שנה אחרי שנפצע קשה - אלון מגשים את הציווי שהשאירו החברים שאיבד בקרב

"אני לא אוהב לדבר על מה שקרה לי. אבל אם בזכות זה, עוד אדם אחד ישמע אילו בחורים מדהימים היו יעקב ועומרי ז"ל, זה שווה מבחינתי הכול". כך פותח סרן אלון את השיחה איתנו, שנה אחרי שנפצע קשה בעזה ואיבד שניים מחבריו, ופקודיו.

"נכנסנו ללחימה בצפון הרצועה כגדוד גפן של בה"ד 1, כשאני המפק"ץ של פלוגת החוד", מספר אלון, המשרת כיום כקצין אג"ם בחטיבה 551, "10 ימים מתחילת התמרון, הצוות שלי קיבל משימה לצאת לפשיטה על מבנה במטרה לטהר אותו". 

"נכנסנו לתוך המבנה הצפוף, אני, הנגביסט, הקשר, וסגן עומרי שורץ ז"ל, שהיה הקלע חוד", סרן אלון נזכר, "אמרתי לנגביסט: 'תקפיא מצב, אני רוצה לסרוק במבט'. ברגע שהתחלתי בסריקה, נשלף קנה של קלצ'ניקוב מהחדר ממול, ומטווח אפס. ראיתי הבזק חזק של אור, ומיד עפתי אחורה".

כתוצאה מירי המחבלים, סרן אלון וסגן עומרי שורץ ז"ל, סופגים פגיעה קשה. הקשר של הצוות, מעניק להם טיפול ראשוני בשטח, עוצר דימומים ומניח חוסם עורקים. "אני לא מצליח אפילו להתיישב, אבל נשאר צלול ובהכרה, ואפילו מדבר ומתקשר עם שניהם", הוא משחזר, "שורץ בזמן הזה מבין שהוא לא יכול לתפעל את הנשק בגלל הפגיעה ביד, אבל עושה כל מה שהוא יכול כדי לעזור, ומצליח להעביר לנגביסט שלנו את כל הרימונים והמחסניות שהיו לו".

"דקה לאחר ההיתקלות, המ"פ יוצא מהחפ"ק לתוך המבנה שלנו, וסגן יעקב איליאן ז"ל יוצא יחד איתו, במטרה לסייע בחילוץ חבריו לצוות שנפצעו. כשיעקב הסתער לעברנו תחת אש האויב, הוא נפגע ממחבל שלישי", הוא משתף.

חמש דקות אל תוך הקרב, הסמ"פ נותן פקודה ועוצר את הכניסה והיציאה מהמבנה, ושולח צוות רתק לבצע ירי לעבר הקומה בה ארבו המחבלים. "שוגר טיל מטאדור, והמחבלים חוסלו", מספר קצין האג"ם, "התחילו להיכנס כוחות שלנו למבנה, ובזמן הזה פינו את כולנו החוצה".

"אני מגיע לביה"ח, מתקשר לאבא שלי ואומר לו: 'אבא, זה אלון. נפצעתי קשה, אני בסדר ונכנס לחדר ניתוח'. ניתחו אותי במשך 12 שעות, שאחריהן הייתי מורדם ומונשם במשך יממה", הוא מספר, "אני מתעורר כשאיבדתי את הכליה הימנית, עם קרע בכבד, קרע בסרעפת, צלעות שבורות, שחלוף עורק באמה ימין, וזרוע ימין שבורה".

חודש וחצי לאחר הפציעה, הוא השתחרר מבית החולים, ועבר לאשפוז יום שבסופו חזר לשירות. בעקבות הורדת הפרופיל, סרן אלון עבר לשרת כקצין אג"ם בחטיבה 551. הוא מספר שהחלום נשאר להיות מ"פ ולחזור לפקד, במיוחד בשביל סגן יעקב ז"ל וסגן עומרי ז"ל, אבל לצערו, כרגע מצבו הרפואי לא מאפשר זאת.

"כשהתעוררתי, הבטחתי לעצמי שתי הבטחות - לחזור ולקבל את דרגת הסרן, וששנה וחצי מהפציעה - אני רץ מרתון", הוא משתף, "בדיוק 364 ימים אחרי הפציעה, קיבלתי את דרגת הסרן, ולמרתון יש לי עוד חצי שנה להגיע ליעד שהצבתי לעצמי".

לאורך כל התקופה המורכבת הזו, מלווים אותו שני משפטים. הראשון, שהנחה את סגן עומרי ז"ל - 'קדימה הלאה', והשני, שאפיין את סגן יעקב ז"ל - ערכים לפני הכול'. שני המשפטים האלה, כך אלון מספר, הפכו עבורו לציווי מוסרי וערכי. "זה מה שדחף אותי לקום כל יום ולבחור בחיים, לא לרחם על עצמי ולנצח את הפציעה והשיקום". 

"אף אחד לא הכין אותי לעובדה שבגיל 22 אני אהפוך למפקד שכול", הוא מעיד בכאב, "עדיין אין לי תשובה לשאלה איך מתמודדים. אני סוחב איתי המון תחושות של אחריות, ושל כישלון במידה מסוימת. הדבר שעוזר לי הוא לספר עליהם: להבהיר שהסיפור שלי הוא לא המרכז פה. הם הגיבורים בסיטואציה, הם גילו אומץ לב, תושייה, קור רוח, וכל ערך שמצופה מלוחם וממפקד בצה"ל. אין לי מילים אחרות להגיד חוץ מכמה שאני גאה, אוהב ומתגעגע אליהם".