

לאחר אישור מהמח"ט בקשר, הם הרחיבו מעט את פתח המנהרה ונכנסו עם הציוד. אבל מכאן העניינים הולכים והופכים למורכבים אף יותר - המנהרה רק נהיית צרה יותר ויותר, האוויר הפך דחוס ומחניק, ובפנים היה כה חשוך שאפילו הפנס לא הצליח לעבור את מיסוך האבק שנוצר. 

"זה היה פחד אימים - תחושה שאתה יכול למות בכל רגע", רס"ן אלקלעי מסביר, "ההתנהלות הייתה בצעקות אחד לשני, וקיווינו שהכוח שבפנים לא יחשוב שאנחנו מחבלים וירה עלינו בטעות. כל זה, בתפילה שהמנהרה לא תקרוס או תתפוצץ".

לרס"ן אלקלעי עברה מנטרה אחת בראש, אותה הזכיר לעצמו צעד אחר צעד: 'אני לא יכול להשאיר את החברים שלי מאחורה'. בסופו של דבר, הצוות איתר את הכוח במנהרה: "הם אמרו שהם הגיעו למבוי סתום בקצה. אחרי שראינו שהם בסדר, זאת הייתה תחושת הקלה מטורפת".

על פי הממצאים במנהרה, הם הבינו בשלב הזה שהחייל שנחטף כבר נהרג, והוא נמצא בעומק הרצועה, וכך התקבלה ההחלטה לצאת משם. בעקבות תפקודו באירוע, קיבל רס"ן אלקלעי צל"ש ממפקד פיקוד הדרום, אלוף סמי תורג'מן: "אמרו לי שהפעולה שעשיתי היא ערכית - להחזיר לוחם שלנו, ולא ולהשאיר אף אחד מאחור. זה היה מאוד מרגש".

את הדרך הזאת ממשיך רס"ן אלקלעי גם היום, כמ"פ של סיירת הנגב - פלוגת הלוחמים במילואים של יוצאי סיירת גבעתי. הם אומנם הוקפצו משבעה באוקטובר, אבל נלחמים יחד כבר יותר מעשור.

"זאת הפעם השנייה שאנחנו מתעסקים באותו מרחב. עכשיו אני כבר יודע מה זה מנהרה - ולמה לצפות", הוא מעיד בפה מלא, "האנשים שאיתי היו מוכנים להקריב את החיים שלהם גם לפני 10 שנים בשירות חובה, וגם היום כשהם במילואים. ועל זה - אנחנו יכולים רק להיות גאים בעם שלו". 

"למען האמת, אני בכלל חשבתי להיות פסיכולוג או מדריך טיולים", מחייך רס"ן אלקלעי, "בסוף - החיים מובילים אותך לאן שאתה צריך להיות. ואם אני פה, כנראה שזה הייעוד שלי".