ביקשנו מ-4 צוותים לשחזר תמונה מהסדיר - הפעם במיל'. זו התוצאה

צוות פשחור

הם התגייסו לגולני במרץ 20', ובסוף ההכשרה הגיעו לסיירת - ושירתו ביחד זה לצד זה עד לשחרור ב-2023. מאז, הספיקו לטייל יחד במזרח, ולשמור על קשר קרוב גם מחוץ לצבא. "פעם בשנה, כל הצוות סוגר שבת יחד בווילה", מספר לנו רס"ל (במיל') ט', לוחם בצוות.

וב-7 באוקטובר הם עלו שוב יחד על מדים, כשהוקפצו לסבב מילואים ראשון תחת חטיבת אלכסנדרוני, בגזרה הצפונית: "היינו בערך 5 חודשים בגבול לבנון וניהלנו שם מערכה ארוכה".

צוות פשחור: מימין במילואים, משמאל בסדיר

הפעלתם הסתיימה, הם השתחררו לכמה חודשים, והוקפצו לסבב נוסף - הפעם בעזה. ובשבוע הראשון, חוו אירוע שנצרב היטב בזכרונם. "הגענו לבניין דו-קומתי, סרקנו את הראשונה ועלינו לשנייה", משחזר ט', "כל הצוות המתין בגרם המדרגות, והכלב שליווה אותנו התעכב לכמה שניות. פתאום, פיצוץ אדיר - זה היה מטען".

"2 הלוחמים מעוקץ נפצעו קשה, ופינינו אותם מיד למטה", הוא ממשיך, "חלק מאיתנו נפגע קל, אבל הכלב הציל אותנו. אם הוא לא היה מאט היינו נכנסים לקומה, ועוצמת ההדף כנראה הייתה גורמת לנו לאבדות בנפש".

התחושות, כפי שמעיד הלוחם, מלוות את הצוות מאז אותו יום: "זה רגע עוצמתי, שנתן לנו זווית אחרת על הלחימה. פתאום כולם מבינים באמת שהאיום יכול להגיע מכל מקום ובכל שעה".

מאז, הם חזרו לסבב שלישי בתמרון בלבנון, וכעת, חמישה חודשים לאחר סיום הפעילות שם, הם מתחילים סבב רביעי - שוב בעזה. "אנחנו יחסית צעירים, ורוב החבר'ה עדיין מטיילים, אז זה תופס את כולם בסיטואציות מורכבות שקוטעות את רצף העבודה, החופשה או כל דבר אחר בחיים".

"אבל בסוף, אנחנו מבינים את חשיבות המשימה. הצוות שלנו ביחד מהגיוס, עד יומנו הסופי במילואים, ומבחינתנו גם הרבה מעבר. צוות זה מהרגע הראשון ועד האחרון".

צוות טובי-סלע 

הם התגייסו במרץ 18' לגולני, ועברו מסלול זהה לצוות פשחור. ובדיוק כמוהו, גם החיבור של צוות טובי-סלע לא נפרם עם גזירת החוגר. "כל שנה ביום העצמאות אנחנו נפגשים אצל אחד מאיתנו", מדגיש רס"ל (במיל') י', חבר בצוות, "גם אם לא יוצא לנו להתראות, אז יש אירוע שכולם משריינים ביומן. אין סיכוי שאפילו אחד מבריז".

כמו רבים, גם הם הוקפצו ב-7 באוקטובר: "תמרנו בעזה ובלבנון, ולקחנו חלק משמעותי". כעת, הם הגיעו לסבב מילואים נוסף באלכסנדרוני, הרביעי במספר.

צוות טובי-סלע: מימין בסדיר, משמאל במילואים

הם צברו יחד לא מעט חוויות משותפות, אבל אירוע אחד נחתם ברוח הצוות. זה קרה לאחר חצי שנה של לחימה ממושכת ברצועה. "כולנו הרגשנו על הקצה, סגורים בתוך עצמנו", משתף י', "אז המפק"ץ יזם שיחה עם איש מקצוע - מקום לפרוק קצת תחושות".

"כשאתה שומע על אנשים שנהרגו וחברים שנפצעו, ונמצא כל כך עמוק בתוך עצמך - השיחה עם הצוות יכולה לשנות את תפיסת המציאות. אתה מבין שכולנו מרגישים אותו הדבר. לאחד נולדו תאומים, והוא לא ראה אותם כבר ארבעה חודשים, אחר פתח עסק ולא הולך לו. השיתוף חיזק אותנו יותר מכל דבר אחר".

לצד התחושות, הלוחמים יודעים טוב מאוד מה לעשות בשעת השין: "בסוף הצוות הוא מקצועי, צוות שנלחם. בשדה הקרב אנחנו יכולים להתמודד עם הכול. אנחנו לא מתעלמים מהמורכבות, לדברים שכל אחד ראה ואולי שומר בפנים יש חשיבות, ובגלל זה יצאנו מהשיחה הזאת מאוחדים ומוכנים להמשיך הלאה". 

אחריה, הם חזרו ללחימה עצימה. "כשמסתכלים מהצד ורואים כמה אנשים מוכנים לתת מעצמם למען המדינה, גם אם זה דורש הקרבה בחיים האישיים, במשפחה או בעסקים. כל אחד ואחת נותנים את ה-110% שלהם, וזה ראוי להערצה".

צוות פרינגרו

הצוות הזה החליף את שמו לא פעם אחת, אלא פעמיים. הלוחמים התגייסו באוג' 17' והתחילו את דרכם המשותפת בבא"ח גולני, ובמהלך ההכשרה הפכו ללוחמי אגוז. הם התחילו כצוות אשר, החליפו את שמם לאדיב, ובהמשך לפרינגרו. 

הם עברו יחד את הטירונות, את האימון המתקדם האינטנסיבי, ולבסוף הגיעו לפלגה ב' של היחידה. "אף אחד מאיתנו לא ישכח את שלב ה'מכין', שבו היינו ביחד 7/24, בלי טלפונים. שם, הקשרים האישיים שלנו הפכו לקרובים מאוד", מספר רס"ר (במיל') ר', צלף. 

צוות פרינגרו: מימין במילואים, משמאל בסדיר

הצוות השתחרר בצל מגפת הקורונה, ולא כל התוכניות ליום שאחרי יצאו לפועל. אבל, הם המשיכו לראות אחד את השני לא מעט. "יש אצלנו בתים מארחים, ואנחנו נפגשים שם כל הזמן. לפעמים אנחנו מטיילים, ויש גם חבורת גולשים שנפגשת בימי שישי", מוסיף רס"ר (במיל') ב', קלע.

את הפגישה המחודשת בשטחי הכינוס כשפרצה המלחמה הם זוכרים היטב. "לא משנה איפה כל אחד היה - כולם הגיעו", ר' משחזר, "שניים מהצוות היו ב-7 באוקטובר בעיצומו של טרק בנפאל, ואח של אחד מהם היה בנובה. הוא שלח לו הודעות מהמסיבה, וחבר שלנו הבין מה מתרחש, ארגן מסוק שיאסוף אותם מההרים חזרה לעיר - וטס להילחם יחד איתנו".

בהתחלה, החטיבה הוקפצה לצפון. "תפסנו כוננות והתאמנו כל היום. אבל לא תמיד התחושה הייתה קלה", מעיד ב', "כל אחד ראה את חברים שלו נכנסים לעזה ורצינו לקחת בזה חלק. אבל הבנו את חשיבות המשימה כאן, וידענו שאנחנו מתאמנים עכשיו לרגע קריטי - שעתיד להגיע".

ואכן, בדצמבר זה קרה. הם נכנסו לרצועה - תחילה לאזור מחנות המרכז ולאחריו לשכונות בעיר עזה. הם השתתפו בפעילויות מבצעיות שונות.

הלוחמים של פרינגרו משמשים כצוות הרפואה הפלוגתי, והתפקיד שלהם מלווה את עשייתם לאורך כל סבב. "זה נותן הרבה כוח, לדעת שאם קורה משהו - אנחנו הראשונים להגיע. גם הרופאים שנמצאים איתנו בשטח, הפכו לחברים קרובים שלנו", הם אומרים, "אומנם הם מבוגרים מאיתנו, וחלקם יכולים להיות ההורים שלנו, אבל הם הפכו להיות לגמרי משלנו".

בין לבין, הם טיפחו מספר מסורות. בין היתר, ברגעי הפנאי הלוחמים מכינים ערבי Kahoot ומתחרים בחידונים מצחיקים על חברי הצוות, וכך הם משלימים פערים. "זו דרך משעשעת להתעדכן מה קורה עם כל אחד - מי מאיתנו בזוגיות חדשה, מי התפטר ומי עבר דירה - ככה אנחנו שומרים על כשירות", מספר ר' בחיוך.

הסבב האחרון שלהם הסתיים לפני מספר חודשים, והם צפויים להתייצב לאחד נוסף בקרוב. "כולנו סטודנטים, ואין ספק שזה מורכב לייצר שגרה של ממש. אבל אני יודע להגיד שיש אצלנו מחויבות עמוקה למילואים. מבינים למה אנחנו כאן", מדגיש רס"ר (במיל') ב'.

"אני, אם תשאל אותי, לא הייתי מתגייס לשום מקום אחר, ועם אף אחד אחר", מסכם ר' ומתכוון לכל מילה ומילה, "לא הייתי מחליף לוחם אחד אצלנו. מה שיש לנו - זה לכל החיים".

צוות ודס

באוג' 19' הם התגייסו לחטיבת התותחנים 215. "למרות שלא הכרנו לפני, היה לנו חיבור מידי. עברנו המון ביחד, שמירות, הקפצות ואימונים - וזה מה שגיבש אותנו. אחרי השחרור כל הצוות טס למזרח לטייל", מספר רס"ל, (במיל') נ'. 

הם הקפידו לתחזק את מערכת היחסים, וב-7 באוקטובר נקראו למילואים, והמשיכו זה עם זה ל-4 סבבים במהלך כמעט 20 חודשי לחימה. "זה הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו", הוא מודה, "המילואים כחלק מהשגרה".

צוות ודס: מימין במילואים, משמאל בסדיר

במהלך התמרון בעזה, בשעת לילה מאוחרת, הוקפצו ללב הרצועה: "קיבלנו דיווח על כוחות שריון בהיתקלות, וקראו לאש חילוץ - תוך שניות כבר עלינו על ציוד. ירינו עשרות פגזים ובסיום הפעולה, אמרו לנו בקשר שהצלנו את החיים שלהם, והאירוע הסתיים ללא נפגעים".

"זה היה רגע באמת מטורף", נ' מתרגש, "זה מהחוויות שמוכיחות לנו שאנחנו לא סתם כאן, עוצרים את החיים שלנו. פתאום קלטנו את המשמעות של לקום כל בוקר בשטח - זה שווה את הכול".

למרות המשא שמגיע עם שירות מילואים כה עצים וממושך, הם יודעים היטב מה הנקודה להיאחז בה: "זה מאתגר, אבל הרבה יותר קל לעבור את זה כצוות. אם חסר אפילו בורג אחד, אנחנו לא שלמים".

"כשהוקפצנו לסבב האחרון, לא ממש עיכלנו את זה, אבל באותו רגע שראינו אחד את השני על מדים, זה היה כאילו חזרנו להיות אותה חבורה בסדיר, עם אותם הצחוקים באמצע הלילה על סיגריה - חברים שהם משפחה".