30 שנה מפרידות ביניהם, אבל רגע מטלטל הפך אותם מזרים - לחברי נפש

אוהד מביט בעיניו של רפאל, רפאל מחזיר לו מבט משלו, ומשהו קורה. אולי זו הפציעה הכמעט זהה שעברו; אולי זו התקופה שבה יכלו לתקשר רק דרך העיניים; ואולי אלו ארבעת החודשים האחרונים בהם הפך רפאל, שנפצע בלבנון לפני 29 שנים, לחלק בלתי נפרד מחייו של אוהד, שנפצע אנושות ב-11 באוקטובר.

ברגעים שלפני השיחה שלנו עם אוהד ורפאל, היה קשה שלא להבחין בדינמיקה הטבעית והקרובה שביניהם. הם מחייכים, צוחקים, ומספרים זה לזה בדיחות שנדמות שגרתיות מהצד. "זה סמול טוק של מנטור ופצוע - זר לא יבין זאת", רפאל מסביר בחצי חיוך, "כנראה שזה משהו בחיבור שנותן את זה, לא צריך מילים".

אבל דרכיהם ממש לא הצטלבו במקרה. זה קרה באמצעות תוכנית "ממשיכים בחיים" של ענף ליווי פצועי ונכי צה"ל במערך הנפגעים, שהוקמה לפני כשנתיים והושקה רשמית חודשיים לפני פרוץ המלחמה. 

"ממשיכים בחיים" מתאימה בין פצוע ותיק לפצוע חדש החולקים את סוג הפגיעה, ומספקת מעטפת מקצועית-רפואית ומנטור שמלווה אותו לאורך שנה, כפעמיים-שלוש בשבוע, ולוקח אותו צעד צעד בין כל האתגרים והצמתים בתהליך המורכב.

את התוכנית הקים סא"ל (במיל') יריב, נכה צה"ל וקטוע רגל בעצמו, מתוך מה שחש על בשרו, לאורך 6 שנות השיקום שעבר: "בתור פצוע, אתה כל הזמן לבד. יש לך 3-2 דקות ביקור של רופא, שעת פיזיותרפיה, 40 דקות טיפול, ולאט לאט גם הסביבה חוזרת לחייה. ואתה מחפש את האדם שידע לעמוד לצידך, להבין מה אתה חווה, ולתת לך עצות קונקרטיות - לא רק להגיד 'יהיה בסדר'".

בכל יום מאז תחילת הלחימה, הוא עובר על טבלת הפצועים ומזהה את האנשים שתוכנית כזו עשויה להתאים להם. אלה, כפי שמתאר יריב, יהיו פצועים אנוש, קשה או כאלה שפגיעתם רב-מערכתית, שעתידים לעבור שיקום ארוך. 

את תהליך הליווי בתוכנית מתחילים כבר בבית החולים: "אני מגיע על מדים, כשלצידי רופאה, ומקפיד להבהיר שאנחנו חלק ממערך הנפגעים. אני מסביר על התוכנית, אבל חשוב מכך - נותן למשפחות תקווה, מזכיר להם שהם לא לבד ושהצבא לא שוכח אותם". 

"לפני תחילת התהליך אנחנו מעבירים את ה'מנטורים' הכשרה מקצועית ומקיפה הכוללת סדנאות עם מומחים בתחומי בריאות הנפש, שיקום, נגישות וייעוץ משפטי", מפרט יריב, "ואפילו סימולציות עם שחקנים ומומחים המדמות מצבים אותם הם עשויים לפגוש. מלבדי, חברים בצוות הסגן שלי, סרן (במיל') אהרון קרוב, רופאה ועובדות סוציאליות מנוסות,  מומחים ויועצים ייחודיים".

"אנחנו מקבלים בתוכנית ארגז כלים שלא היה בתקופה שלי, אפילו לא בחלום", מצטרף רפאל, "אני יודע שבכל התלבטות אישית או מקצועית שתהיה לי בכל רגע בתהליך, יהיה מישהו שייתן לי את המענה והעזרה שאני צריך".

אבל למרות כל ההכנות שעבר, אל המפגש הראשון עם אוהד, כך הוא מספר, דבר לא יכול היה להכין אותו: "לא ישנתי בלילה שלפני. הייתי אמור לפגוש רק את ההורים, אבל אחרי כמה דקות אמא שלו קראה לו מהחדר. הוא יצא, התחיל שיח, ומיד נוצר בינינו ה'קליק'".

"בשנייה שרפאל הגיע, הרגשתי כמה אכפת לו", אוהד משתף, "ובגלל שיש לנו את אותה פציעה, החיבור בינינו קרה באוטומט. אי אפשר להסביר איך זה עוזר למשפחה, ובעיקר לי".

אוהד מספר שכאשר רפאל הגיע, הוא היה במצב מאוד קשה: "הדבר היחיד שיש לך בראש זה - אלה החיים שלי עכשיו. חודש אחרי שהייתי כאן בשיקום הגיע המנתח ואמר לי 'תשמע, אם היית מאחר בדקה - לא היינו מצליחים להציל אותך'".

"ברגעים כאלו אתה חושב על המשפחה", אוהד ממשיך, "אחרי הפציעה אתה קולט מה הם עברו. הם היו כאן 7/24, והרגע היחיד שהם הרגישו שהם יכולים לשחרר היה כשרפאל הגיע. הוא מעדכן אותם כל הזמן, והם שואלים אותו. זה נותן להם את החופש לחזור לאט לאט לחיים שלהם".

"הציוות הוא הרבה יותר מזכויות והטבות. מדובר בקשיים, בשיחות של חברים. אני רואה באוהד חבר שלי", רפאל מחייך. "בסוף אנחנו באותו ראש, ואני מרגיש שרפאל דמה לי מאוד כשהיה צעיר", אוהד מוסיף.

"אני שמח שנפלה בידי הזכות לעזור למישהו שנתן מעצמו כל כך הרבה למדינה", רפאל מדגיש, "זה לא פשוט לחזור לחוויה הזאת של שיקום בתל השומר - במשך שנים הייתי עובר עם האוטו בכביש, ועושה עיקוף כדי לא לעבור דרכו. אבל התהליך איתו הוא כמו טיפול בשבילי . זה משהו אחר, זאת סגירת מעגל".

רגע לפני שאנחנו מסיימים, אוהד מבקש לפנות למי ששוכב עכשיו במיטת בית החולים, בטרם יחל בתהליך השיקום, ויקרא את הסיפור שלו ושל רפאל. "אתם תגיעו הכי רחוק. לפעמים זה מביך, ואתם רוצים להגיד לעצמכם 'לא, אני לא צריך עזרה, אני עצמאי'. אבל אל תתביישו לבקש עזרה".