הלוחם מסיירת גולני שממשיך את הגבורה המשפחתית ממרד גטו ורשה

השנה היא 1943, ערב חג הפסח. במקומות המסתור של המורדים מחליפים כלי הנשק המאולתרים את ההגדה והמצות, וחברי המחתרת היהודים מחכים בעמדות במתח. קציני האס-אס מקיפים את גטו ורשה ומתחילים לחדור אליו בקבוצות. מרדכי יונה נוטקוביץ' ז"ל, צעיר בעל חזות ארית, ניגש אל קבוצה של 25 חיילים נאצים ומדווח להם שבאחד הבתים הסמוכים מתחבאים יהודים. 

הנאצים ממהרים אל הבית, וכשדעתם מוסחת מרדכי שולף את האקדח ויורה במפקדם. עם הישמע הירייה הראשונה מתקבל האות, והלוחמים היהודים פותחים במתקפה מתוכננת מתוך המבנה. הם יורים ומחסלים את כל הקבוצה כליל, והמרד ממשיך ומתלקח. מרדכי מצליח במשימתו, אך נפגע בחילופי האש ונהרג - משאיר מאחוריו מורשת איתנה.

כשסמל אלון, לוחם בסיירת גולני, גולל בפני את סיפור הגבורה הזה - הוא דקלם אותו כמעט בלי לעצור. את העלילה הוא שמע כבר עשרות פעמים בחייו, והוא זוכר כל פרט ופרט. 

סבא רבא של אלון, משה נוטקוביץ' ז"ל, שכל משפחתו נספתה בשואה, גילה על נסיבות המוות ההירואיות של אחיו מרדכי רק עשרות שנים לאחר מכן. משה, שהגיע לכאן בשנות ה-30 כדי לעזור בהקמת היישוב היהודי, התגייס לאצ"ל - ולא זכה למפגש המיוחל עם משפחתו על אדמת הארץ. 

סבא רבא של אלון רס"ן משה נוטקוביץ

"היינו שומעים את הסיפור הזה כל שנה ביום השואה", משתף אלון, "הייתי מרצה עליו בבית הספר לחברים בכיתה, ואבא שלי היה מספר אותו כשליווה משלחות לפולין במשך שנים". אך בשונה מבעבר, השנה ביום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, שמציין 79 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים, מקבלת העדות החשובה הזאת משמעות חדשה.

סמל אלון ברצועת עזה

רוח הלחימה שהובילה את מרדכי נוטקוביץ' ז"ל להיאבק בשלטון הנאצי, המשיכה ללוות את משפחתו של אלון במשך ארבעה דורות, עוד לפני המלחמה הנוכחית. סבא של אלון, שהתגייס לחטיבת הצנחנים, נלחם בקרב על שחרור הכותל במלחמת ששת הימים. אביו שירת גם הוא כקצין לוחם ביחידה מובחרת. וכך, בצל ערכי ציונות ואהבת הארץ - נדלק באלון ניצוץ ורצון לשירות קרבי משמעותי.

אביו של אלון. 1989

"כשזה טמוע במשפחה שלך בכאלה עוצמות, זה מעצב אותך מאוד", מעיד אלון, "באחד מהזיכרונות המוקדמים שלי אני רואה את אבא שלי חוזר מהמילואים עם מדים. אין מילה אחרת לתאר את מה שהרגשתי חוץ מהערצה. הייתי מתחפש בכל פורים לחייל, שנה אחר שנה, והחברים הקרובים היו יודעים שהחלום האמיתי שלי הוא להתגייס ולהיות לוחם".

"הייתי מתחפש בכל פורים לחייל. החלום האמיתי שלי הוא להתגייס ולהיות לוחם"

הדרך שלו לא הייתה קלה, אך לאחר תהליך ארוך שבו נדרש להוכיח שהוא כשיר מבחינה רפואית להתגייס ללוחמה, הגשים אלון את החלום והגיע לסיירת גולני. עם תחילת התמרון הקרקעי, הוא נכנס ביחד עם חבריו לעומק הרצועה. "זו זכות ענקית מבחינתי", הוא מדגיש, "תמיד רציתי להיות חלק מצה"ל. גם ברגעים הכי קשים, תחושת המשמעות היא הדבר שהחזיק אותי".

כשהוא נזכר באחת ההיתקלויות שהיו לצוות שלו בשג'עייה, הקול הבטוח שלו נחלש לפתע. "רק כשהגיע הלילה והקרבות נגמרו היה לי זמן לחשוב, פתאום קלטתי כמה שום דבר הוא לא מובן מאליו", הוא משחזר, "תמיד היו מספרים לנו מור"קים שנשמעו כל כך רחוקים, והנה - הגיע הרגע שלנו להילחם בעצמנו". 

"באחד מהזיכרונות המוקדמים שלי אני רואה את אבא שלי חוזר מהמילואים עם מדים. אין מילה אחרת לתאר את מה שהרגשתי חוץ מהערצה"

כשאני שואלת את אלון איך מתגברים על הקשיים, הוא מחייך: "בסוף, הלוחמים שנמצאים איתך שם, הם אלו שמחזיקים אותך. יש במדינה שלנו חומר אנושי מדהים, ורק בפנים מבינים את העוצמות של זה. לכל אחד ואחת פה יש את ה'למה' שלו - את הסיבה להילחם".

אלון הוא אומנם לא צאצא ישיר של מרדכי, אך הוא רואה ביניהם הרבה דמיון. "בסוף הסיפור של שנינו הוא על אנשים שיצאו למלחמה על משהו שהוא הרבה יותר גדול מהם", הוא מסביר, "מרדכי לצערי נפל בקרב, אבל הוא מת כגיבור שנלחם עד נשימתו האחרונה".

סמל אלון ברצועת עזה

כשאני תוהה מה היה חושב מרדכי אם היה יכול לראות אותו היום. עוצר אלון לרגע לחשוב, ואז עונה: "הוא לא זכה להביא ילדים, ככה שהמשפחה שלי ואני האנשים הכי קרובים שיש לו להמשכיות. מספרים שהוא היה ציוני ושהוא חלם להגיע לכאן, אז אני בטוח שאם הוא היה רואה אותי נלחם ומגן על המדינה שלי, הוא היה הכי גאה בעולם".