אחרי שלמדו לחיות עם PTSD - הם הופכים למנטורים להלומי קרב
כשאמנון ואסף נלחמו בשדה הקרב, הם לא הבינו שיש להם פציעה מסוג אחר, אחת שלא רואים - 'שקופה'. ואז התחיל תהליך שיקום ארוך, ולא פשוט בכלל. כעת, במסגרת "ממשיכים בחיים", הם הופכים למנטורים ומלווים נפגעי פוסט-טראומה. שמענו מהם על האומץ לבקש עזרה, המסע שעברו עם עצמם - והדרך שעוד יעברו ויעבירו
03.07.24
0
אמנון שירת בחטיבה 7, אסף בנח"ל. הראשון לחם במלחמת יום הכיפורים, השני בלבנון השנייה. במבט מהיר, כנראה שלא תזהו מה גרם לחייהם להצטלב, אבל במשך שנים, הם סוחבים איתם דבר שלא רואים מבחוץ, מה שנקרא - 'פציעה שקופה'.
השניים לא נפגשו במקרה, אלא במסגרת תוכנית "ממשיכים בחיים" של ענף ליווי פצועי ונכי צה"ל במערך הנפגעים באכ"א, שהחלה כפיילוט באפריל 2022. כחלק ממנה, מתאימים בין פצוע ותיק המשמש כמנטור לפצוע חדש החולק איתו סוג פגיעה, ומספקים מעטפת מקצועית. לאחר מספר מחזורים, ובעקבות המלחמה, הבינו שיש צורך קריטי לליווי ותמיכה לא רק בפצועי גוף, אלא גם בנפגעי הנפש.
צילום: שחר פליישמן
בעקבות כך, התוכנית התרחבה, וקורס חדש בן 3 חודשים, שהופך נפגעי פוסט-טראומה ממלחמות עבר לעמיתי שיקום של נפגעים מזו הנוכחית - יצא לדרך. "מדובר בתוכנית לאומית, בשיתוף אגף השיקום, 'מכון דרכים' בהובלת הפסיכולוג יהורם בן יהודה, וארגון נכי צה"ל", מדגיש סא"ל (במיל') יריב לב ארי, המייסד, מפקד התוכנית, ונכה צה"ל קשה בעצמו, "אנחנו מעניקים לעמיתים את כל הכלים ללוות ולהוביל פוסט-טראומטיים, שזקוקים לתמיכה ממישהו שעבר בעצמו עבר את הדרך המורכבת, וכיום חי חיים מלאים - יחד עם הקושי הנפשי".
סא"ל (במיל') יריב לב ארי. צילום: שחר פליישמן
"לא הבנתי אז שהפציעה הפיזית היא גם נפשית"
כדי להבין את הרגע ששינה את חייו של סמ"ר (במיל') אמנון כפכפי, שהוסמך כעת כעמית שיקום, עלינו לחזור אחורה למלחמת יום הכיפורים. "זה קרה כבר לקראת סוף השירות שלי", הוא נזכר, "נלחמתי עם הצוות בטנק בודד שלא היה מחובר לשום כוח אחר. בקרב על עמק הבכא, בניסיונות הפריצה האחרונים של הסורים, הטנק נפגע וחבר נהרג. אני וחבר נוסף נפצענו".
סמ"ר (במיל') אמנון כפכפי בשירותו הצבאי
"מה שלא הבנתי אז - זה שהפגיעה הפיזית מלווה גם בפציעה נפשית", הוא משתף, "ידעתי שיש לי קשיים, אבל חשבתי לעצמי - 'לא לכולם יש?'. עיכלתי את זה רק בתקופה האחרונה, כשהתנדבתי בעמותה שמנחילה את מורשת המלחמה. תפעלתי מערכת שמציינת את ימי ההולדת של כל הנופלים מאז, ובמשך שנה שלמה וידאתי כל בוקר שהפרטים עלו כמו שצריך. כל פעם מחדש זיהיתי חללים שהכרתי היטב".
אחרי יותר מ-50 שנה, אמנון עשה צעד, ופנה לתמיכה: "מתנדב שמע את הסיפור שלי והציע לי לקבל עזרה. זו למעשה הייתה הפעם הראשונה שהאפשרות הזאת עלתה בכלל בדעתי. כשלא מכירים בעובדה שיש לך את זה - זה לא עושה את החיים פשוטים. גם בקרב המשפחה והחברים לא מבינים תמיד למה אין לך סבלנות, מאיפה מגיעים ההתקפים ולמה אתה עצוב יותר בתקופות מסוימות בשנה".
צילום: שחר פליישמן
"מהרגע שהוכרתי, פתאום הבנתי שדברים באמת יכולים להיות יותר קלים. הדבר הכי מוצלח שקרה - פנו אליי עם הצעה מצה"ל: 'האם אתה מוכן לעלות על מדים, לעשות מילואים ולשרת כמנטור לפצועים?' ונתתי תשובה על המקום - 'כן"'.
צילום: שחר פליישמן
"שמחתי שגם בגיל 72 אני יכול לעשות ולעזור", הוא אומר בחיוך, "ממש עברתי פה שינוי. בהתחלה, אפילו לא הייתי מסוגל להתחבק עם אנשים, אחד המנטורים האחרים שם לב לזה, ומאז אנחנו מתחבקים כל פעם שאנחנו נפגשים, ואני מצליח לחבק גם את הילדים והנכדים".
כמו כפפה ליד
מי שסיים יחד איתו את ההכשרה כמנטור, היה רס"ם (במיל') אסף בלדר, שהתחיל את דרכו הצבאית בגדוד קרקל, ובהמשך עבר לחטיבת הנח"ל: "הייתי הקשר של מג"ד 50. זה תפקיד אינטנסיבי, נמצאים בכוננות 7/24, קופצים לכל אירוע ועוברים מ-0 ל-100".
רס"ם (במיל') אסף בלדר (באמצע) בשירותו הצבאי
ואז, בזמן שירותו, פרצה מלחמת לבנון השנייה. "חוויתי 6 אירועים שכל אחד מהם יכול להיות הטריגר שהוביל ל-PTSD שלי", הוא חוזר לאחור, "הזיכרון שלי מאותה תקופה מוגבל, שזו תופעה נוספת שמופיעה בעקבות פוסט-טראומה. עברנו הרבה אירועים קשים, בהתחלה נלחמנו במטולה, ואז בלבנון, שם היה אירוע של ירי דו"צ, הצוות האורגני שלי בחפ"ק התפרק והתחלף, והיו היתקלויות רבות".
כפי שהוא מציין, גם אצלו, הפנייה לעזרה לא נעשתה ישר: "ידעתי את זה בתוכי הרבה שנים, אבל אחרי המלחמה טסתי לארה"ב לתקופה ארוכה ולא הרגשתי את התסמינים. רק כשחזרתי לארץ וטיילתי עם חברים בצפון - חוויתי את הפלאשבק הראשון. לא תמיד לקחתי ברצינות את מה שעברתי. חשבתי שאני יכול להתמודד לבד, בלי 'תווית' של 'נכה צה"ל', ואפילו המשכתי במילואים ב'צוק איתן' ו'עמוד ענן', אבל הפוסט-טראומה התפרצה בלידות של הבנים שלי".
צילום: שחר פליישמן
כבר ב-7 באוקטובר, אסף, שבשגרה גם מלווה נפגעים בתהליך הכרה, חיפש דרכים להמשיך ולתרום לצבא. "הציעו לי את זה וזה ממש היה כמו כפפה ליד", הוא מעיד, "בדיוק מה שחיפשתי ורציתי. אני מאמין בתוכנית הזו בתור נכה משוקם. צברתי הרבה ניסיון בהתמודדות הזו, ואני יודע שהם צריכים את 'האח הגדול' הזה שיראה להם שלמרות שזה לא קל - החיים יכולים להיות טובים גם אחרי הפציעה".
"מצאתי פה משמעות. גם לטראומה וגם לחיים"
מהדברים של שלושתם, נושא אחד עולה שוב ושוב - ההבנה ההדדית הזו, בין שני אנשים שחוו את אותה פגיעה. זו אחת מהנחות היסוד של התוכנית, ואולי גם סוד הקסם שלה. "הם צריכים מישהו שעבר את אותה הדרך, אחד שיידע להושיט את היד ולצעוד את המסלול ביחד. כזה שיהיה כמודל לחיקוי", מבהיר סא"ל (במיל') לב ארי.
צילום: שחר פליישמן
"הפצוע הטרי יודע שמי שמולו חווה את אותו הדבר", מסביר סמ"ר (במיל') כפכפי, "הרעיון הוא לעזור באמצעות יועצי התוכנית בכל אספקט - בין אם בקשיים רגשיים, תעסוקתיים, לימודים, כלכליים, נגישות ועזרה גם למשפחות - להורים שלא יודעים איך 'לאכול את המצב', לאישה, לילדים, למקום העבודה. זה התפקיד של המנטור".
צילום: שחר פליישמן
התוכנית, כך לפי האיש שהקים אותה, עתידה להתרחב למימדים חדשים, והמחזור הבא ייפתח באוגוסט: "זה תיקון ענק. נכי צה"ל ותיקים שפתאום עולים על מדים ומבינים שצה"ל מחבק אותם ונותן להם להוביל תהליך ייחודי במילואים".
צילום: שחר פליישמן
"למדתי פה הרבה גם על כוחות פנימיים שיש לי בעצמי, ומצאתי משמעות - גם לטראומה אבל גם לחיים שאחרי", מסכם אסף. "התוכנית", מצטרף לדבריו אמנון, "עוזרת לי לעזור לאנשים שאלווה. התקווה הגדולה שלי היא שהם יחלימו במידה מספקת כדי שיוכלו להפוך למנטורים בעצמם".
צילום: שחר פליישמן
לפרטים על הצטרפות לתוכנית ניתן לפנות לקצינות הנפגעים או למוקד 1111, שלוחה 6.
להצטרפות לקורס עמיתי השיקום ניתן לפנות דרך קצינות הנפגעים או דרך עובדת סוציאלית של אגף השיקום, בהתאם למחוז.
