לרגל ציון יובל שנים למערכת בתי המשפט הצבאיים באזור יהודה ושומרון, נבקש לספר על אודות ימיה הראשונים של היחידה ולהזכיר מקצת מעשייתה במרוצת השנים, מראשית דרכה ועד היום.
ב- 5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, שהביאה עמה תמורות רבות בחייה של מדינת ישראל. בין היתר, חבלי ארץ גדולים באו תחת שליטתה של המדינה, והעיר ירושלים אוחדה. ביום כ"ח באייר תשע"ז, יום שחרור ירושלים, מלאו 50 שנים בדיוק לנטילת השלטון באזור על ידי כוחות צה"ל וכינונה של מערכת בתי המשפט הצבאיים.
מי שלימים הפך לנשיא המדינה, האלוף חיים הרצוג, היה ראשון מפקדי כוחות צה"ל בגדה המערבית. ביום השלישי למלחמה פרסם את מנשר מס' 1 – "מנשר בדבר נטילת השלטון על ידי צה"ל" ואת מנשר מס' 2 – "מנשר בדבר סדרי שלטון ומשפט". וכך נכתב במנשרים:
"צבא הגנה לישראל נכנס היום לאזור ונטל לידיו את השליטה וקיום הביטחון והסדר הציבורי באזור".
"כל סמכות של שלטון חקיקה, מינוי ומִנְהל לגבי האזור או תושביו תהא מעתה נתונה בידִי בלבד ותופעל רק על ידִי או על ידי מי שנתמנה לכך על ידי או יפעל מטעמי... כל המפר או המנסה להפר את הָסֶדֶר הציבורי והביטחון ייענש בכל חומר הדין".
חלוץ המשפט בשטחים המוחזקים החדשים - יהודה והשומרון, חבל עזה, סיני ורמת הגולן - היה מאיר שמגר, הפרקליט הצבאי הראשי דאז, ולימים נשיא בית המשפט העליון. בהנחייתו, יחידות הפרקליטות הצבאית אורגנו מראש, עוד לפני המלחמה, וצוידו בחומר משפטי, שיידרש במקרה שישראל תשתלט על שטחים, שבהם אוכלוסייה אזרחית גדולה.
עם סיום מלחמת ששת הימים הורה מאיר שמגר לבצע את התוכנית המשפטית שהוכנה מראש. כחלק מתכניתו המאורגנת של שמגר, ובמקביל לפרסום שני המנשרים הראשונים, פורסם אף מנשר מס' 3 בדבר כניסתו לתוקף של צו בדבר הוראות ביטחון. מדובר במנשר ארוך, שכלל את דבר החקיקה הפלילי העיקרי של האזור. זהו הצו אשר הקים את בתי המשפט הצבאיים.
בהתאם להוראות המנשר, הוקמו, במסגרת הפרקליטות הצבאית, בתי משפט צבאיים בכל האזורים בהם נטל צה"ל את השלטון. בתי המשפט הצבאיים הראשונים הוקמו בנפת ירושלים, בנפת חברון, בנפת ג'נין ושכם-מערב, בנפת שכם-מזרח ובנפת רמאללה ויריחו. זאת לצד, בתי משפט צבאיים נוספים באזור חבל עזה.
פסקי הדין הראשונים של בתי המשפט שזה אך הוקמו ניתנו כבר בתחילת חודש יולי 1967, פחות מחודש לאחר תום הקרבות.
קשת רחבה של אירועים וָעבירות הובאו לפתחם של בתי המשפט הצבאיים כבר משחר ימיהם. גם הסוגיות המשפטיות היו מגוונות, וכמותן אופיָים של התיקים ומידת חומרתם. כבר באותן שנים נידונו בפני בתי המשפט הצבאיים תיקים קטנים כגדולים:
בתיק 1/67 של בית המשפט הצבאי באל-עריש (בצפון חצי האי סיני) נידונו שני נאשמים בגין עבירת גניבת פרות. בתיק 1/67 בבית המשפט הצבאי בחברון נידון נאשם ל-18 חודשי מאסר בגין החזקת רובה אנגלי, כידון ותחמושת.
כבר מראשית דרכם, הדגישו בתי המשפט הצבאיים את מחויבותם לעשיית משפט צדק, תוך הקפדה על העקרונות המקובלים של המשפט הפלילי וחידוד הצורך בראייה אנושית בכל מקרה ומקרה.
בתיק 1/67 בבית המשפט הצבאי בחאן-יונס (בדרום רצועת עזה) יוחסה לנאשם עבירה של "התערבות בענייני צה"ל", בגין חיתוך קווי טלפון שקישרו בין יחידות צה"ל. הנאשם כפר באשמה, ומשלא הובאו ראיות מספקות זוכּה מן המיוחס לו.
בתיק 1/67 בבית המשפט הצבאי בעזה נידונה פרשיה, שבה מספר אנשים הואשמו בניסיון לבזוז ממחסני מזון בשכונת אל-רימאל בעזה. לאחר ניהול משפט זוטא וקבלת אמרותיהם המשטרתיות הודו המעורבים במיוחס להם. בפסק דינו ציין השופט:
"צה"ל אחראי לביטחונה ולרווחתה של אוכלוסיית העיר ומתפקידו לשמור על מחסני המזון לטובתה של האוכלוסייה... עם זאת, ער אני לקשיים שנוצרו בימים הראשונים שלאחר כניסת צה"ל לעיר עזה ולסבלם של הנאשמים... כולם הנם בעלי משפחות. כל הנאשמים הם פועלים החיים על יגיע כפיהם".
בסופו של דבר, נגזרו עליהם 21 ימי מאסר לריצוי בפועל.
כבר בשנותיהם הראשונות של בתי המשפט הצבאיים, קשת הגילים של הנאשמים הייתה רחבה, ממש כבימים אלה.
לדוגמה, בשנת 1969 דן בית המשפט הצבאי בעזה בעניינן של נאשמות קטינות, שקיימו תהלוכה ללא רישיון, שבמהלכה יידו אבנים על רכב צבאי ובו חיילים שבאו לפזר את ההפגנה. משפטן של הנאשמות הקטינות הסתיים בהרשעה על יסוד הודאתן ובענישה של התחייבות כספית מצד הוריהן להימנע מעבירות בסך 250 לירות ומאסר מותנה. באותו מקרה דן לא אחר מאשר השופט אליהו מצא, מי שיכהן לימים כמשנה לנשיא בית המשפט העליון בישראל. וכך כתב כב' השופט מצא:
"אלמלא גילן הרך והעובדה שזו להן הפעם הראשונה שהן עומדות לדין, לא הייתי מהסס להטיל עליהן עונש מאסר בפועל, חרף היותן בנות, שכן עצם היותן בנות – איננו צריך לשמש להן חסינות מפני הענשה".
העשור השני לפעילות בתי המשפט הצבאיים התאפיין בהתבססות שליטתה של מדינת ישראל בשטחים המוחזקים, מחד גיסא, ובתחילת תסיסה של האוכלוסייה המקומית, מאידך גיסא. הדבר התבטא במאות הליכים, שבמסגרתם הועמדו לדין תושבי האזורים בעבירות חברות בהתאחדות בלתי מותרת. שנים אלו הביאו עמן את ההכרה כי השלטון הצבאי בשטחים אינו "אפיזודה חולפת", וכי יש צורך בפיתוח המשפט באזור באופן שיותאם לשהייה ולשלטון ארוכי-טווח.
ב-1973 תיאר את הדברים דב שפי, הפרקליט הצבאי הראשי דאז:
"כשש שנים עברו מאז החלה ישראל לכונן את שלטונה בשטחים ונראה כי בעתיד הקרוב, לפחות, יישאר המצב בעינו. מצב זה של כיבוש מתמשך, של כפיית שלטון צבאי למשך תקופה ארוכה יכול להביא כל שלטון שהוא בתנאים דומים לידי התדרדרות מוסרית.
לצורך מניעת מצב שכזה, צריכה כל חברה לפתח לעצמה נוגדנים אשר יגנו עליה מפני התדרדרות שכזו. נראה שהנוגדן העיקרי בחברה הישראלית המונע מצב שכזה הוא אופייה של החברה הישראלית אשר אנשיה אינם ששים להילחם... נוגדנים נוספים הם אוׁפְיו של צה"ל... אולם העיקר – אמינותה של המערכת המשפטית בישראל, השוקדת על הקפדה על שלטון החוק בשטחים לא פחות מאשר בישראל".
בעשור מאתגר זה חוותה מדינת ישראל את המלחמה הקשה בתולדותיה, מלחמת יום הכיפורים. בהמשך, הנצו ניצני השלום בין ישראל לבין מצרים, והם הסתיימו בחתימת הסכם השלום בקמפ-דיוויד בשנת 1979. בעקבותיו הסתיים גם השלטון הצבאי בסיני.
שנות ה-80 המוקדמות התאפיינו ברגיעה ביטחונית יחסית. בשנים אלו עברו בתי המשפט הצבאיים תמורות משמעותיות. שני בתי משפט צבאיים נסגרו. בית המשפט הצבאי בגולן נסגר בשנת 1981, עם חקיקתו של חוק רמת הגולן, אשר החיל את דיני מדינת ישראל ברמה. אף בית המשפט הצבאי בסיני סיים את פעילותו, עם השלמת מסירת חצי האי למצרים ב-1982, בהתאם הסכמי קמפ-דיוויד.
על אף הרגיעה הביטחונית אירעו גם באותה העת פיגועים קטלניים. מבצעיהם נתנו את הדין בבתי המשפט הצבאיים.
בשנת 1987, במלאת 20 שנה לבתי המשפט הצבאיים, כתב נשיא בתי המשפט הצבאיים, אל"ם אמנון סטרשנוב את הדברים הבאים:
"כאן המקום לחזור להדגיש את תרומתם הנכבדה של בתי המשפט הצבאיים בַאֵזורים, לביצורו של שלטון החוק ולביסוסם של עקרונות המשפט והצדק, דווקא בתחום הרגיש של השלטת החוק והמשפט באזורים המאוכלסים על ידי אוכלוסייה זרה.
בפעילותם השוטפת שֹוּמה על בתי המשפט הצבאיים לשמור על האיזון הנאות והראוי בין צרכי הביטחון וכוחות צה"ל באזור מחד גיסא, לבין חופש הפרט וזכויות היסוד של התושבים מאידך גיסא. נראה, כי בתי המשפט עמדו במשימה קשה זו בהצלחה מרבית מזה 20 שנות קיומם".
משימתם של בתי המשפט הצבאיים עמדה להפוך קשה עשרת מונים עם פרוץ אירועי האינתיפאדה הראשונה, באוקטובר 1987. הם הביאו לסיומה של תקופת הרגיעה היחסית. בשנתיים הראשונות התמודדו בתי המשפט הצבאיים עם כ-18,000 נאשמים, אשר הועמדו לדין, ועם כ-9,000 עצורים מנהליים. למרות תגבור בכוח אדם, עמדו בתי המשפט על סף קריסה.
האינתיפאדה הראשונה הביאה עמה גל בלתי פוסק של נאשמים בעבירות של יידוי אבנים וזריקת בקבוקי תבערה. בתי המשפט הצבאיים נרתמו למלחמה בתופעה חמורה זו.
דווקא שנים אלו תרמו לעצמאותם ולביסוס מעמדם של בתי המשפט הצבאיים. שנה לאחר פרוץ האינתיפאדה נמצא לנכון לעגן בחקיקה את עצמאות השופטים.
בשנת 1989, בעיצומם של אירועי הדמים, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ארג'וב, בו המליץ כל הרכב השופטים בראשות הנשיא שמגר להקים ערכאת ערעור בשטחים. בדיון שנערך אצל שר הביטחון דאז, יצחק רבין ז"ל, נשמעו דעות המתנגדות לאימוץ המלצתו של הנשיא שמגר. תשובתו של רבין למתנגדים הייתה "המלצה של שמגר – עבורי היא פקודה". ואכן, שנה לאחר מתן פסק הדין, הוקמה לראשונה ערכאת ערעור: בית משפט צבאי לערעורים בעיר רמאללה, ונשיאו תת-אלוף אורי שוהם, לימים הפרקליט הצבאי הראשי ושופט בית המשפט העליון בישראל.
בשנת 1990 בוטלה סמכות המפקד הצבאי לאשר או לבטל גזרי דין של בתי המשפט הצבאיים.
בין השנים 1993-1995 נחתמו בין ישראל לפלסטינים ההסכמים הידועים כ"הסכמי אוסלו". במסגרתם הוקמה הרשות הפלסטינית, כוחות צה"ל נסוגו בהדרגה מהערים הפלסטיניות הגדולות, והציבור התוודע למונחים חדשים, כמו שטחי ,A B ו- C, אשר הביאו לשינוי בסמכויותיהם של בתי המשפט הצבאיים. בתום התהליך, בשנת 1996, נותרו באיו"ש רק שלושה בתי משפט של ערכאה ראשונה: בית אל, דותן ואדוריים. בית המשפט הצבאי לערעורים הועתק מרמאללה לבית אל, ובית המשפט הצבאי בעזה הועתק מהעיר עזה למעבר ארז שבצפון הרצועה. בשנים אלו קטן באופן משמעותי מספר התיקים שנדונו בבתי המשפט הצבאיים.
בספטמבר 2000 הופתע הציבור הישראלי מהפרות סדר רבות והמוניות באיו"ש, אשר התפתחו לגל מעשי טרור – פיגועי התאבדות, הנחת מטעני חבלה וירי - בהיקף ובעוצמה שלא נראו עשרות שנים. האירועים הללו נודעו בשמם העממי "האינתיפאדה השנייה", ובמהלכם נהרגו כ-1000 ישראלים, ועוד אלפים נפצעו.
ההחלטה להעמיד לדין בבתי המשפט הצבאיים גם את הטרוריסטים שביצעו פיגועים בתוך שטח ישראל, כל עוד קיימת סמכות לכך, הביאה לכך שבבתי המשפט באזור נשפטו מאות ממחוללי הפיגועים הקשים וקטלניים ביותר שחוותה המדינה. החלטה זו הפכה את מערכת בתי המשפט הצבאיים לערכאה ייחודית, שבה נידונו כמעט כל תיקי הטרור של מדינת ישראל. בשנים אלו גדל מספר השופטים מ- 5 ל-15.
במקביל לגל הטרור, בוצעו שני שינויים משמעותיים באופן השיפוט ובמבנה מערכת בתי המשפט באזור, אשר תרמו למקצועיות השיפוט ואף למראית פני הצדק.
בשנת 2002 בוטל שיתופם של קציני צבא שאינם משפטנים כשופטי-צד בהרכב בית המשפט הצבאי, ונקבע כי הרכב בית המשפט הצבאי יכלול רק קצינים בעלי השכלה משפטית, הכשירים לשמש שופטים גם בישראל. בשנת 2004 הושלם תהליך היסטורי של התנתקות מערכת בתי המשפט הצבאיים מן הפרקליטות הצבאית. הוקמה יחידה חדשה ועצמאית – יחידת בתי המשפט הצבאיים (יבמ"ש 132) - אשר זכתה לסמל ולתג-יחידה משלה. היחידה הוכפפה לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים.
דווקא בשנים אלו, בעיצומם של אירועים מהקשים שחוותה המדינה, התפתח שיח זכויות עשיר בבתי המשפט הצבאיים, וניכרה ביתר שאת השפעתם של חוקי היסוד של מדינת ישראל בפסיקת בתי המשפט הצבאיים. במקביל, הורחבה סמכות מערכת בתי המשפט גם לתחומים מנהליים רבים.
בשנת 2005, הסתיים הממשל הצבאי הישראלי ברצועה כתוצאה מתוכנית ההתנתקות, ונסגר בית המשפט הצבאי באזור חבל עזה. נותרו שלושה בתי משפט צבאיים של ערכאה ראשונה: בית המשפט הצבאי שומרון, במחנה סאלם; בית המשפט הצבאי יהודה ובית המשפט לעניינים מנהליים, במחנה עופר, סמוך לירושלים. בית המשפט הצבאי לערעורים שוכן אף הוא במחנה עופר.
בעשור החולף חלה הרחבה בסמכויות בתי המשפט הצבאיים בתחומים שונים. השינוי הארגוני האחרון שעשתה המערכת היו הקמתו של בית המשפט הצבאי לנוער במסגרת בית משפט של ערכאה ראשונה. שינוי זה, הביא לשינוי חקיקה, לכינונו של בית משפט לנוער ולהסמכתם של שופטי נוער, הנותנים ביטוי רב יותר לזכויות הייחודיות של קטינים העומדים לדין.
