"התחבקנו ליד הרכב, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו"

כמו חיילי "אגוז" שממשיכים לנוע בצילם של השניים, גם מעגלי חברות נוספים מספרים על האנשים שאיתמר ואופק ז״ל היו. אחד מהם הוא רס״ן א', מ"פ ביחידת הקומנדו המקבילה "מגלן". למעשה, איתמר והוא לא היו בתפקידים מקבילים רק לאחרונה - אלא לאורך כל השירות.

"גדלנו יחד בגולני, היינו מ"מים מקבילים בגדוד 51. הוא היה של המסייעת ואני של רובאית ג'. בכל הדיונים ישבנו יחד, ולאט לאט נרקם ביננו קשר עמוק - את הכול חווינו יחד. בהמשך היינו מ"פ מקבילים - וגם לקומנדו עברנו ביחד". 

מערכת היחסים הייחודית ביניהם הלכה והתעצמה, והשניים הפכו לחברים טובים גם מחוץ לצבא. ״בכל אתגר שהיה לי, ידעתי שאקבל את התשובה הכי חכמה וערכית מאיתמר. הוא היה אח שלי לכל דבר ועניין".

את הפעם האחרונה שנפגשו, שעות בודדות לפני התקרית, זוכר רס״ן א׳ טוב במיוחד: "כל המ"פ של הקומנדו היו בכינוס בצאלים, ומהרגע שהתראינו לא עזבנו אחד את השני. על מה לא דיברנו - על התפקיד, על דברים אישיים שאנחנו עוברים. בסוף הלכנו יחד לכלי הרכב, אני נסעתי צפונה והוא לבקעה - התחבקנו ליד הרכב, וזו הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו". 

שעות לאחר מכן, כשרס״ן א׳ מתארגן לפעילות עם הלוחמים, מתחילות להגיע הידיעות על האסון שהתרחש: "קיבלתי הודעות על אירוע באגוז, שאלו אותי אם שמעתי משהו - כולם יודעים שאיתמר ואני מאוד קרובים. מיד ניסיתי להתקשר אליו. מבלי לדעת מה, ניסיתי להתקשר כמה פעמים. כתבתי שיצור קשר, רק שיכתוב שהוא בסדר". 

עם התקדמות הערב, מגיעות השמועות שמדובר במ"פ, מד הלחץ עולה ורס״ן א׳ ממשיך להתקשר אליו -  מאוחר יותר מפקד היחידה הודיע לו את הבשורה המרה, שבאמת מדובר באיתמר. ״לא חשבתי שמשהו כזה יכול לקרות", הוא מודה, "עד היום לא באמת נופל לי האסימון, לפעמים, כשאני נתקל באירוע כלשהו - אני אוטומטית פותח את הטלפון ובא לשלוח לו הודעה".

"איתמר תמיד שאף הכי גבוה שיש, דווקא איפה שקשה, איפה שלא פשוט ולא קל, איפה שזה גורם למפקד לצאת ממעגל הנוחות - בכל יעד שהציב הוא עמד בהצטיינות. עם הדרישות הגבוהות - הוא ידע לגעת בכל חייל וחייל, גם אם הרקע ממנו הם באו היה קשה מאוד ולדאוג להם בצורה יוצאת דופן". 

על החיים שאחרי התקרית, רס״ן א׳ מדבר בזהירות, לצד האבל הכבד הוא מסתכל קדימה. "אנחנו צריכים להמשיך ולהוביל מקדימה", משרטט המ"פ את הצוואה האישית שלו מאיתמר, "הוא היה רוצה שנלבש את המדים בגאווה, שנעשה את הדברים על הצד הטוב ביותר ושנמשיך את דרכו בהגנה על המדינה".

"הבנתי שאני חייב לעשות את הכול כדי לקבל רבע מהציון המטורף שלו"

"אנחנו עוד תכננו להיפגש בסוף השבוע אחרי שהוא נפל. בתיה ואופק היו זוג חברים שקרוב במיוחד לאשתי ואליי", מודה רס"ן שי סופר, חבר של אופק ז"ל, בפתח שיחתנו בשבוע שעבר. 

הסיפורים, שאופפים את דמותו של אופק לאחר לכתו, יכולים לספר המון על האיש שהיה - כאיש צבא מיומן וכחבר לחיים: "היינו קוראים לו 'ד"ר נחוש' - אחד שמתכוון להשיג את המטרה ויודע בדיוק מה הוא רוצה. הוא היה פרפקציוניסט ברמה מטורפת! היה לו להט בעיניים בכל משימה שביצע, בין אם למשימה צבאית, או אפילו כדי לקבוע לנו נופש". 

אופק ושי הכירו במכללה לפיקוד טקטי בלימודי תואר ראשון. תוך זמן קצר, כמו שמציין, נרקם ביניהם קשר חזק, ויחד עם בנות זוגם הפכו לחברים טובים גם אחרי שעות הלימודים. "היינו יוצאים לחופשות ביחד, הוא היה כמו אח בשבילי". 

"הוא אהב מאוד את הלוחמים שלו, היום אני סמג"ד ב-450, אני מכיר את הסיסמאות - אבל אופק עשה את זה על אמת. הוא תמיד חיפש איך לתת להם את כל מה שהם זקוקים לו, ובאותה נשימה גם לדחוף את היכולות שלהם לקצה".

כמה חודשים לפני מותו, אופק הספיק להשתתף בבוחן הכשירות לקצין הלוחם, שנערך בכל שנה בווינגייט - שם זכה בקצין מצטיין מבין המתחרים בכל הצבא. כמה שבועות אחרי מותו - גם רס"ן סופר הגיע כדי להשתתף: "הבנתי שאני חייב לעשות הכול בשבילו, רגע לפני המקצה קראתי שיחות ווצאפ משותפות שלנו וראיתי תמונות - כדי לנסות ולקבל רבע מהציון המטורף שלו". 

לפני סיום, הוא מבקש להוסיף עוד דבר קטן: "אופק היה בן אדם מיוחד, חרוץ, עם להט בעיניים. היה מצליח לכל פסגה הוא היה מגיע, בצורה איכותית וטובה, ובענווה". 

"אני מחזק את בתיוש ואת ההורים - הוא מאוד אהב אותם, דיבר על הוריו בהערצה והערכה. הרגישו שהם הגב והכוח שלו בכל שלב בחיים. הקשר בינו לבין בתיה היה מיוחד ולגמרי מודל לחיקוי בעיניי. האהבה שלהם בלטה מרחוק".