נתן הניף את דגל הדיו. 75 שנים אחרי - יש לו בקשה אחת

פעם בכמה שנים, נרשמים בספר התולדות של המדינה רגעים בהם מצולמת תמונה אחת. באותה השנייה בה נשמע הקליק הקטן של המצלמה, נוצר נכס צאן ברזל תרבותי, כזה ש-75 שנים קדימה יהיה מוכר לכולנו ויחקק בתודעה הישראלית כסמל של עצמאות, ניצחון אמיתי, ציונות וגאווה. והצילום של תמונה שכזו? אתגר של ממש.

ועם כל המורכבות שיש בלצלם אחת כזו, לקחת חלק באותה סצנה היא משימה מאתגרת לא פחות. להגיע למצב שאתה אחד מיחידי הסגולה שנכחו בסיטואציה כל כך משמעותית בהיסטוריה של המדינה הזו, ולהיות בר מזל מספיק כדי שהיא תיתפס בעין העדשה ותהפוך את האירוע למה שהוא היום. נתן סגל הוא אחד מהלוחמים ברי המזל שזכו לככב בתמונה שכזו, והיום, לפני 75 שנים בדיוק, הוא הניף את דגל הדיו.

"נולדתי ברומניה, והייתה אז תקופת צנע, ממש לפני תחילת מלחמת העולם השנייה", הוא חוזר אחורה, לתחילת סיפורו הארוך והסבוך, "גרתי בבית עם הוריי אסתר וברוך, וחמשת אחיי ואחיותיי". למרות העוני, הצפיפות, האוכל המועט על השולחן, ולמרות שהילדים נאלצו לצאת לפרנס את הבית כבר מגיל קטן - המשפחה הייתה שמחה וקרובה… לפחות, עד שהחלה המלחמה.

המשפחה התפצלה, חלקה נספתה בגטאות ובמחנות, ונתן - החליט לעזוב. "אמא שלי הכינה לי מזוודה מלאה בממליגה, ושלחה אותי לתחנה", הוא נזכר בחצי חיוך, "לא הייתה ברירה, לא הייתה דרך אחרת". וכך, הוא עלה על רכבת לבודפשט שבהונגריה. אך תקופתו שם נגמרה מהר משחשב, כאשר השליחים של ארגון ההגנה לקחו אותו ויהודים נוספים, והעלו אותם ללא רצונם לאוניות במטרה להוביל אותם ארצה כדי להילחם.

משפחת סגל ברומניה

"כל מי שמעל גיל 18 - הקיבוצניקים וחברי ההגנה רצו שיגיע לישראל וילחם", הוא מסביר, "היה בלגן, ולא ידענו לאן אנחנו נוסעים, אבל מה שאני זוכר יותר מהכול הוא שהאונייה שאיתה הגעתי לארץ נקראה 'קדמה'". כשהגיע ארצה, הוא פגש יהודים רבים מכל קצוות אירופה, אבל הייתה להם בעיה - כמעט אף אחד מהם לא ידע עברית ולא הצליח לתקשר, כמו שמגדיר נתן במילותיו, "היה כמו לדבר ללמפה".

תוך שעות ספורות, ומבלי שהבין מה קורה, נתן כבר היה עם "עוזי" ביד - חייל של ממש במלחמת העצמאות. הוא וחיילים נוספים החלו את דרכם לאזור באר-שבע, שהייתה מוקפת בכפרים ערביים. "לא הייתה טירונות ולא שום דבר, לא טלפון להתקשר להורים, לא תיק עם חפצים", הוא מתאר את הרגעים הסוריאליסטים, "הגענו לבאר שבע, ומשם התחלנו לכבוש אזור ועוד אזור, כשהיעד הסופי - אילת".

למבצע עובדה בו לקחו חלק הייתה מטרה ברורה: לכבוש את הנגב לפני חתימת הסכמי שביתת הנשק מול ירדן. וכך, נתן ושאר לוחמי חטיבת הנגב, יחד עם חטיבת גולני, נעו דרומה לאום רשרש, או כיום - אילת. מפקד הפלוגה של נתן היה ברן (אברהם אדן) והוא זה שהוביל את הלוחמים דרומה. "היה לנו רכב אחד כי היינו צוות כל כך קטן, ולכן נסענו הלוך חזור עם אורות כבויים ודלוקים לסירוגין", משחזר נתן את החוויות מהמסע לאילת, "כך, בלבלנו את הירדנים, וגרמנו להם לחשוב שאנחנו סד"כ גדול עם הרבה רכבים".

"באילת לא היה שום דבר. אולי צריף", הוא מדגיש, "וכשרצינו להכריז על הכיבוש, חיפשנו דגל", ומהר מאוד הבין הצוות שאין ברשותו דגל - "אז לקחנו סמרטוט לבן או סדין, וציירנו עליו בדיו". כשאני שואלת את נתן האם באותו הרגע הבין כמה משמעותי המאורע, הוא עונה בכנות: "אז לא ידענו בכלל מה חשוב. אנחנו היינו ילדים בני 18, וזה היה בסך הכול דגל. אבל בדיעבד, אני מבין את המשמעות ואת מסירות הנפש שלנו. לחמנו על כל גבול וכל בלטה, עם נשקים תקולים ובלי שפה. ברגע שהבנו שכאן ישראל - היינו מוכנים לזה".

בסופה של המלחמה נתן סיים את שירותו הצבאי, וכיוון שאימו נפטרה ואחיו טרם הגיעו ארצה, הוא נאלץ לישון בחדרי מדרגות. מאוחר יותר, שתיים מאחיותיו עלו לישראל, והוא נסע אליהן לחיפה, ולאחר מכן לתל אביב - שם הכיר את אישתו מרסל ז"ל, ולשניים נולדו שתי בנות, ובהמשך גם נכדים ונינים שחלקם התגייסו לקרבי כדי להמשיך את דרכו.

עד היום, אף אחד לא יודע היכן נמצא דגל הדיו ולאן הוא נעלם, והמצולמים בתמונה כבר הלכו לעולמם; כולם מלבד אחד שנשאר לספר ולהנציח את הסיפור. היום, נתן סגל כבר בן 94, היחיד שנשאר והשורד האחרון, וחשוב לו לאחל לחיילים דבר אחד: "תמלאו את התפקיד שלכם כראוי כמו שאנחנו מילאנו אותו בזמנים שלנו, תהיו בריאים ותילחמו בחזית ובבית. והבקשה שלי, היא שתזכרו מי הייתה חטיבת הנגב של פעם, חטיבה שנלחמה בכל רגע".