בעקבותיהם - המשפחות השכולות חוזרות להר עליו חלמו ילדיהם

עם קרני השמש הראשונות, עשרות ילדים ומבוגרים צפו בשחר העולה למרגלות הר הקנאים שבמדבר יהודה. ברקע אהוד בנאי, נחלאווי לשעבר, מנגן את אקורד הסיום של "בלוז כנעני". בשורה האחרונה שלו, "מאז שעזבת הרבה השתנה כאן, הנר שלך מאיר עדיין בוער", הלב נכמר למראה הדמעות על פני ההורים בקהל. אלה שאיבדו בחודשים האחרונים את היקר להם מכל - הבנים שלהם.

מאז 7 באוקטובר איבדה סיירת נח"ל 20 לוחמים. לזכרם ולמען משפחותיהם, נערך בשבוע שעבר אירוע הנצחה מיוחד, ביוזמת והפקת שלוש עמותות סיירת נח"ל, שהחל לפנות בוקר ונמשך עד הזריחה. המטרה הייתה ברורה - לטפס על אותו הר מפורסם, ממש כפי שילדיהם עשו כשסיימו את המסלול, במקום בו הפכו רשמית ללוחמים בסיירת הירוקה. 

צילום: חוד החנית

כשהשמש עולה, מופיע על מסך גדול מפקד היחידה, סא"ל נאור בובליל, שנבצר ממנו להגיע עקב הלחימה במרחב רפיח. הוא נושא דברים הישר מתוך הרצועה - גם למשפחות, וגם ללוחמים שנמצאים בעזה. "אנחנו כעת משפחה אחת", הוא מכריז, "הילדים שלכם הם הכוח שלנו, ובזכותם אנחנו כאן. אנחנו מבטיחים שנמשיך לחנך את הדורות הבאים ברוח שלהם".

"קודש הקודשים של כל יחידה לוחמת זה החללים שלה", מסביר עומרי גאנם, לשעבר מ"פ בסיירת, וכיום שותף בוועד המנהל של עמותת ידידי סיירת נח"ל, "המטרה שלנו הייתה לחבק את המשפחות השכולות, ולהעניק להם את התחושה שאנחנו כאן בשבילם".

להר הקנאים, כאמור, משמעות עצומה בקרב הלוחמים של הסיירת. "כל אחד זוכר את הרגע הזה - בסוף זה המקום בו הוא נשבע אמונים ליחידה ולצבא. זה נשמע מוזר, אבל זה כמו החתונה הצבאית של הלוחמים", עומרי מסביר, "כשהורה עולה לכאן אחרי שהבן שלו נפל בקרב, זו חוויה עוצמתית".

צילום: חוד החנית

לקראת שש בבוקר, המשפחות החלו לטפס על הר הקנאים - מהילדים הכי קטנים ועד המבוגרים ביותר. הם עזרו, דחפו ומשכו אחד את השני, בדיוק כמו שהבנים שלהם עשו, בין אם זה היה לפני חודשים ספורים, שנה או אפילו עשור. 

תוך כדי, אפשר לשמוע שבבי שיחות מכל הכיוונים - קולות עידוד, הכרזות כמו "אנחנו הצוות הכי ותיק שהגיע לפה היום", או בדיחות פרטיות שזר לא יבין. נדמה שכל צעד קרוב יותר לפסגה, רק מעניק להם עוד כוח. 

ברגע בו מגיעים למעלה - רואים את השמש מאירה את המדבר, וכולם מתיישבים בקבוצות ומשתפים בזיכרונות מהאהוב שהשאיר בהם חלל. "אחת האמהות סיפרה איך במשך שנה שלמה הבן שלה לא הפסיק לדבר על המקום הזה, וכמה חשוב לה להיות פה היום", מפרט עומרי, "אמא אחרת העידה שעבורה זה הרגיש כמו מתן תורה, ונוספת לא הצליחה לעצור את הדמעות".

צילום: חוד החנית

בדרך למטה כולם יורדים שלובי זרוע, ונראים מהצד כמו משפחה אחת גדולה ומגוונת, שחוט בלתי נראה קושר אותה יחד. "יש משהו בלראות את האור עולה באופק, ולהבין שהחיים ממשיכים - גם אחרי האובדן הכי גדול", מסכם עומרי, "אנחנו אומנם לא יכולים להחזיר אותם, אבל כן יכולים להעניק כוח ותקווה אחד לשני, וזה מה שאנחנו עושים, ונמשיך לעשות".