הצטרפנו לשיא מסע הכומתה של הקומנדו בצל המלחמה

כבר לפני 16 חודשים, כשהם רק החלו את הכשרתם, חלמו לוחמי הקומנדו החדשים על הרגע הזה: שורות על גבי שורות של חיילים, בנעליים מאובקות ובעיניים נוצצות - מקבלים, סוף סוף, את הכומתה הנכספת.

מסע הכומתה, שהושפע כמובן רבות מהתקופה, והוקדש להנצחת כל נופלי חטיבת הקומנדו במלחמה, שימר גם את סנטימנט הסיום של ההכשרה. בין המסיימים, החברים והאוהבים שעמדו שם בהתרגשות, בלטו סיפוריהן המרגשים של שלוש משפחות.

בתוך ים הכומתות האדומות, ישנה אחת שונה, שאוצרת בתוכה זכרונות ישנים. כומתה זו שייכת לסבא אבי, ששירת בצנחנים 65 שנים וכעת - מעניק אותה לנכדו, טוראי י', לוחם במגלן, שצעד במסע. "אני מאוד מתרגש", מחייך סבא אבי, "שמרתי את הכומתה כי היא מאוד יקרה לי, אבל לא עלה בדעתי שיבוא יום ואעניק אותה לנכד שלי".

גם כשהמורל בכל פינה גבוה, אי אפשר לפספס את ההתרגשות המיוחדת של צוות ס' מגדוד דובדבן, מסיבה קצת שונה מכל השאר. ב-7 באוקטובר, יונתן אלעזרי ז"ל, חברם ולוחם בצוות, נפל בקרבות באופקים. עכשיו, הם מסיימים את המסע בלעדיו, ומעניקים את הכומתה להוריו - בשבילו ולזכרו.

"הוא תמיד היה אומר לנו - 'כשקשה אז מחייכים', וזה בדיוק מה שאנחנו עושים עכשיו", משתף מפקד צוות ס', סגן א', "הצוות עבר כברת דרך משמעותית, המון ממנה בזכותו - הם כמו משפחה. ואני בטוח שאם אלעזרי היה נמצא כאן הוא היה גאה בנו".

וזו לא הייתה סגירת המעגל היחידה בדובדבן. רגע מרגש נוסף נרשם כשקובי אלוש, אביו של ליאב אלוש ז"ל, לוחם צוות 100 שנפל בחאן יונס, צעד במסע עם לוחמי דובדבן החדשים. 

"להרוויח את הכומתה עכשיו מקבל משמעות שונה", מעיד טוראי א', לוחם דובדבן טרי, "הכול נהיה יותר אמיתי, מעלה את המוטיבציה. להילחם בשביל אלה שאינם איתנו היום".

את דבריו מחזק סגן א', שמסכם: "לראות את החיילים במסע כזה זה משמעותי וצובט בלב, התקופה מגדילה את המחויבות לשאוף קדימה ולהיות ראויים להילחם. והכי חשוב - להנציח את הגיבורים שנפלו למען המדינה הזאת".