מגמות בהתפתחותה של תורת המנהיגות הצבאית הישראלית – אתגרים ומענה - סא"ל (במיל') ד"ר בן-שלום וסא"ל (במיל') זלמנוביץ

פורסם לראשונה ביולי 2018.
 
לקריאת המאמר בפורמט PDF לחץ כאן 
להאזנה למאמר המוקלט - #ביןהדרכים 121 בפלטפורמות נוספות

מבוא
המושג מנהיגות צבאית בישראל עבר בשלושת העשורים האחרונים שינוי הדרגתי, אשר בא לידי ביטוי בתפיסת מהות המנהיגות הצבאית והדרך שבה יש לפתחה. ניתן לתאר שינוי זה בתנועה מקוטב "ישראלי־מוסדי" (Israeli־Institutional) לעבר קוטב "ישראלי־עיסוקי" (Israeli־Occupational). במהלך השינוי התרחקה המנהיגות הצבאית הישראלית בכוחות היבשה ממקורותיה, הפכה מגוונת יותר וניכרת בה אוריינטציה ניהולית. שינוי זה נבע מכוחות חברתיים וכלכליים, וגורמים פנימיים־ארגוניים בתוך צה"ל ומהשתנות פני המלחמה. המנהיגות הצבאית הישראלית התפתחה בכוחות היבשה של צה"ל ומסורות בלתי פורמליות שהתפתחו בו בעת הקמתו ובמהלך עיצובו.[3] היא ניכרה במסורת בלתי פורמאלית של מפקד זוטר יחסית העוסק בלחימה חד־חיילית וטכנו־טקטית, תוך מתן הדגש על גבורה בקרב וגישה מעשית לנושאי צבא. מנהיגות זו הפכה בהדרגה "עיסוקית" בהרבה ואופיינה בסופו של דבר כמנהיגות ניהולית ורציונאלית כללית, אשר איננה מעוגנת בלחימה, בתורת לחימה צבאית או ברקע צבאי טכנו־טקטי מחייב. מצב כזה אמנם מתאים בהחלט למרכיבים רבי השפעה בתוך צה"ל – במטות המפקדות הראשיות וביחידות טכנולוגיות גדולות ורבות השפעה – אך הוא גורם להתעלמות ממנהיגות צבאית כמנהיגות קרבית ובמיוחד בכוחות היבשה. במאמר זה אנו מתארים את המקורות תהליך שינוי זה, מפרטים את השלכותיו ומצביעים על מאמץ להתמודד עימו ברמה התפיסתית והתורתית. הטענות שלנו מבוססות על התנסות בכתיבת מסמך רשמי המגדיר את הלוחם בצה"ל ואת תורת המנהיגות הקרבית של כוחות היבשה. מאמץ הכתיבה נעשה כדי להציב אלטרנטיבה לתהליך שהוצג לעיל. אנו סבורים כי על זרוע היבשה להתמיד במאמץ זה על מנת לוודא פיתוח נכון של נושא כה מרכזי בעוצמת הלחימה.

מנהיגות צבאית ישראלית

בכל ארגון שיש לו תכלית קיום, קיימת מנהיגות וכך גם בארגון צבאי, ועל כן 'מנהיגות צבאית' היא, באופן פשטני, המנהיגות המתקיימת בארגון צבאי. ייחוד המנהיגות הצבאית ניכר כאשר בוחנים אותה בהקשר של תופעת המלחמה. לחימה מייצרת דילמות ובעיות אנושיות, והמנהיגות הצבאית נדרשת על מנת לתת מענה להשגת מטרות אלה הכרוכות בסיכון חיים ובצורך ליטול חיי אחרים. מקור נוסף לייחוד המנהיגות הצבאית הוא זיקתה למקצוע הצבאי ולפיקוד הצבאי. מנהיגות צבאית מהווה מרכיב בתוך הפיקוד הצבאי, אשר באמצעותו המפקד מוציא לפועל את המשימות המוטלות עליו ואת ההחלטות שהוא מקבל. כך למשל כתב תא"ל (במיל') יוסי היימן: "סגולות הקצין הן מידות חיוביות הנדרשות מקצין לשם פיקוד ושליטה".[4] כלומר מנהיג צבאי אינו רק בעל תכונות חיוביות, אלא הוא בעל תכונות המאפשרות להניע בני אדם במלחמה על מנת לממש בפועל את הפיקוד והשליטה.[5] מנהיגות נובעת מאחת או יותר מדרכי הפיקוד: מהסמכות הפורמאלית הנתונה למפקד; מכוח הענישה הנתון בידיו; או מיכולת ההשפעה האישית־כריזמטית המאפיינת אותו. הכוחות הללו באים לביטוי בהתאמה לאופן ארגון הצבא. בצבא עממי, המושתת על אזרחים המגויסים לזמן מוגבל, מודגש המרכיב השלישי –  הכריזמטי.[6]

צה"ל זוהה תמיד כבעל מרכיבים מובחנים בהשוואה לארגונים צבאיים במדינות המערב וזאת בשל מאפייניו הייחודיים ומעורבותו במלחמה.[7] צה"ל הוא צבא "עממי", בעיקר במערכי המילואים, והוא גם צבא גיוס חובה, ועל כן מועצמת בשורותיו המנהיגות האישית־הכריזמטית. זאת מכיוון שהיכולת לאכוף משמעת באמצעים פורמאליים או בהתבסס על כוח הענישה מוגבלת יחסית לצבאות מקצועיים, במיוחד ביחידות מילואים.[8] דמות הקצין הקרבי הישראלי מתוארת בספרות כתכליתית, רבת תושייה, ממוקדת בעשייה וסולדת מלימוד לשמו.[9] זהו דיוקן המבטא קודם כל אתוס ישראלי כללי ולא אתיקה צבאית ייחודית המאפיינת בדרך כלל צבאות מקצועיים במערב.[10] קובר רואה בקצין הישראלי דמות של "חייל מעשי", אשר מקצועו מושתת על הניסיון האישי ולא על הלימוד התיאורטי והפילוסופי של המקצוע, והדבר בא לידי ביטוי בכתיבה של בכירי המפקדים על מנהיגות המבוססת כמעט תמיד על ניסיון חיים וניסיון צבאי אישי, כמעט ללא התייחסות לרובד תורתי כלשהו. גם תורת הלחימה עצמה מבטאת עיקרון כזה. למשל בהגדרת המנהיגות במילון למונחי צה"ל:[11]

[מנהיגות הנה] "תכונות אישיות המקנות למפקד יכולת וסמכות שמעבר לסמכות הפורמלית לפקד על פקודיו בעת לחימה. מכיוון שהסיכון והמוות הם דבר רגיל בלחימה, המנהיגות הצבאית היא רכיב מרכזי בעוצמה הקרבית. מפקד צבאי בכל דרג שהוא, חייב להיות מנהיג. מנהיגות ניכרת ברצון לנצח ולעשות את כל הנדרש לשם כך, והיא מספקת תכלית, כיוון וההניעה (מוטיבציה) בקרב. תכונות המנהיגות הן טבעיות ומיסודן ודורשות לימוד וטיפוח רבים ומתמידים, הן על־ידי לימוד עצמי מן הניסיון ומלקחי מפקדים אחרים, והן על־ידי לימוד המפקד מעצמו, מניסיונו ומפקודיו".

ניתוח חשוב של דיוקן הקצונה הלוחמת של צה"ל הציג[12] ארבעה אתוסים יסודיים המהווים קוד תרבותי מנחה להתנהגות קצינים ומפקדים לוחמים בצה"ל: "הפלמ"ח", "הצבא הבריטי", "הצנחנים" ו"השריון". החוקר טען כי הקצין הקרבי הישראלי הוא קודם כל חייל לוחם ולאו דווקא קצין הפועל על פי אתיקה צבאית מקצועית; המסורת של תפקיד הקצין מהווה חלק חשוב מיכולתו להקרין מנהיגות כלפי הצבא באמצעות "מסכה של פיקוד" שדרכה הוא נתפס על ידי אנשיו.[13] מסכה זו נוצרת בצה"ל בהתאם למשימות ולמערכות נשק ולא מתוך חברות בגוף קצונה ממוסד שיש לו אתיקה ייחודית.[14] כיוון שכך מנהיגות המפקד בצה"ל היא, מעל לכול, מנהיגות שיש לה מאפיינים מעשיים, וקשה ללמד את מרכיביה התיאורטיים. אין מתכון אחד מוסכם לתיאור ממצה של רוח המנהיגות הצבאית, אך היא ניכרת בתכונות כגון נטייה חזקה לפעולה, הדגשת חוסן המפקד בגוף וברוח, חיילות ברמה גבוהה והיכרות טובה עם השטח. לצד כל אלה ניכרת הפחתה בחשיבות הלמדנות.

הדגשים אלו מאפיינים עד היום את כוחות היבשה,[15] אך הם אינם הולמים תמיד את ההדגשים המאפיינים את המנהיגות הצבאית בזרועות או בחילות אחרים למשל זרוע המודיעין. עקרונות פעולת מנהיגים המביאים לביטוי תכונות אלה הם הנכונות להוביל מלפנים, השקעה רבה בתפקיד, מתן דוגמה אישית, דאגה אינטימית לחייל וכושר לאלתר המלווה לעיתים בהדגשת משמעת פנימית על חשבון משמעת פורמאלית.[16] מכל אלו עולה דיוקן של מנהיגות צבאית ישראלית המדגישה את העשייה הצבאית במובן של לחימת יבשה הנסובה סביב סוג מסוים של מערכות נשק או יחידות. מסורת מנהיגות ברוח הזאת כוללת את מסורת השריון, הצנחנים, היחידות המיוחדות וגולני. בצה"ל לא התפתחה כנגדן מסורת מובהקת של קצין קרבי למדני ואף לא של קצין קרבי המבטא ערכים ותפיסות של קרב משולב ומשותף. העובדה כי אתוס הקצונה בצה"ל הוא מסורת כריזמטית־מעשית הופכת את המרכיב האינטלקטואלי־תפיסתי שלו לארעי, והיא איננה תמיד מתאימה להתפתחויות כבירות במבנה של צה"ל, בטכנולוגיה המשמשת אותו ובאתגרים המבצעיים שעימם הוא מתמודד. הדבר יוצר פערים בין אתוס הקצונה לבין דפוסי הפעולה וההדגשים המאפיינים כיום קצינים בצה"ל. ביטוי לכך נמצא במכתב הבא של נציב קבילות החיילים אלוף (במיל') יצחק בריק:

בביקורי באחת החטיבות שיתף אותי מפקד־החטיבה במקרה, שבו הורה לאחד מקציני־המטה שלו להכין פקודה לפעילות מקצועית מסוימת, הטומנת בחובה סיכון לחיי־אדם. כעבור זמן מה הסתבר למפקד־החטיבה שקצין־המטה לא כינס את הגורמים המעורבים, לא ערך עימם 'נוהל קרב' ולא נתן להם פקודה מסודרת. כל הפעילות שקיים קצין־המטה כהכנה לפעילות המקצועית, הסתכמה בהנחיות שהעביר לגורמים הרלבנטיים באמצעות הדואר־האלקטרוני. כאשר נודע הדבר למפקד החטיבה הוא עצר את התהליך וגער בקצין־המטה, אולם הלה כלל לא הבין את ההערה שכן, לדבריו, כך הוא נוהג במשך תקופה ארוכה. דוגמה זו הינה אחת מיני רבות לשימוש פסול באמצעי התקשורת של הדואר־האלקטרוני, אשר במקרים מסוימים אף עלול, כאמור, להעמיד חיילים בפני סכנת חיים, שלא לצורך. הדוא"ל הינו כלי מנהלי רב ערך ונוח לשימוש, אולם יש לתת את הדעת היטב לשימושים בו. אפשר, כי ניתן לראות בו אמצעי יעיל, אם כי לא בלעדי, לריענון פקודות, אולם ספק אם ראוי להתיר העברת פקודות והנחיות באמצעותו. מפקד העושה שימוש בדוא"ל לשם העברת פקודות אינו מישיר מבט לפקודיו וממילא שאינו מקיים עימם שיח ותורם בכך לנתק פיקודי ובין-אישי. בנוסף, בדרך זו, לא מתקיים הנוהל הצבאי הסדור של קבלת פקודה ועיבודה, והאמון במפקדים נפגע (איגרת נקח"ל למפקדי צה"ל, 2010).[17]

במכתבו זה מציין נקח"ל לרעה את השימוש באמצעי תקשורת מקוון לשם העברת מידע ופקודות וקובל על כך שהוא מחליף מגע אישי בין מפקד לאנשיו. מעבר לביקורת עניינית זו יש בדברים אלו כדי להעיד על פערים בין תפיסת מנהיגות אחת לתפיסות מנהיגות אחרות הקיימות בצה"ל ואשר אינן עולות בקנה אחד עם אתוס המנהיגות היסודי והראשוני שהתפתח בכוחות היבשה.

התבוננות מחקרית על שינויים במנהיגות צבאית

שינויים במאפייני הארגון הצבאי והמנהיגות הצבאית נחקרו בצבאות העולם והשפיעו גם על המחקר בישראל. במהלך המאה שעברה הועלו טענות כי הצבא האמריקני הפך בהדרגה מארגון "מוסדי" (Institutional) לארגון "עיסוקי" (Occupational) בעל היגיון תעסוקתי ואוריינטציה רציונאלית (Moskos, 1986).[18] מספר חוקרים טענו כי הפיכת מנהיגות שתכליתה "לחימה" במנהיגות שתפקידה "יעילות", הזיקה קשות לעוצמת הלחימה של הצבא האמריקני במלחמת וייטנאם.[19] טענות מסוג זה הועלו גם בהקשר של התאמת הארגון הצבאי לחברה "פוסט מודרנית, מגוונת ופתוחה.

סוציולוגים צבאיים ישראלים עסקו בשינויים שהתרחשו בצה"ל תוך שהם ערים לתיאוריות הללו. הם יישמו גישות כאלו בפרשנות של תהליכים בתחום כוח האדם הצבאי, כמו מעבר לצבא מתנדבים מקצועני[20] ומקומם של תגמולים חומריים בהתפתחות כוח האדם בצה"ל.[21] על פי רוב לא נעשה קישור בין ספרות סוציולוגית זו לבין ספרות העוסקת במאפיינים של המקצוע הצבאי במובן שבו מנהיגות צבאית נועדה קודם כל להניע אנשים לפעולה תוך כדי קרב. הדבר אינו ייחודי רק עבור סוציולוגים צבאיים אקדמיים. גם חוקרי המנהיגות הצבאית שפעלו בצה"ל, התמחו בארגונים או בפסיכולוגיה ועסקו במנהיגות צבאית לאור הידע האקדמי והמקצועי שרכשו. חוקרים אלו לא התעניינו במיוחד בהיסטוריה צבאית ולעתים ראו בארגון הצבאי "תאגיד גדול" שבו ניתן ליישם ידע ארגוני חדיש ולפתחו.[22]

היחסים בין מפקדים בכירים לבין יועצים מומחים הם נושא בעל השפעה על פיתוח ידע צבאי ברמות שונות ובמגוון של תחומים.[23] השפעת מומחים ארגוניים כאלו נעשתה לאור הידע שהתפתח בארגונים עסקיים, והיא ניכרה בהדגשת המרכיב הניהולי והרציונאלי במנהיגות צבאית ובאופן שבו יש לפתח אותה. המאפיין הראשי של ארגונים עסקיים הוא רווח ואמת המידה לפעולתם היא יעילות בהשגתו. בפיתוח מנהיגות בתאגידים כאלו קיימות גישות המעדיפות מדידה של תהליכים, ניהול על פי היכולת להשגת היעדים הכמותיים הללו וניסוח של חזון אישי אשר יביא למימושם. אבל יעילות ארגונית אינה בהכרח מביאה אדם לרצון בלחימה או ארגון צבאי להפגנת עוצמת לחימה. איזה אדם יסכים למות למען "יעילות" או "קריירה", בוודאי קריירה של אדם אחר?.[24] מנהיגות קרבית היא אחד מן הכוחות המביאים אותו לידי כך, ועל כן היא מבטאת גורמים כמו גורל משותף, אמונות וסמלים מוסכמים מבחינה צבאית וגם מבחינה חברתית־תרבותית. הדגשת המרכיב הניהולי בפיתוח מנהיגות צבאית בישראל באה על חשבון גורמים כאלו.

תמונה 1: משה זעירי, עוזי נרקיס, נחום שריג מתכננים את המתקפה במסגרת מבצע חורב. מנהיגות
קרבית היא אחד מן הכוחות המביאים אדם לרצון בלחימה, או ארגון צבאי להפגין עוצמת לחימה.
(מאת: אוצר תמונות הפלמ"ח)

תנועת המטוטלת בצה"ל בין מנהיגות קרבית ובין מנהיגות ניהולית־ארגונית

הכוחות שהניעו את תפיסת המנהיגות בצה"ל מן הקוטב הישראלי־מוסדי לקוטב הישראלי־עיסוקי, נובעים הן מגורמים חיצוניים לצה"ל והן מתהליכים שהתרחשו בתוכו. החברה הישראלית עברה שינויים רבים בעשורים האחרונים. שיטות הפעולה של צה"ל והמאפיינים של אויביה השתנו גם הם. המקום של כלכלה ניאו־ליברלית בישראל היום הוא מרכזי מאוד. כגוף ארגוני הפועל בסביבה תחרותית נאבק צה"ל בכוחות שונים בחברה הישראלית על משאבי כוח אדם. היה עליו להתאים עצמו לאתגר זה והדבר בא לביטוי בפיתוח מנהיגות צבאית בעלת מאפיינים עסקיים וניהוליים. השפעה זו התחזקה מתהליכי פיתוח מפקדים אשר מקורם בכתיבה אודות מנהיגות בעולם האקדמי.

גישה זו אומצה במערכים שונים בצה"ל והתאימה במיוחד במערכים טכנולוגיים. חלק ניכר ממפקדי היחידות הקרביות אינם משרתים במערכים אלו או  במפקדות הראשיות של הצבא. לעומתם מפקדים רבים אחרים משרתים רוב הזמן ביחידות עורפיות ואינם חווים את אתגרי המנהיגות שנוצרים בלחימה או במבצעים ואינם חשים עצמם חלק מהקו הראשון. חלקם מתפתחים אך ורק ביחידות הטכנולוגיות, אשר בנוסף לגידולן בתקציבים ובכוח אדם, גם חשיבותן להצלחת הצבא בהשגת משימותיו גדלה וכך גם הילתן "המבצעית". שילוב בין כוחות אלו יש להבין לאור המאפיינים המיוחדים של צה"ל ובהם התפקיד הצנוע של תורה צבאית בצה"ל בכלל ובמקרה של מנהיגות צבאית בפרט. ישראל היא זירה חשובה לפיתוח של ידע בנושאים צבאיים וליישומו המעשי במלחמה ובביטחון. עם זאת צה"ל הוא צבא מעשי ומעולם לא הצטיין בלמדנות או בכתיבה. הדבר בא לידי ביטוי גם בהשפעה מעטה של תורה צבאית ושל מוסדות אקדמיים המלמדים אותה.[25] תנועת המטוטלת בין מנהיגות קרבית ובין מנהיגות ניהולית־ארגונית הואצה עקב התפקיד של התורה בבניין הכוח של צה"ל. תנועה זו ניתנת להסבר לאור שני נושאים: הראשון הוא מהות המנהיגות הצבאית והשני כיצד יש לפתח אותה ולהעריכה.

מהות המנהיגות הצבאית בצה"ל בעידן הנוכחי: כיצד יש להגדיר מנהיגות צבאית? החל משנות ה־80 מפתחי מנהיגות בצה"ל השיבו בדרך כלל לשאלה זו בהתבסס על תורות מנהיגות ניהוליות. זאת בהתאם לאופנה האקדמית על תורות מנהיגות שהתפתחו באקדמיה ובמיוחד בתחום הניהול בארצות הברית. לאורך שנים אימץ צה"ל בגלים תורות ניהוליות שונות שנתפשו כחדשניות, כגון ניהול איכות כולל, TQM ותורות מנהיגות ארגוניות כגון "מודל הטווח המלא" של המנהיגות. דוגמה חשובה לחדירת השפעה זו הייתה חלוקת הספר 'מי הזיז את הגבינה שלי'[26] על ידי הרמטכ"ל שאול מופז לקצונה מדרגת סגן־אלוף בצה"ל. ספר שעל אף הפופולריות שלו, ייצג הסבר פשטני ומרוחק מאוד מהמורכבות הכרוכה בניהול הצבא, המלחמה והלחימה.

תיאוריות אלו נלמדו בצה"ל, כולל בבית הספר לקצינים. בדרך כלל הן נזנחו לאחר זמן, ולעיתים לאחר שהתחלפו מפקדים או מפתחי מנהיגות שגיבשו לעצמם קוד אחר לפיתוח מנהיגות. פיתוח של תורות מנהיגות כאלו נעשה בתוך צה"ל על ידי "יזמים" – קצינים ומומחים – אשר פעלו ביחד עם קצינים מתחומי דעת שונים ובמיוחד מדעי ההתנהגות, החינוך וכוח האדם בתוך הצבא.[27] שילוב הפעולה הזה הביא למאבקים שונים על הדמות של מנהיגות ראויה בתוך צה"ל ואף שינה אותה. זאת מכיוון שתורת המנהיגות הישראלית הצבאית היא במידה רבה פרטית ואינה כתובה. מטבעה זו הגדרה מצומצמת מאוד של מנהיגות, והיא איננה מתאימה תמיד לצבא כה מורכב כמו צה"ל.

מומחים חיצוניים בתחום הניהול זכו להשפעה ניכרת בנושא זה אף שהיו זרים בידע שלהם ובניסיונם המעשי למקצוע הצבאי. תהליך זה החל, כפי שהרנס[28] הוכיחה, עוד לפני מלחמת יום־הכיפורים, והוא התגבר ככל שהאתגרים שהוצבו מול צה"ל היו משימות מבצעיות, שאינן צבאיות והתמודדות בעייתית מול כוחות חברתיים חיצוניים.[29] תהליך ההתקרבות לרעיונות המנהיגות הארגונית־אזרחית הואץ בשני העשורים האחרונים עד מאוד עקב הסתמכות גדלה והולכת של צה"ל על טכנולוגיה. צה"ל רוכש כמות עצומה של טכנולוגיה צבאית ומתאים אליה תורת לחימה המדגישה מודיעין ואש. תפיסה כזו מבוססת על ההנחה כי ניתן להעלים חלק ניכר מאי הוודאות של המלחמה ומסכנת המוות שהיא מייצרת. תופעה זו מובלטת בטשטוש האבחנה "מי הוא לוחם" ומכאן גם מי ואיך ראוי להנהיג.

מערכים עורפיים מבוססי טכנולוגיה שלהם יש השפעה רבה על שדה הקרב, החלו לשייך עצמם ל'לוחמים' ובהם הגנה אווירית, סב"ר, חילוץ והצלה ועוד.[30] ניתן לומר שהנטייה להסתמך על טכנולוגיה ועל אש נועדה להרחיק את החייל־האדם מהקרב ומהמוות הישיר. היא מאיצה את ההתרחקות או את ההסתייגות מן המנהיגות הצבאית הקרבית – זו המייצגת את הסכנה שבקרב. מנגד למרות ציפייה זו בשדה הקרב קיימת בכל זאת אי ודאות שאין יכולת לבטלה.[31] יתר על כן, מִכְּתיבה על חידושים ועל שינויים טכנולוגיים בתקופות שונות עולה כי קיום טכנולוגיה מתקדמת איננו משנה את טבעה הבסיסי של לחימה כפעילות אנושית שיש בה אלימות, הרג, אקראיות ומבוכה.[32] מלחמה בעתיד, אפילו תהיה מתקדמת מאוד מבחינה טכנית וטכנולוגית, לא תוכל להיות 'מלחמת כפתורים' או 'מלחמה נקייה'. כל עוד בני אנוש מעורבים בעשיית מלחמה, מנהיגות צבאית תהא יסוד חשוב מאוד ברוח הלחימה ובכושר המפקדים להוביל בעת קרב.

הענקת משקל גדול לצרכים של יחידות טכנולוגיות ויחידות מטה גדולות והתפקיד המכריע של שיקולים כלכליים בתהליכי קבלת החלטות בניהול היום־יומי של הצבא יצרו מצע להתפתחות השקפה מגוונת על מהות המנהיגות הצבאית. ההעדפה ההדרגתית לתיאוריות אזרחיות התחזקה מכיוון שבצה"ל יש מקצועות וקבוצות מקצועיות רבות השפעה, והן זקוקות להגדרת מנהיגות שתתאים להן. מקרים של לחימה או קושי גדול שבהם ניתן לחוש במנהיגות צבאית במובן הקרבי שלה, הם יחסית נדירים ככל שהמלחמות "הגדולות" מתרחקות אחת מהאחרת, והלחימה מוגבלת לקבוצות צבאיות מצומצמות יחסית. קבוצות מקצועית כאלו נוטות מראש לכיוון של ידע אזרחי מקצועי ולא לידע צבאי היסטורי, ולעיתים מפתחי המנהיגות והמפקדים הפועלים בהן מנוכרים מידע כזה.

בדומה לתורת לחימה כללית התעכבה גם כתיבת תורת מנהיגות צבאית ישראלית. לכאורה העדר של תורה כזו הוא מקרה פרטי שאיננו חורג מניסוחה המאוחר יחסית של תורת לחימה ישראלית כללית. למעשה המקרה של תורת מנהיגות צבאית מעט שונה בהשוואה לתורה צבאית כללית. תחום המנהיגות הוא בעצם תחום שכל קצין מפתח עבור עצמו, ואחד הביטויים לכך היה ההסתייגות הקבועה של מפקדים מתורה בתחום זה. רבים אמרו: "הם לא חושבים שיש צורך במדריך כזה" וזאת מכיוון "שהם מבינים את הנושא בעצמם". היה לכך ביטוי ברור בפעולות ההדרכה בבה"ד 1 שבו כל מפקד נהג להכין תוכנית לפיתוח מנהיגות ושינה את העקרונות בהתאם לשיקול דעתו.

לעובדה שצה"ל אינו צבא למדני, וממילא אף לא צבא דוקטרינרי, מצטרפת גם העובדה כי רוב צבא הקבע אינו עוסק בלחימה באופן ישיר. זוהי מסה של אנשי קבע הזקוקים למנהיגות עד מאוד, ככל ארגון, אך הם מנוכרים למנהיגות קרבית ולמטען האינטלקטואלי והרגשי הקשור בה. התורה בתחום המנהיגות אם כן היא פרטית, והמפקדים אינם לומדים מספיק היסטוריה צבאית ומכירים אותה או מודעים מספיק לגורמים המשפיעים על האדם בקרב. רבים אף אינם חווים את המנהיגות הנדרשת מהנהגת האדם בקרב או את הכנתו לקרב ממפקדיהם, ורבים קוראים את 'מי הזיז את הגבינה שלי' ודומיו. לכן הם מושפעים מהגישות האזרחיות הארגוניות־כלכליות למנהיגות. גישות אלה זוכות לגישה ישירה למפקדים באמצעות מתווכים ויזמים שחלקם המכריע אינם בעלי השכלה צבאית או ניסיון מבצעי ושלמדו את גישות הניהול והפיתוח הארגוני במנותק מלימוד צבאי יסודי.

פיתוח והערכה של מנהיגות צבאית: לאחר שמגדירים את המונח 'מנהיגות', יש ליצור דרכים לפיתוחה ולהערכתה. ההטיה ההדרגתית לעבר מנהיגות צבאית כמנהיגות ניהולית הואצה על ידי הרמה המיישמת אותה בתוך צה"ל. אין הכוונה לפרוטוקול מיוני או לסדנת פיתוח מנהיגות אלא לתכנים שנעשה בהם שימוש בתהליכים כאלו ואשר יש להם חשיבות, אך הם מנוכרים למקצוע הצבאי ובעצם הועתקו לתוך צה"ל ללא התאמה לרוחו המיוחדת או לזיקה לגורמי הנעה חשובים המאפיינים אותו. כאשר מפתחים מנהיגות בצבא היום, זהו בדרך כלל בדרך כלל ידע ניהולי. הוא נפוץ כבסיס לשיטות פיתוח מנהיגות ביחידות הצבאיות העוסקות בפיתוח מנהיגות של מפקדים ברוב הזרועות. גם מפתחי התיאוריה החשובים בתחום המנהיגות לא עסקו בצבא באופן מעמיק, ובהקשר המעשי הם היו בדרך כלל חיילים או מפקדים זוטרים. אחד הביטויים לכך הוא העדר חיבור בין מנהיגות צבאית לבין גישת פיקוד משימה^[33] שצה"ל קבע בתורתו,[34] או להיסטוריה צבאית בכלל.

בשנת 2007 זכה הכותב הראשון של המאמר להשתתף בקורס פיקוד ומטה שאורכו ארבעה חודשים והמיועד בעיקר למפקדים וקציני מטה ביחידות שאינן לוחמות. קורס זה הוא דוגמה נוספת להפרדה בין הקצונה הקרבית לקצונת המטה ביתר יחידות הצבא. זו הייתה חוויה מעצימה ותורמת. עם זאת הוא התפלא שבקורס זה הוקדשו בערך שלוש שעות להיסטוריה צבאית לעומת שמונה ימים לפיתוח מנהיגות אישית. תהליך זה נעשה ללא כל זיקה לארגון צבאי או למלחמה, על אף שהדבר התרחש כחצי שנה לאחר תום מלחמת לבנון השנייה. ההדגש בתהליך הפיתוח הושם על מיומנות ניהולית ופיתוח אישי ללא קשר קונקרטי לתכונות הנדרשת לפיקוד בקרב, ובכלל זה באמצעות סדנאות "אזרחיות" רבות שכללו  "ריגושים" ("הליכה על גחלים" ושאר פעילויות "Outdoor"). באותה העת המפקדים היחידים שחויבו ללמוד את תורת הלחימה וליישמה, היו קבוצה זעירה של מפקדים בכוחות היבשה שנועדו לפקד על גדודים, מפקדי טייסות או כלי שיט או תלמידים של המכללה לפיקוד טקטי המיועדים לפקד על פלוגות בכוחות היבשה. היקף קצונה זו הוא זעום בהשוואה לכוח האדם העצום בשאר חלקי הצבא.

אם כן פיתוח מנהיגות צבאית נעשה בהתאם לתיאוריות של מנהיגות בארגונים בכל רחבי הצבא. עוסקים בה בהיבטים מכריעים, כמו בפיתוח אישי של המפקד, בעידוד יכולת קבלת החלטות והפעלה של פקודים (מפקדי משנה וחיילים). בדרך כלל עוסקים פחות, בהרבה, בהיסטוריה צבאית, בחקר הלחימה או בתורת הלחימה. גם פיתוח המנהיגות הקרבית הזרועית היה מוגבל מאוד, וביטוי לכך הוא שהפיתוח בכל אחת מהזרועות – יבשה, אוויר, ים – ובחיל המודיעין נעשה לאור מודלים אזרחיים דומים. זאת בשעה ששיטת הפיקוד בכל אחד מהם מחייבת הדגשה שונה של תכונות וידע. למשל, היכולת לפעול בשדה קרב, במיוחד של כוחות יבשה, צריך להיעשות ברוח של פיקוד משימה – בהתאם להבנת המפקד את המשימה ואת כוונת מפקדיו בתנאים משתנים. יכולת כזו מבוססת על מנהיגות קרבית בגלל חשיבות גורם האדם בלוחמת היבשה. זאת בשונה מחשיבות הטכנולוגיה המגולמת במטוס או בכלי השיט ההופכים את גורם האדם לשונה ואף משני לעיתים. ההכשרה בזרועות הללו ממושכת, כוללת מיון והכשרה טכנית יסודית. ביחידות המודיעין הבדלים אלו שונים גם כן באופן מהותי בגלל טבע עבודת המודיעין וייחודה. כלומר לכל זרוע יש שיטת פעולה ופיקוד מתאימים וגם מנהיגות קרבית המשלימה אותם. על פי רוב מפתחי המנהיגות שפעלו בצה"ל לא הבחינו בזיקה זו ולא הרבו לפתחה בכתיבתם.

המענה – כתיבת תורת מנהיגות צבאית ישראלית ברמה הרשמית ועל ידי המפקדים ביבשה

מענה אפשרי לתהליכים שהוצגו למעלה ניסה להתמודד עם חלק מן הגורמים הפועלים במסגרתו: הגורם התורתי־תפיסתי והגורם של מורכבות הצבא. כאמור מנהיגות בצה"ל נתפסת במידה רבה כגורם "פרטי" ולכן איננה מתייחסת במיוחד לתפיסות צבאיות רשמיות, לתורה או למחקר על מלחמה. בנושא השני התפתח צה"ל במידה כזו עד שאין די בתורת מנהיגות אחת על מנת לבטא את מגוון הצרכים והמאפיינים של זרועותיו השונות. לאור זאת פותחו שני המסמכים הבאים:

מסמך רשמי להגדרת המושג "לוחם": ב־2012 אמר ראש חטיבת התכנון באכ"א, תת־אלוף גדי אגמון, בכנס עתודאים:

אנו מבינים ששדה הקרב משנה את פניו. שדה הקרב העתידי יציג סוג אחר של לוחם – כזה שלא חייב להיות בעל כישורים פיזיים לשאת משקל על הגב או לצאת למסעות. עם זאת, אותו לוחם ישפיע רבות על המערכה בלחיצת כפתור.[35]

הגם שצה"ל הגדיר "מיהו לוחם" במסגרת הוראת אמ"ץ־תוה"ד שאושרה על־ידי הרמטכ"ל בני גנץ בשנת 2014,[36] לא הייתה זו הפעם הראשונה שהעניין עלה לסדר היום. העניין גם לא ירד מסדר היום, וב־2017 עודכנה ההוראה ולמדרג הלוחמים נוספה הגדרה של "לוחם חוד"[37]. הרמטכ"ל גדי איזנקוט הגדיר במהלך אישורה עבודת המטה:

מעמד הלוחם בצה"ל זה סוגיה שעוסקים בה שנים ארוכות, מתוך הבנה שיש תהליך רב שנתי של ירידה איטית בנכונות ללחימה [...] זהו תהליך שבסיסו הוא שבקצה החוד של צה"ל – הדבר החשוב ביותר זה הכוח הלוחם שמבצע משימות ומסכן את החיים שלו.[38]

אולם כמו בעבודות הקודמות להגדרת "מיהו לוחם" בצה"ל התמקדה עבודת המטה בסוגיות ארגוניות הקשורות לכוח האדם והמוטיבציה לגיוס ליחידות "הלוחמות": "אמירה ערכית לבד זה לא מספיק. אי אפשר להביא חיילים ליחידות הלוחמות, לסכן את חייהם ולתת 700 שקל", ציין הרמטכ"ל והוסיף: "מי שמסתכל על ההיבט החומרי יעדיף לשרת בעורף. לכן נקטנו בשורה של צעדים שמעבירים את המסר של הוקרת הצבא ולוחמיו[39]".

בהקשר של מאמר זה הגדרת "הלוחם" מדגימה את המורכבות ואת המבוכה השוררת לעיתים, למרות דברי המפקדים, בדבר המשקל שיש ללחימה, ללוחמים ולקרביות בעשייה הצבאית. במהלך העבודה על הגדרות הלוחם שהובילה מחלקת תו"ל באמ"ץ־תוה"ד ב־2014 וב־2017 היא נצמדה לעקרונות התורתיים ולמחקר היסטורי צבאי, הן בצה"ל והן בצבאות העולם,[40] והדבר נועד להצביע גם על סגנון המנהיגות הצבאית הנחוצה לצבא ועל המקורות שממנה היא בנויה מבחינה אינטלקטואלית ומעשית.

כתיבת תורת מנהיגות קרבית לכוחות היבשה: מסמך זה פותח בתוך זרוע היבשה במטרה להמשיג כראוי את מהותה של מנהיגות קרבית וליצור תשתית לפיתוחה עבור כוחות היבשה. על מנת לחבר מסמך זה ככל הניתן לרוחם של מפקדים נעשה במכוון שימוש נרחב בכתיבה האישית של מפקדים ישראלים אשר כתבו מתוך ניסיון אישי על קורותיהם במלחמה. כל מונח או נושא בכתיבה אישית של מפקדי צה"ל ועל סמך מחקרים שונים שנערכו בצה"ל אודות גורם האדם במלחמה, ובמיוחד לאור חקר נושא זה במלחמת לבנון השנייה. לדוגמה: בספר זיכרון שנכתב על תא"ל ארז גרשטיין (ז"ל) אשר נפל בלבנון מופיע ציטוט קצר המיוחס לו: "במלחמה כולם מפחדים אך לא כולם פחדנים"[41]. מדוע ציטוט זה חשוב? הוא חשוב מכיוון שהשתתפות במלחמה היא מבחן כביר לכוח הרצון של האדם והיא מבטאת בחירה שיש ליטול – במודע או שלא במודע – אודות השתתפות פעילה במעשה המלחמה והתמדה בסכנות, אך גם בממדים חיוביים שהיא מציבה בפני אדם[42]. זהו ביטוי "ישראלי" לאמת עמוקה שבאה לידי ביטוי בדברי גדולי הכותבים על האדם במלחמה. אין זו שפה "מצוחצחת" ו"יפה" אך היא אמתית, תכליתית ותמציתית. לכן הוחלט כי היא תתאים כהמחשה של הטענה כי כוח הרצון במלחמה, הוא גורם חשוב ביותר בתכונות הנדרשות ממפקד בקרב.

במהלך כתיבת תורת המנהיגות הקרבית לכוחות היבשה תוארה מנהיגות קרבית ישירה לעומת מנהיגות קרבית עקיפה. מנהיגות קרבית ישירה מבוססת על מגע ישיר – בראיה, במגע או בקול – בין מפקד לאנשיו. זאת לעומת מנהיגות עקיפה המאפיינת מפקדים בכירים או מפקדים שאינם אלא במגע דיגיטאלי עם המיקום המשוער של כוחות המיוצג על ידי צלמית (אייקון) על גבי מפה דיגיטאלית[43]. הוחלט להכניס לתוך הספר את הציטוט הבא מתוך ספרו של תא"ל אביגדור קהלני אודות רגע משבר בקרב מול כוחות סוריים במלחמת יום הכיפורים. בקטע זה המפקד עושה שימוש במגוון רחב של כוחות ישירים כדי לכפות את רצונו על אנשיו להמשיך להילחם:

.... חששתי מאוד שלא כל הטנקים יוכלו לשמוע אותי, וחשבתי על דרך חדשה לפנייה אליהם. כל דקה שחלפה הייתה לרעתנו. הסורים היו מסוגלים לעלות על עמדותינו ואנחנו לא היינו מסוגלים לפגוע בהם. לא יתכן שניסוג. חשבתי לעצמי, לא יתכן שלא אצליח להעלות את הטנקים לעמדות. "תחנות 'שוטר', כאן המג"ד, תראו באיזה אומץ עולה האויב בעמדות כלפינו. אני לא מבין מה קורה לנו, הרי הם בסך הכל ערבים ואנחנו חזקים מהם, התחילו בתנועה לפנים וישרו אתי קו אני מנפנף בדגל. נוע!" דיברתי בשקט, ורק את סוף דבריי הדגשתי בצעקה. לפתע כאילו השתחרר קפיץ סמוי. הטנקים החלו לנוע קדימה מי מהיר ומי לאט.

תא"ל אביגדור קהלני, "עז 77", עמ' 122  

חלק מן המעורבים באישורו של הספר חששו כי אזכור המילה "ערבים" איננו הולם ואיננו מתאים ויביא לביקורת. בסופו של דבר הוחלט לשמור על הציטוט כפי שהוא – אלא שאירוע זה הוא סימן חשוב לתהליך עמוק בהרבה – תהליך שבו מרכיבים עיקריים של המקצוע הצבאי הופכים מנוכרים: ההבנה שהמקצוע הצבאי מכוון ללחימה, שהיא במהותה מאבק לחיים ולמוות עם אויב. בעקבות תהליך זה קיימת העדפה לראות במנהיגות צבאית מנהיגות של קריירה, אשר אין הבדל בינה לבין למנהיגות אזרחית בארגונים עסקיים. הבעיה היא כי מנהיגות כזו נעדרת סממנים של מנהיגות קרבית אפקטיבית כגון גורל משותף בין המפקד לבין אנשיו וידע צבאי הממוקד בעיקרו בלחימה[44]. שני הגורמים הללו בלטו מאוד והיוו רקע לקשיי מנהיגות במלחמת לבנון השנייה ובמיוחד בזיקה שבין הפיקוד בדרג הביניים שרובו אנשי קבע לבין אנשי מילואים[45] ולדיון אודות "מנהיגות הפלזמות", על כך שהמפקדים בדרג החטיבה העדיפו לדעת יותר באמצעות הטכנולוגיה, המגולמת במסכי הפלזמה במפקדה, על פני פיקוד ישיר והפגנת מנהיגות קרבית ישירה. בכתיבת ספר המנהיגות הקרבית היה מקומו המרכזי של האדם במלחמה, כפי שהוא בא לידי ביטוי במסורת צה"ל באמצעות כתיבתם האישית של מפקדים, מעין "מצפן". שני הציטוטים הבאים נכתבו על ידי מפקדים. הם משלימים זה את זה ונתפסו מתאימים לא רק בגלל יופיים וכנותם אלא גם משום שהם קרובים ברוחם להגדרה המילונית של צה"ל אודות מנהיגות.^. על כן הם נבחרו לפתוח את תורת המנהיגות הקרבית של כוחות היבשה:

"בפלמ"ח ובצה"ל בנינו על משמעת מתוך הכרה ולא על משמעת עיוורת. משום כך המפקד הישראלי חייב להיות מנהיג ולא רק בעל דרגה. מנהיגות איננה חייבת להתחיל להיבחן תחת אש. לפני המלחמה ובין המלחמות היא חייבת להתבטא ברכישת לב הלוחמים – באימונים, בחיי היום יום וביחסים בין המפקד לבין הפרט והיחידה כולה. זהו גם מבחן שכלי למפקד. הוא יכול נחמד וקשוח או מחמיר וקשוח אבל אסור לו להיות נחמד וותרן".

תא"ל אורי בן־ארי, "אחרי", עמ' 293.

תמונה 2: מפקד חטיבה ממוכנת במילואים "הראל" אלוף-משנה אורי בן-ארי, מפקדים וקציני מטה
49 במהלך מלחמת ששת הימים (מאת: ויקיפדיה)

"אמנות הפיקוד היא היכולת לזכות באהבת אנשיך ואז בים מן הימים להשתמש באהבה זו על מנת לגרום להם להסתכן מרצון בפציעה איומה או במוות וליטול באלימות את חייהם של אחרים. הכישרון והכבוד הנדרשים לצורך יישום של אמנות זו חייבים להיות מטופחים בימי שלום באמצעות לימוד של נפש האדם בקרב ודרך ניסיון עקיף. הלהט לפקד מוטבע בכוח הרצון של המפקד, באהבתו לאנשיו ובתוקפנותו האישית בקרב". 

קולונל בריאן פי. מקוי, "להט הפיקוד", עמ' 116.

הציטוט הראשון הוא תמצית השקפת עולמו של מפקד קרבי ישראלי דגול. היא מתחילה בעבר, בפלמ"ח, ובאה לידי ביטוי גם היום. היא מכילה עיקרון מרכזי של מנהיגות קרבית – קשיחות וכוח רצון – והיא עוסקת בקשר שבין המפקד כמנהיג של אנשיו. דברים אלו היו דומים מאוד לפסקה נהדרת מספרו של מפקד בולט אחר, אף כי הוא איננו ישראלי ושייך לצבא אחר לגמרי. ספר זה תורגם והופץ על־ידי גורמי התורה במטכ"ל צה"ל, מתוך ראייה שהנאמר בו מתאים לתפיסת המנהיגות הקרבית בצה"ל – מנהיגות מקצועית ותכליתית של הובלת הפקודים בהסתערות והכנתם לכך. כנוצרי מאמין קרא מקווי לספרו "להט הפיקוד" (Passion of Command), דומה כי החיבור בין שניהם הוא טבעי, כי הוא מבוטא השקפת עולם שמקורה מניסיון מעשי ונובע מפני מלחמה. לכן ציטוט זה נבחר לפתוח את ספר המנהיגות הרשמי הראשון של זרוע היבשה. הספר נכתב והופץ בשנת 2013 לאחר שבכירי המפקדים בצה"ל – בסדיר ובמילואים קראו אותו והציעו כיצד לשפרו. עם זאת, לא נעשה בו שימוש נרחב. רוחו הייתה זרה לרבים ממפתחי המנהיגות בצה"ל ומיקודו בלחימה היה זר אף לחלק מן היחידות. כמו כן, מפקדים העדיפו לפעול בתחום זה על בסיס הניסיון המעשי – האישי. ועם זאת, כתיבת תורה בתחום זה הנעשית מתוך הצבא היא חשובה בכך שהיא מאיצה בזרוע היבשה ליטול את היוזמה בפיתוח גורם כה מרכזי וחיוני בעוצמת הלחימה ולא להפריט אותו או לוותר על האחריות עליו. 

סיכום

במאמר זה סקרנו את הגורמים שהביאו לשינוי הדרגתי ובלתי מתוכנן בהגדרת מהותה של מנהיגות צבאית בישראל. חלק מן הגורמים לכך הנם בלתי נמנעים וחלקם אף רצויים ומתאימים לגופים חשובים הקיימים בתוך צה"ל. מאידך שינוי הדרגתי זה גרם להצנעת מקומה של המלחמה באופי פעולתו של צה"ל ולהענקת משקל חסר לייעודו המרכזי כארגון צבאי לוחם. הדבר בעייתי במיוחד עבור כוחות היבשה, אשר זקוקים למנהיגות צבאית בעלת מטען ההולם את משימתם ואת הגיון פעולתם. עם זאת, תהליך זה איננו חד כיווני ואיננו בלתי נמנע. מנהיגות צבאית ישראלית יכולה לנוע חזרה מן הקוטב העיסוקי לקוטב המוסדי. לשם כך אסור להמתין למלחמה גדולה או למצב צבאי נואש. יש ליצור תשתית ברמה התפיסתית והלימודית, אשר מטרתה לוודא, כי מרכיבים רוחניים בעוצמת הלחימה יגיעו לידי ביטוי מתאים כאשר הדבר דרוש. אחד המקורות החשובים ליצירת שינוי כזה הנו כתיבה של ברמה התפיסתית והתורתית. לשם כך סקרנו שני מסמכי ייסוד שפותחו במיוחד לאור ההכרה בכך שתהליך השינוי של מנהיגות צבאית בישראל מצוי בשינוי אשר יש לנסות ולהגדיר אותו כראוי. צעד ראשוני ומוגבל בדרך זו הוא כתיבה של מסד תפיסתי ותורתי. אך ברור כי היכולת להטמיע את תפיסה כזו ולטפח מנהיגות לאורה היא משימה קשה בהרבה מלחקור מנהיגות או לתארה בכתב. נדרש מאמץ מודע של זרוע היבשה על מנת ליטול יוזמה ולממש תהליך חיוני כזה.

רשימת מקורות:

• אלטמן, אבי. (2016). ההכשרה לאמנות המערכה ולחשיבה מערכתית בצה"ל. אמ"ץ, חטיבת תוה"ד, מרכז דדו.
• אליס, ג'ון. לוחמים – החיילים שבחוד החנית, מערכות, 1982.
• בן־ארי, אורי. (1994). אחרי! ירושלים: מעריב.
• בנבניסטי, יצחק, בן־שלום, עוזי, ורונאל, זיו. "חברה זה לא הכל – המוטיבציה ללחימה בעופרת יצוקה". מערכות 430, 2010: 38־45.
• בן־חורין, יעל. (2008). "מנהיגות במבחן – להיות מפקד סדיר של חטיבת מילואים". מערכות, 420, 70 – 79 .
• בן שלום, עוזי (2013). "מערכות שו"ב דיגיטאליות כאתגר למנהיגות קרבית בכוחות היבשה". בתוך: סנדר, עמיר, קופפרשמידט, אמיר וכץ, ישראל (עורכים). אדם, טכנולוגיה וארגון (עמ' 204 ־217). תל אביב: מערכות.
• בן־שלום, עוזי ושרב, גדעון. (2012). תמורות בהכשרה למקצוע הצבאי בישראל: המקרה של המכללה לפיקוד טקטי (המלט"ק), מערכות, 441, 28־36.
• ברביבאי, אורנה. (2017), "ראש אכ"א לשעבר ־הליך חידוד השאלה מיהו לוחם מתבקש לאור שינוי החברה", ראיון עם האלוף (במיל') גדעון שפר, גלי צה"ל, רצועת הביטחון – צבא וחברה, 27 בספטמבר 2017.
• גנץ, רותם, צור, ניצן. (2017), "הרמטכ"ל הציג את המהפכה בתנאי הלוחמים בצה"ל", אתר צה"ל, 14 בספטמבר 2017.
• היימן, יוסי. (2003). סגולות הקצין בצה"ל. מערכות, 389, 4 – 6.
• הרנס, אלונה (2016). "שורשים צבאיים ליעוץ הארגוני בישראל". בתוך: י. כץ (עורך). פרופסיה בדרך: על התהוות היעוץ הארגוני בישראל. תל אביב: רסלינג (עמ' 97 – 170).
• הראל, עמוס וכהן, גילי. "צה"ל מתלבט: מיהו לוחם", הארץ, 24 באוגוסט 2012.
• וייוול, ארצ'יבלד. החייל הטוב, תצפית 64 ,אמ"ץ־תוה"ד, 2011 (מערכות, 1952).
• זלמנוביץ, בועז (2014). 51.          "מיהו לוחם", מערכות 455, יוני 2014, עמ' 58־59.
• כהן, א. אליוט, אייזנסטאדט, ג. מיכאל, ובסביץ', ג. אנדרו. (1998). סכינים, טנקים וטילים: המהפכה הביטחונית הישראלית. אוניברסיטת בר־אילן: מרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים.
• כהן, סטיוארט א'. (2003). "היחסים המשתנים בין החברה לצבא בישראל". בתוך: אלחאג',מ. ובן־אליעזר, א. (עורכים). בשם הביטחון. חיפה: אוניברסיטת חיפה, פרדס (עמ' 103 – 124).
• לוי, יגיל. (2003). צבא אחר לישראל: מיליטריזם חומרני לישראל. תל אביב: ידיעות אחרונות.
• מורן, לורד. (1970). סוד האומץ. תל־אביב: מערכות.
• מק'קוי, בראיין פ'. (2009). להט הפיקוד. אמ"ץ/תוה"ד/מחלקת תו"ל והמעבדה התפיסתית (תרגום: שמואל שמואל).
• ספנסר, ג'ונסון. (1998). מי הזיז את הגבינה שלי. תל אביב: מטר.
• עקביה, גדעון. (2006), "שו"ב ממוכן בכוחות השדה – בעיות יסוד", מערכות 407 (עמ' 27־17).
• ערן, אהוד. (2007). תמצית געגוע – סיפורו של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון. תל־אביב: ידיעות אחרונות.
• קהלני, אביגדור. (1975). עז 77. תל־אביב: שוקן.
• קיגן, ג'ון. מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית, דביר 1993.
• קיגן, ג'ון. פני הקרב, מערכות, 1981.
• רונן, אביהו (1989). "ארבע מסורות של מנהיגות בצה"ל". בתוך מיכה פופר, מיכה ורונן, אביהו (עורכים), על המנהיגות (עמ' 130־95). תל אביב: מקח"ר.
• Ben־Shalom, Uzi, & Fox, Shaul (2009). "Military psychologists in the IDF: A perspective of continuity and change". Armed Forces & Society, 36, 103־119.
• Gabriel, Richard, & Savage, Paul (1979). Crisis in Command: Mismanagement in the Army. Macmillan.
• Howard, M. (1997). Leadership in the British army in the Second World War: Some personal observations. In G. D. Sheffield (ed.), Leadership and Command: The Anglo־American Experience since 1861 (pp. 117־127). UK, London : Brassey's.
• Keegan, John (1975). The face of battle. UK, London: Penguin.
• Kober, Avi. (2015). Practical soldiers: Israel’s military thought and its formative factors. Brill.
• Moskos, Charles C. (1986). "Institutional/occupational trends in armed forces: An update". Armed Forces & Society, 12(3), 377־382.‏
• Siebold, Guil. (2001). Core issues and theory in military sociology. Journal of Political and Military Sociology, 29, 140–159.
• Sinnreich, Richard H. (2008). "Variables and constants: How the battle command of tomorrow will differ (or not) from today's". In Kott ,Alexander (Ed.), Battle of cognition (pp. 10–36). NY: Greenwood.
• Van Creveld, Martin. (2009). Transformation of war. NY, NY: Simon and Schuster.‏

הערות שוליים: 

[1] סא"ל (במיל') ד"ר עוזי בן שלום הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל והוא שירת בצה"ל בענף תפיסות של זרוע היבשה.
[2] סא"ל (במיל') בעז זלמנוביץ שירת בצה"ל בתפקיד רע"ן תו"ל בסיסי באמ"ץ תוה"ד ועוסק במחקר וכתיבה צבאיים.
[3] אביהו רונן, "ארבע מסורות של מנהיגות בצה"ל", בתוך מיכה פופר, מיכה ורונן, אביהו (עורכים), על המנהיגות (תל אביב: מקח"ר, 1989): 130-95.
[4] יוסי היימן, "סגולות הקצין בצה"ל". מערכות 389, (2003): 6-4.
[5] עוזי בן-שלום ואריה שרביט, מנהיגות קרבית בכוחות היבשה, (צה"ל, זרוע היבשה, 2013), 25-22.
[6] Howard, "Leadership in the British army in the Second World War: Some personal observations", In G. D. Sheffield (ed.), Leadership and Command: The Anglo-American Experience since 1861, (London: Brassey's, 1997), 117-127.
[7] Avi Kober, Practical soldiers: Israel’s military thought and its formative factors, (Brill, 2015).
[8] יצחק בנבינסטי, עוזי בן-שלום וזיו רונאל, "חברה זה לא הכל – המוטיבציה ללחימה בעופרת יצוקה", מערכות 430, (2010): 45-38..
[9] עוזי בן-שלום וגדעון שרב, "תמורות בהכשרה למקצוע הצבאי בישראל: המקרה של המכללה לפיקוד טקטי (המלט"ק)", מערכות 441, (2012): 36-28; אליוט א. כהן, מיכאל ג. אייזנסטאדט ואנדרו ג. בסביץ', סכינים, טנקים וטילים: המהפכה הביטחונית הישראלית, (אוניברסיטת בר-אילן: מרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 1998).
[10] Guil Siebold, "Core issues and theory in military sociology", Journal of Political and Military Sociology, 29, (2001):140-159.
[11] המילון למונחי צה"ל, (צה"ל, אג"ם־ תוה"ד, התשנ"ח־1998), 346.
[12] אביהו רונן, "ארבע מסורות של מנהיגות בצה"ל", בתוך מ. פופר וא' רונן (עורכים), על המנהיגות, (צה"ל, מפקדת קצין החינוך הראשי, 1989), 130-95.
[13] קיגן, ג'ון, מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית, (תל- אביב: דביר, 1993).
[14] רונן, ארבע מסורות.
[15] בן-שלום ושרב, תמורות בהכשרה.
[16] רונן, ארבע מסורות.
[17] איגרת הנקח"ל, אלוף (מיל') יצחק בריק לקציני צה"ל, בנושא שימוש בדואל האלקטרוני להעברת פקודות. 2010.
[18] Charles C. Moskos, "Institutional/occupational trends in armed forces: An update", Armed Forces & Society, 12(3), (1986): 377-382.‏
[19] Richard Gabriel & Paul Savage, Crisis in Command: Mismanagement in the Army, (Macmillan, 1979)` John Keegan, The face of battle, (London: Penguin, 1975).
[20] סטיוארט א' כהן, "היחסים המשתנים בין החברה לצבא בישראל". בתוך: מ.אלחאג', וא. בן-אליעזר (עורכים), בשם הביטחון, (חיפה: אוניברסיטת חיפה, פרדס, 2003), 124-103.
[21] יגיל לוי, צבא אחר לישראל: מיליטריזם חומרני לישראל (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2003).
[22] אלונה הרנס, "שורשים צבאיים ליעוץ הארגוני בישראל", בתוך: י. כץ (עורך). פרופסיה בדרך: על התהוות היעוץ הארגוני בישראל, (תל אביב: רסלינג, 2016), 170-97.
[23] אבי אלטמן, ההכשרה לאמנות המערכה ולחשיבה מערכתית בצה"ל, אמ"ץ, חטיבת תוה"ד (צה"ל: מרכז דדו, 2016).
[24] Van Creveld, Transformation of war, (NY: Simon and Schuster, 2009).‏
[25] Kober, Practical soldiers, 2015.
[26] ג'ונסון ספנסר, מי הזיז את הגבינה שלי. (תל אביב: מטר, 1998).
[27] הרנס, "שורשים צבאיים ליעוץ הארגוני בישראל", 2016; אלטמן, ההכשרה לאמנות המערכה ולחשיבה מערכתית בצה"ל, 2016.
[28] שם.
[29] Uzi Ben-Shalom & Shaul Fox, “Military psychologists in the IDF: A perspective of continuity and change”. Armed Forces & Society, 36, (2009): 103-119.
[30] בועז זלמנוביץ, "מיהו לוחם", מערכות 455, (יוני 2014): 59-58.
[31] עוזי בן שלום, "מערכות שו"ב דיגיטאליות כאתגר למנהיגות קרבית בכוחות היבשה". בתוך: עמיר סנדר, אמיר קופפרשמידט, וישראל כץ (עורכים), אדם, טכנולוגיה וארגון (תל אביב: מערכות, 2013),  217-204.
[32] Richard H. Sinnreich, "Variables and constants: How the battle command of tomorrow will differ (or not) from today's", In Alexander Kott (Ed.), Battle of cognition , (NY: Greenwood, 2008), 10-36.
[33] פיקוד־משימה היא גישת פיקוד המסתמך על אמון רב בין המפקדים בדרגים השונים והנשען על מקצועיותם. המפקד הממונה קובע את המטרה והמשימה ומשאיר למפקד הכופף לקבוע את השיטה.
[34] אסטרטגיית צה"ל, (צה"ל, לשכת הרמטכ"ל, אוגוסט 2015):
https://www.idf.il/media/5679/%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%98%D7%92%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%A6%D7%94%D7%9C.pdf
[35] עמוס הראל וגילי כהן, "צה"ל מתלבט: מיהו לוחם", הארץ, (24 באוגוסט 2012).
[36] זלמנוביץ, מיהו לוחם.
[37] אורנה ברביבאי, "ראש אכ"א לשעבר – הליך חידוד השאלה מיהו לוחם מתבקש לאור שינוי החברה", ראיון עם האלוף (במיל') גדעון שפר, גלי צה"ל, רצועת הביטחון – צבא וחברה, 27 בספטמבר 2017.
[38] רותם גנץ וניצן צור, "הרמטכ"ל הציג את המהפכה בתנאי הלוחמים בצה"ל", אתר צה"ל, 14 בספטמבר 2017.
[39] שם.
[40] לדוגמא: ג'ון אליס, לוחמים – החיילים שבחוד החנית, (מערכות, 1982); קיגן, מסכת הפיקוד; ג'ון קיגן, פני הקרב, (מערכות, 1981); ארצ'יבלד ויוול, החייל הטוב, תצפית 64, (צה"ל, אמ"ץ־תוה"ד, 2011 (מערכות, 1952).
[41] אהוד ערן, תמצית געגוע - סיפורו של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון, (תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2007).
[42] לורד מורן, סוד האומץ (תל-אביב: מערכות, 1970); John Keegan, The face of battle, UK, London: Penguin, 1975.
[43] גדעון, עקביה, "שו"ב ממוכן בכוחות השדה – בעיות יסוד", מערכות 407, 2006: 20-27.
[44] Gabriel & Savage, Crisis in Command, 1979.
[45] יעל בן חורין, "מנהיגות במבחן – להיות מפקד סדיר של חטיבת מילואים", מערכות 420, 70 – 79, 2008 .