פרקים למהלכים אופרטיביים במלחמת השחרור - ד"ר בר

פורסם לראשונה ביולי 2018
לקריאת המאמר בפורמט מונגש PDF

כבר היום ניתן לסכם כי מעל לכל ספק, אחד מהיתרונות המכריעים שעמדו לנו במשך מלחמת השחרור ואשר חיפה על כמה חולשות חמורות בראשיתה הוא רמת הניהול הגבוהה שלנו. דבר זה יש בו לכאורה כדי להפליא היות ולאישים ולמוסדות שנשאו באחריות התכנון וביצוע האופרציות העיקריות של המלחמה, לא היה ניסיון בהנהלת גופים צבאיים גדולים; ואילו מולם עמדו בוגרי אקדמיות צבאיות, חיילים מקצועיים במשך עשרות שנים, מחונכים לאור התורה הצבאית הסדירה – האנגלית, הצרפתית והגרמנית.
אולם בניתוח מעמיק יותר מתברר שההישגים של הפיקוד הגבוה שלנו לא היו פרי מקרה, וגם לא היו תלויים דווקא בכישרון של פרט זה או אחר. כשם שניצחוננו במלחמת השחרור היה ניצחון של משטר חברתי מתקדם על משטר חברתי מפגר, ניצחון החייל המוסר את נפשו על עניינו כנגד השכיר או המגויס מאונס שלא יודע לשם מה הוא נלחם, וכשם שהיה ניצחונו של הפיקוד הטקטי המוכשר ומודרך באופן יסודי על פיקוד טקטי בלתי יעיל, כך היה זה גם ניצחונה של מחשבה אופרטיבית נכונה על מחשבה אופרטיבית נפסדת.
כשם שהמשטר החברתי שלנו, דמות חיילנו ומפקדינו לא היו פרי של מקרה, אלא מושרשים במציאותינו ותוצאה של מאמץ ממושך של עשרות בשנים, כך לא הייתה גם המחשבה האופרטיבית שלנו שרשרת מקרית של "הברקות מוצלחות", אלא נעוצה הייתה ביסודות יציבים.

היסודות – התפתחות המחשבה הצבאית עד מלחמת השחרור

ירושת ההגנה
ארגון ההגנה נבדל במהותו ובבעיותיו הבדל יסודי ועקרוני מארגונים מעין  צבאיים אחרים הידועים מדברי הימים וזאת הודות לשני גורמים:

• בשל היותו ארגון המוני שהקיף למעשה במסגרות השונות את מרבית היישוב העברי;
• בשל המטרה הסופית להתפתחותו, אשר היה טבועה בעצם מהותו ושאיפותיו – להיות בסופו של דבר לכוח המגן הרשמי והסדיר של מדינת היהודים העתידה.

לאור הגורמים האלה נתבעו מפקדותיו, מטותיו ופיקודו הגבוה לפתור לעיתים קרובות בעיות אופרטיביות רחבות ומורכבות למדי, אשר גם בהיקפן וגם במהותן חרגו הרחק אל מעבר של המקובל בארגוני מחתרת ותנועות מרי למיניהן. התכנון האופרטיבי של ה"הגנה" עבר מספר שלבים, בהתאם לנסיבות ולתקופות פעולתו השונות.

• הניסיון הראשון לתכנון אופרטיבי נעשה עוד בימי המאורעות ב־39-1936, אשר התבטא בראש ובראשונה בתכנון ה"קווים" בגזרות הפעולה השונות של "פלוגות השדה" (פו"ש), הכוח הצבאי היהודי המגויס הראשון.
• "תוכנית א", אשר נתגבשה בראשית מלחמת העולם השנייה, אי אפשר עדיין לקרוא לה תוכנית אופרטיבית אמיתית. תפקידה היה בזה שהיא קבעה את הדפוסים הקבועים למערכת ההגנה המרחבית. במילים אחרות תפקידה היה בארגון כל היישוב היהודי בארץ להתגוננות, דבר אשר כידוע היה אחד הגורמים החשובים ביותר להישגינו במלחמת השחרור, בפרט בשלבים אשר קדמו להפוגה הראשונה.
• "תוכנית ב" הייתה המסגרת הראשונה למחשבה צבאית, אשר ניסתה לפתור את בעיית ההגנה הרצופה של השטחים היהודיים ולקחת בחשבון למילוי ייעוד זה כוחות מגויסים המוכנים למשימות טקטיות תוקפניות כהשלמה וחיזוק למערכת ההגנה הסטאטית.
• בתקופת המשבר של החזית הבריטית בצפון אפריקה ב־1942 עסקו המפקדה והמטה של ההגנה בפעם הראשונה בתכנון שהיה משותף עם כוח צבאי סדיר ומכוון למשימות משולבות עם כוח כזה במסגרת ה"פלסטין סקים"[4] הידוע. נושאי התכנון היו שנים: האחד – ארגון של יחידות פרטיזנים לסיוע לצבא הבריטי במקרה של פלישת הגרמנית ארצה; המשימה השנייה הייתה לפי קווים סדירים: להפיכת חיפה למרכז התנגדות אשר יוכל לשמש כ"ראש גשר" בכוח כדוגמת טוברוק.
• המאבק נגד שלטון הדיכוי הבריטי העמיד את פיקוד ההגנה בפני תפקידי תכנון אופרטיביים מסועפים ומורכבים: פעולות וחבלה בהיקף ארצי שבהן הופעלו מספר רב של יחידות בחלקי הארץ השונים כמו "מבצע מסילות ברזל"[5] או "מבצע הגשרים";[6] פעולות המוניות; הפגנות והתנגדות פסיבית כמו בעמק חפר וחיפה – פעולות של הבטחה [אבטחה] תוך כדי כוננות לקרבות רחוב; [פעולות] בערים, כמו "ליל וינגייט"[7] וההכנות למבצע "ברכה"; פעולות להנעת ריכוזים גדולים של כוח אדם בתנאים טופוגרפיים קשים וכינוסן בנקודה ובשעה המיועדת במבצע ביריה[8]. בעת ובעונה אחת התייצבה בפני מתכנני ההגנה המשימה הרחבה והמורכבות ביותר של אותה תקופה: שרשרת מבצעי ההפעלה.

תמונה 1: אנשי פו"ש, הכוח היהודי המגויס הראשון.
6 כפר ביל"ו, 1938 (מאת: ויקיפדיה)

כל הפעילות הרב־גונית הזאת, הואיל וצריכה הייתה להיות מתואמת בהקפדה לצורכי המדיניות הציונית לסייגיה, דרשה מאמץ תכנוני מיוחד. תוכניות "מאי", ובהמשכן תוכנית "ג'", היו תוכניות הגנה על השטחים והמפעלים היהודיים בארץ במקרה של מאורעות. אבל בניגוד לתוכניות שבשלבים הקודמים [הן] היו מושתתות הפעם בעיקר על העקרונות של יוזמה והתקפות נגדיות.
בשרשרת זאת של משימות התכנון, שצוינו לעיל, התחשלה המחשבה האופרטיבית של הפיקוד הגבוה של ההגנה ושל קציני המטה שלו. אולם יש לציין את ההגבלות שחלו על המחשבה הזו, בהתאם לתנאי התכנון והפעולה המיוחדים בהגנה:

• בניגוד לכל תכנון צבאי רגיל, אשר חייב להתחשב רק באויב אחד, היה תכנונה של ההגנה חייב להביא בחשבון תמיד את הגורם השלישי – את השלטון הבריטי במקרה של התנגשות עם הערבים; ואת אלה האחרונים – במקרים של מלחמה עם השלטון. מציאותו של גורם שלישי זה השיתה ממילא צביון מיוחד למחשבה האופרטיבית.
• בהיותה כוח "בלתי לגאלי" נאלצה ההגנה לתכנן את פעולותיה היזומות בעיקר כפעולות זעירות – מבצעי "פגע וברח" ופשיטות – ולא כמבצעי כיבוש, השתלטות והתבססות. בהתאם לכך הרי לתוכנית של "סליק הכוחות" וחימושם נודעה כמעט אותה חשיבות כמו לתוכנית ריכוז הכוחות והפעלתם. כמו כן טבעי היה הדבר שתכנון ההגנה נגע רק לעתים רחוקות מאד בבעיות כיבושן של עמדות או משלטים מבוצרים ומאידך גם לא טיפל בבעיה של התגוננות עקשנית בשדה.
• נובע מהאמור לעיל שהיחידה הטקטית הפועלת בתוכנית האופרטיביות של ההגנה שלפני מלחמת השחרור הייתה קטנה – בדרך כלל עד מחלקה.
• וכן נובע מהאמור, שהתכנון האופרטיבי של ההגנה אף פעם לא התבסס על ריכוז של יחידות גדולות ומגויסות לצמיתות, אלא על ריכוזם החד פעמי של כוחות לפעולה, פיזורם ושחרורם עם סיומה. עובדה זו הקנתה את הצביון המיוחד לפרקי ה"מנהלה" שבתוכניות ההגנה.
• מובן מאליו שכל התוכניות האלה לא הביאו בחשבון שימוש בכלי נשק אחרים מאשר החימוש הקל והבינוני של חיל הרגלים. ברור הדבר שלהגבלות אלו היו צדדים שליליים, אבל אין להתעלם גם מהצדדים החיוביים שבהם – אלה שהתבטאו בצורך בהתאמות וגמישות מחשבתית, אשר אינם מצויים בדרך כלל באותה מידה מובהקת בצבאות סדירים.

רמת ההשכלה ומקוריות המחשבה

למרות הניסיון העשיר, אשר הפיקוד הגבוה שלנו רכש לעצמו בתקופת התפתחותה השונות של ההגנה, יכלו חבריו להופיע בעיני אנשי צבא סדיר כ"דילטאנטים"[9] – היות ומועטים מאד ביניהם היו אלה שפיקדו בקרב לפני מלחמת השחרור על יחידה טקטית הגדולה מפלוגה וזה כולל גם אותם האנשים ששירתו בצבאות זרים. אולם למעשה היו לאנשי הפיקוד הגבוה ולמטות של ההגנה גם התכונות החיוביות של "דטלאנטים": חוסר כפיתות [שיעבוד] לשגרה ולתקנונים – מחשבה מקורית ואומץ לב לעמוד עליה ולהוציא אותה לפועל ושאיפה יסודית ומתמדת לעבודה עצמית, לרכישת דעת וללימוד ניסיונם של אחרים.
אפשר לומר שאולי באף מסגרת צבאית "בלתי לגאלית", ויתכן כי אף לא בכמה צבאות סדירים, לא התקיימה פעולה השכלתית כה רחבה כבאותה השכבה של ארגון ההגנה, אשר נהפכה במלחמת השחרור למקור האופרטיבי של הצבא. קריאה בספרות המקצועית של הצבאות הגדולים והקטנים, ניתוח ניסיונם בחזיתות השונות של מלחמת העולם השנייה, מאמץ מתמיד לסגל את הלקח הנלמד לתנאינו אנו – כל אלה היוו את אחת המלאכות שבהן השקיעה את עצמה הצמרת הפיקודית הגבוהה של הארגון. ותוך כך ידעה היא – אולי עוד בלא הכרה ברורה בימים ההם של הצפוי לה – לבחור מהחומר הרב והמגוון את המתאים וההולם ביותר למשימתה בעתיד. המחשבה הצבאית של מפקדי ההגנה הייתה מושפעת מלכתחילה על ידי החיילים "הבלתי שגרתיים": על ידי פולר, לידל הארט ועל ידי לורנס [איש ערב – לוטנט קולוול אדווארד תומס לורנס], יותר מאשר על ידי  קלאוזוביץ, מולטקה ופוש. אפשר לומר כי במשך השנים שבין מאורעות 1939-1936 לבין המאבק נגד השלטון הבריטי 1947-1945 צמחה, ביודעין או שלא ביודעין, בקורסים, בהשתלמויות, בעלונים, במאמרים ואף בשיחות, תורה צבאית מקורית, בנויה יותר על העקרונות של תמרון, ניידות, הפתעה ותחבולה, מאשר על עדיפות במספרים ובכמות של אמצעי הקרב. תורה אשר התקשרה, בעצם, באופן ישיר למדי עם המסורת הצבאית העתיקה של מלחמות היהודים בימי קדם.

רוח מלחמת שחרור

מלבד הניסיון של מפעילי ההגנה ומבצעיה ומלבד ההכשרה המיוחדת במינה של הפיקוד הגבוה, השפיעה על המחשבה האופרטיבית בימי המלחמה עצם עובדת היותה אחת ממלחמות השחרור. למלחמות כאלו, בין שהן מלחמות שחרור לאומיות או סוציאליות, יש אופי מיוחד משלהן. אופי זה הוא פועל יוצא של גורמים רבים; והעיקריים שביניהם הם:

• הדמות של כוחות השחרור שבתוכם גורמים מוסריים ורוחניים עדיפים על גורמים חומריים;
• הדמות של כוחות האויב, שלמרות שהם במלחמות האלה כמעט תמיד חזקים בהרבה מבחינת כוח אדם וחימוש, הרי לרוב הם חלשים מבחינה מוסרית;
• מידת הסיוע שהאומה או המעמד, העומדים במאבק השחרור, מגישים לכוחות הלוחמים שלהם – ושאין להשוותה לנכונות העומדת מאחורי הכוחות המדכאים.

כל הגורמים האלה ואחרים התקיימו והשפיעו על מהלכן של מלחמות השחרור, מימי החשמונאים וימי ספרטקוס ועד מלחמות המהפכה הגדולות של אירופה ואמריקה, המרד באירלנד, מאבק העצמאות של האומות הקולוניאליות ועד מלחמת השחרור שלנו. וכתוצאה מהם משתנים הרבה מחוקי המלחמה הסדירה. במלחמת שחרור אפשר לעשות – ועושים – דברים שאינם כתובים בשום תקנון. הפיקוד במלחמה כזו מעז להסתכן במעשים, אשר גנרל מנוסה החולש על כוח מאורגן וסדיר היה נרתע מפניהם. ליוזמה ולתוקפנות, לגמישות ולמקוריות, במלחמת השחרור משקל רב יותר מאשר במלחמות של צבאות סדירים. וכן יש ערך מיוחד במלחמות שחרור להחלטה המהירה והנמרצת ולסירוב המוחלט להתייאש ולהיכנע.
אלה הם היסודות שעליהם נבנתה המחשבה האופרטיבית שלנו: ירושת ההגנה, הכשרה עצמית, והתנאים המיוחדים המשותפים לכל מלחמות שחרור. אבל על מנת להבין על בוריה המחשבה הזאת והתפתחותה יש להוסיף את הנתונים שלפניהם עמד הפיקוד הגבוה של הכוח המזויין העברי במשך כל שלבי המלחמה.

הנתונים – רקע למלחמת העצמאות

נתונים גיאוגרפיים־צבאיים
הבעיה היסודית, שהועמדה לפני צבא ישראל מבחינה גיאוגרפית־צבאית בכל שלבי המלחמה, ואשר דרשה פתרונות שונים בכל שלב ושלב, אפשר להגדירה כבעיית הניתוק. בשלב הראשון של המלחמה היו חלקים רחבים של השטח הרצוף היהודי קרועים זה מזה; גושי יישובים, ויישובים בודדים, היו משוללים מגע אל איזה גוף מוצק, כל הערים הגדולות במצור; ומהצד השני, כל ארץ־ישראל היהודית עצמה נתונה במצור כמעט מוחלט כלפי העולם החיצוני. בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה, החל מפעולת "נחשון" ועד הפוגה א', הייתה בעיה ניתוקה של ירושלים, אחת המרכזיות בכל השיקולים האופרטיביים ובצידה בעיה שנייה, לא פחות נכבדה, היא בעיית ניתוק הנגב, אשר התמידה להעסיק את המחשבה האופרטיבית שלנו עד שמצאה את פתרונה במבצעי "עשר המכות"[10] ו"עין".[11] כמו כן, עד היום האחרון של המלחמה לא הייתה יכולה המחשבה האופרטיבית שלנו להתעלם מנקודת התורפה של מדינתנו – "פרוזדור" השפלה הצר וסכנת הביתור בין הצפון והדרום.

תמונה 2 :חיילי צה"ל כובשים את באר-שבע כחלק ממבצע "עשרת הימים". (מאת: ויקיפדיה)

האויב הערבי
השפעת האויב על המחשבה האופרטיבית שלנו הייתה פחות על ידי המהלכים האופרטיביים שלו מאשר באמצעות עצם רב־גוניותו ואופיו המשתנה. חזיון זה התבטא בעיקר בנקודות הבאות:

• הפתעת מה עקב הכוח והכישרון הארגוני היחסיים של האויב בשלב ההתחלתי של המלחמה;
• הפתעה הפוכה על ידי התמוטטותו המהירה של העורף הערבי בשלב השני של הקרבות (ממבצע "נחשון" ועד לפלישת מדינות ערב);
• האופי השונה, ואורחי הקרב השונים של צבאות ערב, שכל אחד מהם חונך ואורגן לפי תורה צבאית אחרת, ונוהל לפי תוכנית נפרדת;
• חוסר תוכנית אופרטיבית משותפת ומחייבת וחוסר פיקוד אופרטיבי אחיד אצל הערבים; אומנם היו אלה מבין חולשותיהם החמורות, אבל מצד שני היו בעובדה הזאת כמה יתרונות עבורם. העובדה שכל אחד מצבאות ערב היה למעשה בגדר של גוף נפרד והשיתוף בינם שהיה מינימלי גרמו אומנם בצירוף לגורמים אחרים למפלתם האסטרטגית, אבל גרמו גם לכך שמפלת אחד הגופים האלה לא זעזעה כמעט במאומה את הגוף הסמוך. התוצאה הזאת עבור המחשבה האופרטיבית שלנו הייתה שהצטיירה לפנינו במקרים רבים לא חזית אחת, בעלת גזרות שונות, אלא מספר חזיתות – כל אחת בעלת תנאים מיוחדים ואויב מיוחד.

הגורם הבריטי העוין
השלטון הבריטי ופעולותיו, או הימנעותו מפעולות, עד 15 במאי – הכתיבה לנו במידה רבה את דרכנו האופרטיבית באותה תקופה. השפעתו בעיקר:

• בשלב הראשון של המלחמה (עד מבצע "נחשון") – על ידי פעולות דיכוי, הפרעה ואיבה ישירה נגדנו, אשר הגבילו את חופש הפעולה שלנו במידה רבה מאד והיו אחד הגורמים לאסטרטגיה הדפנסיבית שלנו.
• בשלב השני ניסו האנגלים, כידוע, להכריע את גורל המלחמה על ידי "נשק הפינוי". כלומר על ידי הניסיון להעביר שטחים, לפי תוכנית מוכנה מראש מידיהם, ועל ידי כך, בכוח, מידי כוחותינו ולעתים ישירות אף מהחזקתנו אנו, לכוחות הערבים; המאמץ להכשיל את המזימה הזאת, הוא אשר קבע במידה רבה בתקופה ההיא את אופי תוכניותינו ואת קצב מבצעינו.

אופי כוחותינו
מובן מאליו, שטיב הכוח העומד לרשותו של פיקוד אופרטיבי, מספרו, הרכבו וחימושו, משפיעים בצורה מכרעת על מחשבתו של זה, ועל יכולת הביצוע שלו. העובדה, שהצבא שלנו נבנה תוך כדי מלחמה, גרמה לכך שלרשות הפיקוד הגבוה עמד, בכל שלב ושלב של המלחמה, כוח אחר – מבחינת היקפו, אימונו, והרכבו הפיקודי. וזה היה בקווים גסים, תהליך התפתחותם של כוחותינו:

• שלב ראשון: מ־29 בנובמבר 1947 ועד למבצע "נחשון". עיקרו של הכוח המגויס – הפלמ"ח, חיל השדה – נמצא בשלב המעבר מכוח בלתי מגויס לכוח מגויס; חיל המשמר של הערים והמשקים, מופיע כאחת המשענות העיקריות. היחידה הטקטית היסודית, המגיעה לידי הפעלה בהתנגשויות מסוימות, לא גדולה מפלוגה – בפלמ"ח ובחיל השדה; מֵאֵזוֹר – בשטח הכפרי, וּמֵחֶבֶל – בשטח העירוני. הנשק – בעיקר קל לטווחים קצרים. ומאידך גיסא רמת אימונם של הלוחמים ושל הפיקוד הטקטי הנמוך, היא גבוהה למדי הואיל ורובם ככולם ותיקים היו בארגון ההגנה, בוגרי קורסים וותיקי הפלמ"ח וחיל השדה, ורבים מאד בעלי עבר ואימון משורות החטיבה היהודית הלוחמת, שאר יחידות צבאיות וחיל הנוטרים.
• שלב שני: ממבצע "נחשון" ועד לפלישת מדינות ערב. נעשה הצעד הראשון למעבר מהמבנה של מיליציה טריטוריאלית בעצם, עם גרעין מגויס קטן, למסגרת של צבא מגויס לפי קווים סדירים. הגיוס העממי נותן עתה את פירותיו הראשונים: ה"גדוד" מתגבש לאט לאט כמסגרת טקטית; משתפר, באופן יחסי, מצב נשק הרגלים, ובסוגים הקלים והבינונים מתקרב הוא לדוגמא צבאית תקינה; אימפרוביזציות, כמו מרגמת ה"דוידקה"[12] ומרגמת ה"פרעוש",[13] ממלאות במידת מה את מקומם של כלי סיוע כבדים; מופיעות ההתחלות הראשונות של חיל־האוויר שפועל לא רק בתפקידי קשר, תובלה ותצפית, אלא גם בפעולות הפצצה מצומצמות ופרימיטיביות. ליקויים קשים מופיעים בתקופה זאת בשל חוסר שירותים מאורגנים בהיקף מספיק ובשל העדר בעלי ניסיון בפיקוד הטקטי הבינוני ובמטות.
• שלב שלישי: כולל את התקופה עד להפוגה הראשונה. עתה נעשה צעד נוסף לארגון הכוחות במתכונת צבאית מובהקת. את השלב הזה מציינת, בראש וראשונה, ההתפתחות של החטיבה, ממסגרת מנהלתית, למסגרת אופרטיבית ובסופו של דבר, במקרים מסוימים, ליחידת קרב טקטית מגובשת. מופיעים סוגי נשק חדשים: אנטי־שריוני [נ"ט], אנטי־אווירי [נ"מ], וארטילריית השדה. מניחים את היסוד לחיל־האוויר, הכולל מעתה אף מטוסי קרב ראשונים, ולחיל־הים שניתן לכנותם כך לפי מושגים צבאיים מקובלים. מתארגנים חילות העזר והשירותים, ומתהווים מטות פחות או יותר מסודרים. הניסיון, אשר נרכש בשני השלבים הקודמים של המלחמה, משפיע לטובה על הפיקוד הטקטי־הבינוני ועל הגבוה. מאידך יש לציין ירידת מה ברמתם של הטוראים ושל המפקד הנמוך, בגלל האבדות הכבדות בגרעין הוותיק המאומן, ובשל האימון המזורז והמצומצם שאפשר לתת לאנשי החיל החדשים לפני כניסתם לחזית.
• שלב רביעי: ("עשרת הימים"[14]). החטיבה כיחידה טקטית מגובשת על כל שירותיה, איננה עוד "יוצא מן הכלל" אלא הופעה רגילה. זו הפעם הראשונה נכנסים לפעולה כוחות משוריינים. לחיל־האוויר ניתנים מקצת כלים חדשים ומתאימים יותר.
• בשלב החמישי, אשר כולל את המבצעים של כיבוש הנגב ושחרור הגליל המרכזי, מגיע הצבא, יחסית כמובן, לשיא יכולתו להתבססות ראשונות מבחינת מבנה וארגון. נוצרות מסגרות פיקודיות־אופרטיביות גבוהות: החזיתות. יש לציין שיפורים יסודיים בחימוש, בעיקר בשטח של התותחנות ושל נשק נ"ט, וביחידות הממוכנות. בפעם הראשונה מופיע חיל־אוויר המסוגל למבצעים בהיקף גדול יחסית, וכן פועל בפעם הראשונה חיל־הים במסגרת האופרטיבית הכללית. חילות השירותים, וכן המטות, סיימו את תהליך בניינם סופית בשלב זה.

תהליך התפתחות זה, השפיע במידה ניכרת על המחשבה האופרטיבית בכל שלב ושלב כשם שניתן אולי לומר כי התפתחותה המחדשת של המחשבה האופרטיבית היא שהצריכה מדי פעם לסגל אליה את המבנים ודפוסי הארגון.

גורם הזמן
לגורם הזמן השפעה מיוחדת, מסוימת מאד, במלחמה הזאת. השפעה זו התבטאה בשהות ארוכה ביחס [יחסית] להכנת הכוח ולגידולו, תוך כדי הקרב, בשלב הראשון והשני של המלחמה. אחר כך אפשרו שוב ההפוגות למיניהן הכנות נוספות. הפסקות ארוכות כאלה בין שלבי הקרבות, במידה שאינן מצויות בדרך כלל במלחמה, היו תמורה לחולשות מבחינה גיאוגרפית־צבאית אשר כבר הוזכרו מקודם.

גורמי חוץ
לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על ההשפעות הברורות והמובנות מאליהן של גורמי חוץ על מלחמת השחרור – גורמים שהתערבו מפעם לפעם בשלבי הקרבות. אחד הביטויים, אם גם לא היחידי, של השפעה והתערבות זאת היה האו"ם, הכרזות ההפוגות על ידו והפעולות השונות של נציגיו. הפיקוד האופרטיבי חייב היה להתחשב גם במערכה הפוליטית־אסטרטגית הבין־לאומית, אשר במסגרתה קמה המדינה והתנהלה מלחמת השחרור. בזה דומה היה מצבו של פיקוד ההגנה, מלפני מלחמת השחרור, אשר נאלץ תמיד לשקול את שיקוליו תוך התחשבות בשתי חזיתות לפחות, לפעול במסגרת אותם הסייגים וההגבלות שהכתיב המצב המדיני.
אפשר לסכם, אפוא, בפרק הזה, שהתנאים שבהם פעל הפיקוד האופרטיבי שלנו היו בלתי רגילים בהחלט מבחינת הנתונים המשתנים באופן מתמיד, הן במה שנוגע לכוחות של האויב והן לגבי כוחותינו אנו, וכן היו בלתי רגילים מבחינת ההשפעה של הגורם הבריטי, בהתחלה, ושל התערבות מעצמות שונות וגורמים שונים בשלבים מאוחרים יותר.
אבל דווקא לניהולה של מלחמה "בלתי רגילה" מעין זו, שנתוניה היו כמעט ללא דוגמה בהיסטוריה הצבאית, היה הפיקוד האופרטיבי הגבוה שלנו מוכשר באופן מיוחד לפי עברו וניסיונו הקודם. כפי שכבר צוין, סיגל לעצמו באופן מיוחד את התכונות של גמישות ומקוריות, אשר אמנם עמדו לו במבחנים החמורים של הקרבות.

השלב הראשון – שלב העמידה

אין בכוונתנו במסגרת זו לתת תיאור רצוף של כל התהליכים האופרטיביים ושל ההתפתחות הכללית, על כל הישגיה, משבריה וסיבוכיה. אלא שנעמוד רק על מספר בעיות, מהאופייניות והגורליות ביותר שבכל שלב במלחמה, על מנת להבליט באורח זה את מהלך המחשבה האופרטיבית שלנו.

האויב
המטרה האסטרטגית של האויב (הערבי והבריטי כאחד) הייתה בשלב זה להוכיח, בלשון עובדות צבאיות, כי אין החלטת האו"ם מה־29 בנובמבר ניתנת להגשמה.
כיצד תיארו לעצמם, אפוא, את מימושה האופרטיבי של מטרה זו? אין לומר שלאויב הייתה תוכנית אופרטיבית מעובדת ומתואמת. אולם התגבשו בקרב המפקדים הערבים השונים, וכן בחוגי השלטונות הבריטיים, מספר רעיונות אופרטיביים, שעיקרם היה: ניצול של היתרונות הגיאוגרפיים הצבאיים על ידי לחץ על עורקי התחבורה העיקריים שלנו ועל יישובים וגושי יישובים מבודדים. פירושם הממשי של הרעיונות האלה הייתה שאיפת האויב: לנתק את ירושלים; להטלת מצור פחות או יותר יעיל על חיפה ותל־אביב; לנתק את הנגב; לכבוש ולהשמיד מספר נקודות התיישבות כהוכחת כוחו הוא ולמען זעזע וערער את עמידתנו.
ליועציהם הבריטיים היה נהיר שהזמן עובד לטובתנו, ושהם עלולים להפסיד בהמשך ההתפתחות גם את היתרונות הגיאוגרפיים וגם את יתרון המספר והחימוש שנבע מהיות כוחותינו בלתי מגויסים בראשית המלחמה. על כן עשו הערבים כל מאמץ להגיע להכרעה בשלב זה. האנגלים סייעו להם על ידי שהכבידו על בניין כוחותינו, תחת המסווה של "שמירת החוק והסדר",  ומצד שני הקלו מכל הבחינות על בניינו של הכוח הערבי. כתוצאה מהמצב הגיאוגרפי ויחסי הכוחות והשיקולים, שצוינו לעיל, נמצאת היוזמה האופרטיבית, ובמקרים רבים אף הטקטית, בידי האויב.

שיקולים והכרעות אופרטיביים

מטרתנו האסטרטגית הייתה, בהתאם לנסיבות שצוינו לעיל, כדלקמן:

• למנוע קביעת עובדות שיהיה בהן כדי לבטל את החלטת 29 בנובמבר; להשהות כל הכרעה צבאית;
• לשים את הדגש על בניין כוחותינו למען שאפשר יהיה בשלב הבא (אחרי סילוק גמור או חלקי של הגורם הבריטי העוין והמפריע) ליטול את היוזמה לידינו.

כדי לממש מטרה זו היה עלינו לפתור את הבעיות האופרטיביות הבאות:
הבעיה הראשונה הייתה האם, בהתחשב בכוח המצומצם ובלחץ הגדול על עורקי התחבורה ועל גושי היישוב המבודדים שלנו, צריך "לקצר את הקווים" ואם לא. הפתרון לבעיה זו לפי עקרונות צבאיים תקינים היה מובן מאליו. לא היה לפי העקרונות האלה היגיון בהחזקה ביישובים מנותקים, כמו יחיעם, בגושים מנותקים כמו הגליל המערבי, גוש עציון או יישובי הנגב, שהעמידה בהם וסיפוק צורכיהם הטילו עלינו עול עצום. בהתאם למחשבה צבאית רגילה היה אפילו מקום לשאוף להסדר מיוחד לגבי ירושלים – הכרזתה כעיר מפורזת או כשטח בין־לאומי – לאור העובדות של השליטה הערבית הכמעט גמורה על הדרך אל העיר ופעולות ההפרעה השיטתיות של האנגלים כלפי תחבורתנו והבטחתה. לפי הלך מחשבה מעין זה היה עלינו להתרכז בטווח הרצוף פחות או יותר שבחלק הצפוני ובחגורת השפלה.
הפתרון שניתן על ידי הנהגתנו האופרטיבית לבעיה זאת היה בניגוד לכל העקרונות הצבאיים הרגילים האלה. פתרון זה היה מבוסס על שני שיקולים: האחד היה שיקול מדיני, אשר אמר שזכותנו על כל שטח שהוא בארץ תהיה מבוססת למעשה אך ורק בתנאי של החזקה בו בפועל. ההמשך הטבעי של מחשבה זאת היה שיקול צבאי: הביטחון, שכל "האיים המנותקים" יהפכו בשלב יותר מאוחר של המלחמה ל"לוחות [קרשי] קפיצה" ליוזמה תוקפנית שלנו, ושלכן תהיה לכל נסיגה במצב הדברים הנוכחי משמעות כפולה – גם הפסד מעשי בהווה וגם הפסד של סיכוי טקטי ואופרטיבי לעתיד. לפיכך הייתה ההכרעה האופרטיבית הגורלית הראשונה: לא "לקצר את הקווים", לעמוד בכל עמדה ובכל שעל אדמה, בלי להתחשב במצב הגיאוגרפי והטקטי.
הבעיה האופרטיבית השנייה, שעמדה לפנינו כמסקנה מהאמור לעיל, הצטיירה כדלקמן: האם, לאור כוח האדם המצומצם והחימוש המועט, יש לרכזם למספר פעולות עיקריות או לפזרם על פני הארץ כולה לשם עמידה בכל מקום ומקום. ושוב העיקרון הצבאי ה"סדיר" היה קובע תשובה ברורה לשאלה זאת: ריכוז הכוחות. לעומת זאת החליטה גם במקרה זה הנהגתנו האופרטיבית "בניגוד לעיקרון". היא הטילה את הרזרבה הארצית הקטנה שלנו, הפלמ"ח, כמעט כולה למערכה על הדרכים. היא הטילה להיאבקות זו על הדרכים גם את כל מערכת התחבורה של היישוב ואת כלי הרכב המשוריינים הפרימיטיביים המועטים שלנו. היא הפעילה את היחידות הראשונות, הקטנות וכמעט בלי תחמושת, של חיל־האוויר שלנו לשם הספקה לנקודות המנותקות; וכן גם את סירותיו הראשונות של חיל־הים. היא חילקה את רוב החימוש שלנו (ביתר דיוק – הניחה לחלוקה המצויה ה"טבעית") ליישובים ולערים, על מנת לאפשר את עמידתן אף במבודד.
ההכרעות על אי קיצור הקווים, על עמידה במערך גיאוגרפי־צבאי "בלתי אפשרי" ועל פיזור הכוחות בשלב זה – ההכרעות האלה הן שהכשילו את המזימה האסטרטגית־המדינית של האויב מחד, ובו בזמן יצרו, יחד עם בניינו בקצב מזורז של כוח שדה, את ההנחות לשלב של יוזמה ותנופה. כך, מתוך ההחלטות הנ"ל, הסתמנה אותה מחשבה אופרטיבית "שלא בנוסח המקובל", אשר העיזה לסטות מן החכמה הצבאית השגרתית – אלא שהיא עצמה, בסופו של דבר, נתבססה על עקרון הקלאסי היסודי : שהתנאי הראשון לאופנסיבה ולתנופה היא הבטחת הבסיס והגנה מוצלחת עליו.
אולם יש לקבוע עם זאת שהאסטרטגיה הדפנסיבית שלנו בשלב הראשון של המלחמה הייתה כרוכה בכישלונות טקטיים מסוימים, אשר בחלקם היו תוצאה של חוסר ניסיון ובחלקם נגרמו על ידי ההגבלות שהטילו עלינו האנגלים, והמצבים שנוצרו מתחו את כוחותינו עד קצה גבולם ויכולתם. עקב כך הגיע המשבר האופרטיבי הראשון של מלחמה זאת, ואולי המשבר החמור ביותר, שמצא את ביטויו המעשי בכישלונות של סוף חודש מארס: השיירות לגוש עציון, ליחיעם ולירושלים (שנעצרה עם יציאתה מחולדה).
אותו משבר העמיד את הפיקוד הגבוה בפני צורך בהכרעה גורלית חדשה לעבור מן האסטרטגיה הדפנסיבית לאסטרטגיה תוקפנית ולהוציא מן ההכרעה הזאת את כל המסקנות הטקטיות, הארגוניות – ובצידן להביא בחשבון את הסיכון המדיני – הכרוכות בכך. התוצאה המעשית הייתה: תמורה באורח הפעולה הטקטי, לא עוד אבטחה, הגנה, פשיטה, אלא: כיבוש והחזקה; ריכוז הכוח; ובניין מסגרות סדירות וגדולות יותר: הגדוד, החטיבה. ההכרעה האופרטיבית והמסקנות, אשר היו כרוכות בה, מצאו את ביטוין הבולט הראשון ב"קפיצה הנחשונית".

השלב השני – מהלומת הנגד על האויב הערבי בארץ (השתלטות על שטח המדינה וההיערכות לקראת הפלישה)

האויב

• האויב הערבי. בה במידה שהפיקוד על החטיבות והפלגים השונים של הכוח הערבי לא היה מסוגל לגבש תוכנית אופרטיבית משותפת וברורה בשלב הראשון, כשהיוזמה הייתה בידו, לא עלה בידו לנקוט מהלכים נגדיים יעילים שעה שאנחנו עברנו להתקפה נגדית כללית.
• העורף הערבי. בין הגורמים לכך, שההנהגה הצבאית הערבית איבדה את השליטה על המצב, הייתה ההתמוטטות הכללית של העורף הערבי עם המפלות הראשונות של הכוחות המזוינים שלהם בשדה. אף הכוח המזוין הערבי והאוכלוסייה האזרחית לא היוו מעולם גוף מוצק ואחיד, כאשר היה בצד היהודי. אך עם זאת קשה היה לשער מראש כי עם המשבר הצבאי הראשון יתפתח הקרע שבין החזית והעורף עד לביטויים כאלה של בריחה המונית ערבית מן המרכזים החשובים ביותר של הארץ.
• האיבה הבריטית. בו בזמן שהמצב בקרב ערביי הארץ התפתח והלך בשלב זה צעד אחר צעד, במגמה לתוהו ובוהו המשיך הגורם הבריטי לפעול לפי תוכנית מסודרת, שכוונתה הייתה, כנראה, להפעיל את "נשק הפינוי" נגדנו.[15] כלומר, עם נסיגת הצבאות הבריטיים מהגזרות השונות להעביר, כפי שכבר צוין, נקודות מפתח ומתקנים שלהן לידי הערבים. הנסיגות הפתאומיות של הכוחות הבריטיים מן הגליל המזרחי, מחיפה העיר, מהנגב ומירושלים נועדו, ברובן, לשמש מטרה זאת. הפיקוד הבריטי לא חסך מאמץ בכיוון הזה. הם אפשרו ליחידות ערביות להיכנס ל"מבצרי טגארט" בהר כנען, בבית־שאן, בבית־דגון, בעיראק־סואידן, בבאר־שבע ועוד. הם מסרו לידי הערבים מחנות בעלי ערך אסטרטגי, ראש פינה, תל־ליטוינסקי [תל־השומר], סרפנד [מחנה צריפין], ואדי סראר [נחל שורק], תחנות מסילת הברזל ומתקניה החשובים ביותר, ואת שדה התעופה העיקרי של הארץ, בלוד. אלמלא היו הערבים מסוגלים לנצל את האפשרויות שהאנגלים נתנו להם, ולבצע את התוכנית של הללו בהתאם לתנאים המוקדמים מן המוכן שהבטיחום עבורם, אזי ב־15 במאי היו הם השולטים כמעט על הארץ כולה והיהודים היו נמצאים סגורים בשפלת החוף ובעמק, בגבולות של התוכניות מוריסון ובווין. מזימה זו נכשלה הודות לשני גורמים: אי יכולת הערבים לבצעה והיוזמה שלנו.

שיקולים והכרעות אופרטיביים
לעומת השלב הראשון הייתה לנו בשלב זה תוכנית אופרטיבית מסודרת שנקראה "תוכנית ד' "[16] ושמשימתה הייתה השתלטות על השטח שהוקצה לנו על ידי האו"ם, לרבות השטחים המאוכלסים על ידנו שמחוץ לגבולות אלה ועריכת הכוחות נגד פלישה אפשרית של צבאות ערב אחרי 15 במאי. אולם תוכנית זו התבססה בחלקה על מספר הנחות שלא נתקיימו במלואן, והן:
הנסיגה של הכוחות הבריטיים לא בוצעה בבת אחת מכל הארץ לקראת 15 במאי, אלא הוגשמה באופן הדרגתי, החל מפברואר תוך הכוונה שכבר צוינה לעיל. התוכנית הביאה בחשבון היקף מסוים של כוח אדם וחימוש אשר היה דרוש לביצועה. גם כוח בעל ממדים כאלה קם לא בבת אחת, אלא בהדרגה ולפי "לוח זמנים", אשר תמיד הוסיף להיות חולף ומשתנה, נתון לתנודות.
הבעיה האופרטיבית הראשונה שעמדה לפתרון בשלב זה הייתה לכן: כיצד להתאים את התוכנית לתנאי המציאות. באופן מיוחד היה דרוש להדביק את קצב הפינוי הבריטי ולהשתמש בכל פרצה שנפתחה על ידו, בטרם שיוכלו הערבים לנצלה. הפתרון לבעיה זו נמצא בגמישות המקסימלית של אורח הפעולה ואמצעי הפעולה וביטויו הממשי.
הישגים אלה, על ידי כוחות מעטים ביחס, נתאפשרו רק על ידי כך שהחטיבות הטריטוריאליות של ארגון ההגנה נהפכו בשטח זה למרחבים אופרטיביים, שבהם הפיקוד העליון השאיר חופש פעולה מקסימלי למפקדיהם להשתמש ביוזמתם הם על מנת להתאים את התעודה [מטרה] הארצית הכללית לאפשרויות הביצוע ולתנאים המקומיים. המבצעים התנהלו בתקופה זו בחלקים שונים בארץ ובנסיבות שונות, אבל משותפים להם הדברים האופייניים הבאים:

• הם היוו קטעי תוכנית אופרטיבית ארצית על ידי כך שכל אחד מהם מימש את מגמותיה היסודיות (של התוכנית): גיבוש השטח היהודי הרצוף, טיהור איים ערביים, תפיסת עמדות מפתח ובסיומו של כל מבצע התבססות ועריכה [היערכות] לקראת אויב בכוח;
• ניצול זריז ונועז של החללים שנוצרו מדי פעם בפעם על ידי הפינוי הבריטי – מזה והערבים – מזה;
• אף אחת מהפעולות שתצוינה להלן לא התחילה, אפוא, על פי יוזמתנו אנו, אולם בכל מקרה נטלנו את היוזמה לידינו ברגע שהאויב הבריטי נתן לנו פתח לכך.

גורמים אלה היו אופייניים למכות שהונחתו:

• כיבוש חיפה וטיהור סביבתה;
• מנוסת קאקוג'י[17] לפני משמר העמק וייצוב גוש אפרים ועמדותינו בפתח הצפוני של ואדי ערה;
• גיבוש מערך הגנתנו לאורך הירדן ובעמק הירדן על ידי תפיסת טבריה, צמח ובית־שאן;
• מבצע "יפתח" שהביא לכיבוש צפת ולטיהור כל הגליל העליון המזרחי;
• מבצע "יבוסי" ששיפר עמדותינו בירושלים והציל את שכונותיה הדרומיות על ידי כבוש קטמון וכן העביר לידנו זמנית את נקודת המפתח של שייח'־ג'ארח ובית הספר לשוטרים, אם כי לא יכול היה להגיע למטרתו הסופית – להשתלטות על מפתח העיר עצמה מטור־מלכה[18] עד לגבעה הצרפתית;
• פעולת הטיהור הגדולות בדרום, ובין היתר כיבוש [כפר] בריר[19] וערב־סוכריר,[20] שפתחו לזמן מה אפילו את הדרך לנגב.

אמצעי נוסף של הפיקוד האופרטיבי להתגבר על המצב שנוצר עקב הפעלת "נשק הפינוי" הבריטי, ומחמת הצורך להקדים ולהרחיב את היעדים הכלולים בתוכנית הארצית, על אף המציאות של כוחות בלתי מספיקים, היה יצירת גופים טקטיים מיוחדים לשם ביצוע משימות דוחקות במיוחד, שהחטיבות הטריטוריאליות כמו שהן לא יכלו להן. גופים כאלה נוצרו, ראשית על ידי ריכוזים של כוחות מקרב הרזרבה הארצית – הפלמ"ח – אשר נהפכו אחר כך למסגרות חטיבתיות קבועות, כגון "יפתח" ו"הראל"; אבל לעתים רוכז בתקופה זאת כוח מסוים המורכב מיחידות משנה של חטיבות חיל שדה וגדודי פלמ"ח שונים למשימה מסוימת שהוטלה על ידי הפיקוד העליון. לאחר סיום התפקיד פורק הגוף וכל יחידות המשנה חזרו ליחידות מוצאן, כגון הכוח שרוכז למבצע "נחשון"[21] או זה של מבצע "היבוסי",[22] וכן הכוח שלחם ליד משמר העמק או זה שפעל במבצע "חמץ"[23] ועוד.
חזיון זה של יצירת "גופי מבצע" לתכלית חד־פעמית בלבד היה, כאחד, פרי מחשבה צבאית שנאלצה לצאת בדרכים בלתי מקובלות, ובו בזמן הוכחה לרמה הגבוהה יחסית, הן של הפיקוד הטקטי והן של המנגנון המנהלתי של ארגון ההגנה (רק רמה כזאת יכלה להבטיח שצירופי יחידות משנה תגענה בזמן קצר ביותר ליכולת של פעולה כגוף טקטי מלוכד ותצלחנה).
ראוי לציון שבמשך השלב השני השתמש הפיקוד האופרטיבי, לשם פתרון בעיית משנה מורכבת מאד, בפעם הראשונה באותה דרך פעולה שבהמשך המלחמה הודגמה לא אחת בשטחים הטקטי והאופרטיבי ונהיתה מקובלת למדי: "הגישה הבלתי ישירה".[24]
כשהאצ"ל התחיל בהתקפת מצח [התקפה חזיתית] על יפו, הייתה קיימת סכנה כפולה: האחת, שמצב זה ימשוך את כוחות ההגנה לסייע בניסיון שהתבסס על אורח פעולה בלתי יעיל זה; והשנייה, עוד יותר חמורה, שהמשך התקפת מצח על יפו יביא לידי אותו דבר שממנו הצליחו להימנע עד אז: להתנגשות ישירה בצבא הבריטי, שהתערב בגזרת יפו בכוח ניכר יבשתי, ימי ואווירי. המוצא של הפיקוד האופרטיבי שלנו היה, כידוע, מבצע "חמץ", שמטרתו הייתה כיתורה של יפו על ידי תפיסת כל הגישות אל העיר וכל משמרות החוץ שלה: כריה, זקייה, סלמה, יאזור, בית־דג'ן, ג'בליה ועוד. מבצע זה הביא בסופו של דבר לכניעתה של יפו, ללא צורך בהמשכת התקפת מצח רבת אבדות, ותוך כדי הימנעות מהסתבכות עם הבריטים ברגע האחרון.
הבעיה האופרטיבית המכרעת השנייה, שהתייצבה לפני הפיקוד, הייתה שונה תכלית שינוי מהקודמת. אם במשך השלב הראשון, ובפרק זמן ניכר של השלב השני, ההתגברות על משברים, מציאת מוצא מהמצוקה הם שהיו התפקיד העיקרי, הרי בסיום השלב השני הוטל על הפיקוד האופרטיבי שלנו לעמוד בפני הפיתויים הכרוכים בניצחונות.
אחרי שנפלו המרכזים הרבים – חיפה, טבריה, בית־שאן, צפת, יפו – אחרי ש"צבא ההצלה" קאוקג'י נחל ליד משמר העמק מפלה שהוציאתו מכלל פעולה לתקופה מה, אחרי שהחטיבה החוסינית שבמרחבי ירושלים התחילה מתפוררת עם נפול מפקדה, אחרי שבוצעו פעולות טיהור נרחבות בדרום חלה, כפי שכבר צוין, התמוטטות מכרעת בכוחות המזוינים הערביים ובאוכלוסייה האזרחית כאחד.
תוך כדי התמוטטות זו נפתחו בשבועות האחרונים של השלב השני אפשרויות גדולות לפני הצד היהודי. עמדות מפתח רבות נעזבו על ידי הערבים, או היו נופלות אפילו תחת לחץ מועט מצידנו. זו הייתה שעת כושר, בה היו עשויות גם לטרון וגם פלוג'ה, גם אשדוד וגם חוליקאת[25] וגם משלטים רבים בנגב ליפול לידינו. אבל הפיקוד האופרטיבי ראה אז ברורות ששלב זה הוא רק שלב אחד ושבהמשכו תבוא פלישת הצבאות הערביים הסדירים. ואכן, הועמד הפיקוד האופרטיבי לפני הברירה: לתפוס את כל אותן נקודות המפתח, שכיבושן היה עולה לנו אח"כ בדם יקר, אבל בזה לפזר את הכוח אשר עמד לרשותו לחילות מצב קטנים, אשר קרוב לוודאי שלא היו עומדים בפני התקפה מרוכזת של צבא סדיר, או לוותר על המיצוי המלא של יתרון זמני וחולף תחת זה להחזיק את המקסימום של הכוחות במרוכז, כדי לשמור על האפשרות להיערך כלפי האויב הסדיר כשיפלוש, באופן היעיל ביותר ולפתוח בבוא המועד בפעולה יזומה נגדו.
כל כמה שהייתה נכונה החלטתו של הפיקוד האופרטיבי בשלב הראשון, על עריכה [היערכות] מפוזרת של הכוחות, כך צדק בדרך כלל בהחלטתו, בשלב השני, על המגמה לריכוז הכוח.
הודות למבצע השלב השני היה בידינו עם ראשית הפלישה שטח רצוף, אם כי ברצועה צרה למדי ומתפתלת משפלת הנגב עד הגליל המזרחי, וכוחנו היה ערוך פחות או יותר בהתאם ליכולתנו של אז על צירי הפלישה האפשריים. ממש ברגע האחרון לפני הפלישה נפרץ המחסום שניתק את הגליל המערבי, כך שגם בצפון־מערב הארץ הוצב גבול היישוב בפועל. ירושלים והנגב אומנם נשארו מנותקים, אולם עמדותינו הטקטיות בחזיתות אלו שופרו במידה ניכרת, והוחדרה אליהם הספקה במידה שנתנה סיכוי כל שהוא לעמידתם במבחן החדש.

השלב השלישי – הדיפת הפלישה (יישובי הקיפוד, וההגנה הפעילה יזומה)

האויב
אחרי כישלונם של הכוחות הערביים החצי־סדירים והבלתי־סדירים ולאחר שנתבדה "נשק הפינוי" הבריטי וגם המכות האחרות, שהנחיתו לנו האנגלים בשטח הכלכלי והמדיני (הוצאת ארץ־ישראל מגוש השטרלינג, הפסקת הספקת הנפט, יצירת "תוהו ובוהו" מנהלי, מניעת התערבות האו"ם) לא הביאו לידי תכליתן, החליטו אויבינו על "פתרון רדיקלי של הבעיה היהודית" על ידי הפעלת הצבאות הסדירים של הארצות השכנות. היו בין מומחים אנגליים אשר העריכו את התקופה הדרושה לחיסול מדינת ישראל בשבועיים וזאת על פי הנחות כדלקמן:
ההנחה הראשונה: היתרון המוחלט של צבאות ערב בסוגי נשק המחץ המובהקים של צבא חדיש: חיל־אוויר, חיל־שריון, ארטילרית השדה, וכלי זין אנטי־שריוני. הערכת אותם המומחים הייתה, שצבא ההגנה הישראלי לא יספיק להביא במהירות הדרושה תותחים, שריונים ואווירונים, וכן לא יהיה מסוגל להקים, מבחינה ארגונית וטקטית, חילות אלה ולהפעילם, אפילו באם יגיע הציוד.
ההנחה השנייה: שצבאות ערב ינצלו את יתרונותיהם שבחימוש ובמספר, במסגרת של תוכנית אופרטיבית משותפת ומתואמת. תוכנית כזאת צריכה הייתה להיות מושתתת קודם כל על העיקרון של מעבר מהיר מההיערכות המפוזרת על פני המעגל החיצוני של צבאות ערב ליצירת מספר נקודות כובד מכריעות בהתאם למצב הגיאוגרפי־הצבאי ולאור חלוקת בסיסי האספקה היבשתיים והאוויריים של הערבים – ניתן לשער, שהפלישה יכולה הייתה להתפתח בערך לפי הקווים הבאים.

הצבא המצרי
מרחב ההיערכות: רצועת עזה-רפיח; ביר־עסלוג' עוגת'־אל־חפיר.
נקודת הכובד: התקדמות צפונה, דרך מג'דל-אשדוד, לכיוון רחובות-תל־אביב.
תפקידי משנה: ניתוק הנגב וטיהורו.

הלגיון הערבי
מרחבי ההיערכות: חברון-בית־לחם.
נקודת הכובד: התקדמות מערבה אל תל־אביב מעבר "לוח הקפיצה" לוד-רמלה ודרום־מערבה במגמה לרחובות בתיאום עם המצרים בדרום.
תפקיד משנה: ניתוק ירושלים, מצור על העיר וכיבושה.

הצבא העיראקי
מרחב ההיערכות: "המשולש" המרכזי והצפוני; בקעת הירדן, בגזרה שבין בית־יוסף לנהריים.
תפקידים: אפשרות ליצור אחת משלוש נקודות הכובד:

• פריצה לתוך שפלת החוף בציר עיקרי טול־כרם-כפר־יונה-נתניה וביתור המדינה לשניים;
• פריצה בתוך עמק יזרעאל לפי ציר עיקרי ג'נין-עפולה, לג'ון-עפולה, בתיאום עם כוחות "צבא ההצלה" במידה שהיו מצויים אז;
• התקפת מלחציים על עמק הירדן, לפי מעבר גשר נהריים בתיאום הכוחות הסוריים.

הצבא הסורי
מרחב ההיערכות: כפר חראב, קונייטרה, בניאס.
נקודת הכובד: ניתוק הגליל המזרחי בציר העיקרי צמח-דגניה-טבריה.
תפקיד משנה: פריצות נוספות בתוך הגליל המזרחי בצירים משמר הירדן-ראש־פינה ובתיאום עם הכוחות הלבנונים בציר בניאס-דן-דפנה.
הצבא הלבנוני וצבא ההצלה של קאוקג'י. אלה מבחינת כוחם האובייקטיבי, לא יכולים היו להופיע אלא כגורמים מסייעים לשותפיהם החזקים מהם בחזיתות הצפון: לסורים ולעיראקים. האפשרות למתן סיוע לבני ברית אלא יכלה להתבטא בערך כדלקמן:

הצבא הלבנוני
מרחבי ההיערכות: בניאס, מרג'־עיון, מלכיה, ראש הנקרה.
תפקידים:

• סיוע לצבא הסורי בניתוק הגליל המזרחי, על ידי פריצה דרך מלכיה, נבי־יושע;
• חדירה לגליל המערבי, בציר ראש הנקרה-עכו.

צבא קאוקג'י
מרחבי ההיערכות: הגליל המרכזי בין הגבול הלבנוני ועד נצרת בכלל.
תפקידים:

• סיוע לצבא הסורי בניתוק הגליל המזרחי על ידי פריצה לגליל התחתון דרך סג'רה;
• סיוע לצבא העיראקי בפריצתו לעמק יזרעאל על ידי התקדמות מעבר נצרת לעפולה;
• סיוע לצבא הלבנוני בפריצתו דרך ראש הנקרה על ידי התקדמות לכיוון עכו; ודרך שפרעם לכיוון מפרץ חיפה.

קשיי צבאות ערב
אולם ההנחות שעליהן היה מבוסס הסיכוי להצלחת הפלישה לא התגשמו וזאת מסיבות כדלקמן:

• אמצעי הלחימה החדישים של צבאות ערב לא הצליחו להתגבר על יישובינו, ערינו, משלטינו הצבאיים, במידה שהיו מאורגנים להגנה היקפית. אחד הגורמים לכך (אך רק אחד בין מספר גורמים) היה מיעוט יכולתם של הערבים להשתמש באמצעים שברשותם על הצד היעיל ביותר מחמת אימון בלתי מספיק, טקטיקה מיושנת ופיקוד קרבי חלש.
• בניגוד להשערת אויבינו הצלחנו להעביר כמויות מסוימת של חימוש כבד ולהקים את החילות הדרושים להפעלתו בשיטות גמישות ומקוריות, ועל ידי כך לבטל, לפחות חלקית, את יתרונו של האויב בשטח זה.
• יתכן כי הגורם העיקרי לכישלון צבאות ערב היה חוסר היכולת למצות את הווריאציות האופרטיביות הרבות שצוינו קודם. אולם תנאי למיצוי זה היה הקמת פיקוד ומטה אופרטיבי אחד על כל צבאות ערב, שבסמכויותיו לא רק לעבד תוכנית משותפת ולהטיל משימות מחייבות על כל אחד מצבאות ערב, אלא למעלה מזה. לפיקוד כזה הייתה נחוצה גם אפשרות להעביר באופן חופשי כוחות מגזרה לגזרה, ליצור את הריכוזים של הכוח היבשתי והאווירי הדרושים לנקודות הכובד.

ידוע מדברי הימים שאפילו קואליציות של מעצמות גדולות ומפותחות התקשו במציאת מידת התיאום והשיתוף הנחוצה ואף לעתים רחוקות ביותר יכלו להגיע לאחדות תכנון ופיקוד בפעולה כפי שחייבו המשימות שלפניהן. על אחת כמה וכמה קשה היה הדבר לצבאות ערב, אשר לכל אחד מהם מוצא שונה, מבנה שונה, ובמספר מקרים גם החימוש ורמת האימון שונים היו.
אולם הקושי העיקרי לגיבוש כוחות הקואליציה לגוף פועל אחד לא היה צבאי אלא מדיני. לכל אחת ממדינות ערב היו במלחמתה נגד ישראל [היו] שאיפה ותוכנית פוליטית משלה שכוונה לא רק נגד האויב אלא גם נגד השותפים. לפי כך לא הייתה המגמה העיקרית של כל אחד מצבאות ערב צבאית – השמדת האויב – אלא פוליטית – הבטחת החלק של השלל כלומר של חבל ארץ מסוים של ארץ ישראל.

שיקולים והכרעות פוליטיות
הבעיה האופרטיבית הראשונה אשר עמדה לפני הפיקוד בתקופה זאת הייתה חסימה יעילה של צירי הפלישה. במספר גזרות מילאו תפקיד זה "יישובי הקיפוד": דן, דפנה, רמות־נפתלי, הדגניות, עין־גב ומשמר העמק בצפון; נגבה ויד־מרדכי בדרום; גוש עציון, קריית־ענבים ומעלה החמישה – סביב ירושלים ועוד אחרים כמותם. בכל אותן הגזרות שעמדו לרשות הפיקוד האופרטיבי ביצורי חסימה כאלה, הפעיל הוא את הצבא ואת החטיבות הטריטוריאליות, על מנת לחזקן במידת האפשר. הצורך הדחוף היה לחסום אותם צירי הפלישה, אשר לא היו סגורים בצורה כזאת, אלא אשר בהם, תוך כדי ביצועה של "תוכנית ד' " בשלב השני, לא הספיקו לתפוס משלטים החולשים עליהם. לשם כך הייתה דרושה שורה של מבצעים מאוחדים, והחשובים שבהם היו:
כיבוש עכו והתייצבותנו בראש הנקרה, הקרבות על מלכי ונבי־יושע: אלה סתמו את צירי הפלישה של הלבנונים ושל קאוקג'י והכשילו כל ניסיון לסיוע כוחות אלה לצבא הסורי;
כיבוש לג'ון, מגידו, זרעין ומזאר: הם שסגרו את הפרצה במערכת ההגנה אשר בין העמק המערבי והמזרחי, מול העיראקים, ונתנו הבטחה מסוימת לנקודת התורפה של אז – עפולה;
כיבוש "משלט 69", בית־דראס וג'וליס, בדרום: יצרו אגף הגנתי יציב מזרחה מציר ההתקדמות המצרי;
כיבוש העיר החדשה בירושלים: גם הוא נמנה על המבצעים התוקפניים שנעשו לשם שיפור האפשרויות שלנו להתגוננות.
הטיהור בשטחים שבין היישובים הבודדים שלנו בנגב.
הודות לקיומם של "יישובי הקיפוד" וחיזוקם במידת האפשר על ידי כוחות צבאיים והודות לכיבושם של משלטים משלימים וסוגרי פרצות, כנ"ל וההחזקה בהם, פחות או יותר בהצלחה, הוקם מערך הגנתי כמעט רצוף מהצפון לעבר רצועת השפלה ועד הדרום במשך אותם השבועות הראשונים לפלישה.
אולם שני חבלי ארץ חשובים ביותר היו מנותקים ממערכה זאת, והם: ירושלים וסביבתה מזה, והנגב מזה. על כן, הבעיה האופרטיבית השנייה, שניצבה בפני הפיקוד בשלב זה, הייתה: כיצד לאפשר ולהבטיח המשך עמידתם של גושים אלה. מצבו של מבצר ירושלים היה קשה ביותר, בגלל הגורמים הבאים:

• מציאותו של הלגיון כתוצאה מחתירותיהם של הבריטים בעמדות היערכות קרובות לעיר, וסמוכות למשמר החוץ הדרומי – גוש עציון – דבר אשר השפיע השפעה מכרעת על נפילת הגוש שחלה בתקופה הקריטית ביותר;
• אי יכולתנו להחזיק את הקשר היבשתי עם העיר פתוח (באופן פחות או יותר רצוף);
• כישלונות טקטיים שהביאו בעקבותיהם:

1. אי השלמת תוכניותינו בצפון-מזרחה ומזרחה של העיר;
2. נסיגה מכל משמרות החוץ שהגנו על העיר מצפון: עטרות, נווה־יעקוב, שייח'־ג'ארח ובית הספר לשוטרים בראשית התקפת הלגיון הערבי.

ההחזקה במבצר ירושלים עצמו הייתה תלויה בכך האם נצליח להקים, אחרי נפילת גוש עציון ולאחר שנפרצו הפרצות מצפון, טבעת חסימות חדשה ויציבה סביב הגוף העיקרי של ירושלים העברית. ואומנם תפקיד זה בוצע, באורח יעיל ביותר, בקרבות בפאג"י,[26] בבית־ישראל, בבית־מנדלבאום, בנוטרדם וברמת רחל ושנית ביכולת העמידה המוסרית של האוכלוסייה בפני רעב ומטר פגזים. ואילו מבחינה אופרטיבית רחבה יותר הייתה שוב הבעיה הראשונה העיקרית של ירושלים – פריצת דרך אליה.
באשר לנגב, היה הפתרון היחידי בתקופה זאת "קיפודו" של כל יישוב ויישוב והפעלת הכוחות הניידים המועטים, אשר במרחב הנגב, למכות הטרדה באויב ולפריצות של המצור על היישובים מדי פעם בפעם על מנת להקשות על המצרים את מלאכת חיסול היישובים. המחיר המופרז שהיה על הפולש לשלמו לפני כפר־דרום, יד־מרדכי וניצנים, אילצו להפסיק את ניסיונות ה"טיהור" בהשאירו את הנגב העברי איתן, בעורפו ובאגפו.
מבחינה אופרטיבית היה שם התפקיד העיקרי להבטיח הספקה ליישובי המבצרים וליחידות. דבר שבוצע בחלקו מראש עוד בשלב השני, ואשר הושלם עתה על ידי הפעלת חיל־האוויר, ובאמצעות ניצולן של דרכים נסתרות ושיטות הסתננות.
למרות ההישגים בבלימת האויב בשבועות הראשונים לפלישה על ידי המערך ההגנתי שלנו, נקל היה לשער שעדיין עלול האויב – כפי שהעידו המפות וחיצי הכוון המסומנים בהן, אשר נתפרסמו מדי פעם בעיתונות הבריטית והערבית – לנסות ולפגוע קשה על ידי יצירת "נקודות כובד" שלו באחת מגזרות התורפה העיקריות, אשר נראו כמעניינות אותו ביותר: "המישור של עפולה", רצועת השפלה בדרום והחזית שממזרח לתל־אביב וכן, כפי שכבר צוין, ירושלים והמסדרון אליה.
לפיכך הייתה הבעיה האופרטיבית השלישית: כיצד להנחית מספר מכות בגזרות מובחרות, תוך כוונה לעצור נקודות כובד של האויב ולפזרן או להסיחו מיצירת נקודות כובד בכלל. ואלה היו המבצעים שבוצעו למען המטרה הנזכרת לעיל: עצירת השדרה המצרית ליד אשדוד שהיא הייתה הניסיון הערבי הממשי היחידי ליצירת נקודת כובד המאיימת ישירות על מרכז המדינה היהודית על ידי מכות מהאוויר והיבשה כאחת: קרב, אשר לעומת הנסיבות השונות ששלטו במלחמת ספרד ב־1937, אפשר אולי לכנותו "גוודלחרה"[27] בזעיר אנפין. ההתקדמות אל ג'נין הייתה הפעולה היזומה הראשונה על ידינו בהיקף גדול יותר. משימתה הייתה להסיח את העיראקים מניסיון פריצה למישור עפולה. המשימה האופרטיבית הושגה במלואה, למרות אי ההצלחה הטקטית שהייתה מותנית בדלות היחסית של הכוחות והאמצעים שניתן להפעילם לצורך מבצע. כיבוש קקון,[28] שכוונתו היה הסחת העיראקים מהמתקדמות ליד טול־כרם, לתוך השפלה פעולה שנשתלבה לתוך המסגרת אופרטיבית משותפת עם מבצע ג'נין.
ההתקפה על לטרון, שמשימתה הייתה משולשת: הסחת הלגיון מריכוז במרחב לוד-רמלה נגד תל־אביב; משיכת כוחותיו מחזית ירושלים, כדי להקל על המצב בה; ובסופו של דבר פריצת דרך מהשפלה אל העיר. כל המשימות האלה הושגו גם השלישית, אם כי בעקיפין על ידי כך שקרבות לטרון יצרו את התנאים לביצוע המפעל של "כביש בורמה". הישג אופרטיבי זה נתמלא למרות כישלונות טקטיים, שסיבותיהן לא תפורטנה בזה.
על ידי שילוב שלושת המכשירים של הפיקוד האופרטיבי: מערכת יישובי הקיפוד, הידוק המערך הדפנסיבי על ידי כיבוש משלטים סוגרי פרצות ומכות הסחה יזומות הושגו, עד פתיחת ההפוגה הראשונה, היתרונות הבאים: כל ניסיונות חדירה רציניים של צבאות ערב נבלמו; לא נגזר מאיתנו שטח שהיה בידינו לפני הפלישה, פרט למשמר הירדן, שבאמצעות הקרב עליה ועל סביבתה נחסם ניסיון הפריצה השני ברגע האחרון, מאחר שנהדף הניסיון הראשון בעמק הירדן; נפרצה דרך לירושלים, אולם כוח האויב נשאר בעינו וטרם נפגע פגיעה שתחלישו; כל האפשרויות האופרטיביות עדיין חופשיות בידו.
כל הערכה על אותם מבצעים יזומים ראשונים נגד הצבאות הערביים הסדירים צריכה כמובן להביא בחשבון את הקושי העצום בו היה נתון אף הצד היהודי, בשים לב לכוחות ולאמצעי הקרב המוגבלים. עצם העובדה כי למרות מיעוט ברזרבות אופרטיביות, על אף יתרונו המוחלט של האויב באוויר, ולמרות אופיו המוגבל כל כך של כוחנו בשטח הארטילריה והשריון, הכריע הפיקוד על מבצעים שצוינו כאן, ומצא דרכים למימושם. היה זה אחד ההישגים היסודיים שבתקופת המלחמה כולה.

השלב הרביעי – היוזמה עוברת לידינו

האויב
בסיום ההפוגה הראשונה נמצא האויב ערוך כדלקמן: הצבא המצרי התפצל לארבע רצועות עיקריות: רצועת החוף: רפיח, מגד'ל; רצועת מג'דל, פלוג'ה, בית־ג'וברין, חברון; רצועת עזה, באר־שבע; רצועת עוג'ה, עסלוג', באר־שבע, חברון, בית־לחם. מערך זה של רצועות ארוכות בין שטחים שנשארו בידינו, שהיה מקושר, על ידי דרכי תחבורה שהיה ביכולתנו לסכנן, הוא הביטוי הבולט ביותר לניהולם האופרטיבי הנפסד של הערבים, אשר, כפי שכבר צוין לעיל, הושפע בראש וראשונה על ידי שאיפה לרשת שלל מדיני, והתעלם במידה רבה משיקולים צבאיים בכלל.
"הלגיון" נשאר ערוך, בכוחו העיקרי, מסביב לירושלים ובלטרון ורק בסיוע כוחות קדמיים, חלשים ביחס, ניצב באזור זה, אשר גם במצב של אז היה הרגיש ביותר לגבי חזית תל־אביב, דהיינו, באיזו לוד-רמלה.
הצבא העיראקי נערך באופן "היקפי למחצה" להגנה על המשולש ללא שאיפה נראית לעין ליצירת "נקודת כובד" תוקפנית.
הצבא הסורי נערך ב"ראש הגשר" שלו במשמר הירדן, כנראה במגמה להתקפה מתוכו להגנה באגפים הצפוני (של הגליל) והדרומי (של עמק הירדן).
כוחות קאוקג'י נערכו בחלקי הגליל שבידיהם להגנה בחזיתם המערבית ובדרום־מערבית, אך מתוך מגמה להתקפה כדי לסייע בידי הצבא הסורי בחזיתם הדרום מזרחית מול סג'רה.
הצבא הלבנוני לא הופיע עוד בשלב זה כגורם, אלא ניסה על ידי תככים "דיפלומטיים" להעמיד את כוחותיו של קאוקג'י תחת חסותו ולהרוויח על ידי כך את שלל הגליל המרכזי ללא קרב.
שאיפתם העיקרית של צבאות ערב, גם בשלב זה, הוסיפה להיות להבטיח לכל אחד מהגורמים רווחים טריטוריאליים משלו.

שיקולים והכרעות אופרטיביים
גידול כוחנו וחיזוקו במשך ההפוגה הראשונה אפשר לנו בזו הפעם הראשונה, פעולה יזומה נגד הפולש ויצירת "נקודת כובד" ממשיות. נסתמנו שתי "נקודות כובד" כאלה:

• החזית המרכזית גזרת "הלגיון". בגזרה זו התייצב התפקיד: לחסל את הסכנה המאיימת על תל־אביב מ"לוחות הקפיצה" בלוד-רמלה, ראש־העין וסביבתה, וכן להרחיב ולייצב את פרוזדור ירושלים שנפרץ על ידי דרך בורמה. תפקידים אלה בוצעו, וכן הורחב ובוסס מעמדנו בתוך ירושלים וסביבתה.
• "נקודת הכובד" השנייה כוונה נגד האויב החלש ביותר בחזית הצפון – קאוקג'י על מנת לחסל, או לפחות להגביל, אחד משלושת ריכוזי האויב שהקיפו את החזית שלנו שבצפון. ההתפתחות האופרטיבית בחבל זה סובבה על ציר של ריתוק מרבית כוחותיו של קאוקג'י אל חזית סג'רה.

אם האויב גילה כבר על ידי עצם היערכותו שלא הסיק מסקנות מכישלונותיו בשלב הקודם, עוד הוכחה נוספת לכך הביא על ידי טיב פעילותו בתקופת "עשרת הימים".[29] לא זו בלבד שלא נעשו שום מאמצים בכיוון לשיתוף הדוק יותר בין צבאות ערב השונים, תיאום התוכניות והפעולות, או יצירת נקודות כובד, אלא שגם כל צבא וצבא של ארצות ערב, בפני עצמו, חזר שוב על השגיאות האופרטיביות והטקטיות שמלפני כן.
הסורים המשיכו בנקודה שהפסיקו בה בהפוגה הראשונה. הם ניסו לפרוץ מראש הגשר של משמר הירדן לכיוון ראש־פינה, למרות שלפיקוד הסורי צריך היה להיות ברור כי מהלך זה בשום פנים לא יבוא כהפתעה בלתי צפויה מראש, ואף על פי שהייתה בידם כל האפשרות להעביר את כיוון התקפתם לגזרת עמק הירדן או לגזרת הבניאס הודות לקרבת בסיסיהם ורשת הכבישים הטובה, יחסית, שהייתה מקבילה לחזית. עם זאת יש לציין שהסורים ניסו, לפחות, לשנות את שגרתם הטקטית על ידי התקפת הסחה לעין־גב, וכן הייתה גזרה זאת, היחידה בין כל החזיתות, בה קיים היה מעין תיאום בין שני צבאות ערב: בזמן הסתערות הסורים בתוך ראש הגשר ביצע קאוקג'י התקפת הסחה חזקה על סג'רה כפעולת סיוע.
העיראקים הסתפקו במשך עשרת הימים בשיפורים מסוימים של קוויהם בשדה הקדמי של ג'נין.
גם המצרים וגם הלגיון המשיכו, כדוגמת הסורים, באופן שגרתי במקום שהפסיקתם ההפוגה. המצרים חידשו התקפות המצח על נגבה וניסו להרחיב את רצועת מג'דל-פלוג'ה צפונה; בעוד שהלגיון חידש את הרעשת ירושלים, ולא נקט בשום יוזמה נוספת באחת הגזרות התפוסות על ידו.
בשלב זה אפשרו לנו גידול כוחנו מחד ושגיאות האויב מאידך, בפעם הראשונה לעבור לפעולות יזומות בהיקף גדול, מתוכננות מראש ובעלות תעודות[30] אופרטיביות ממשיות. פעולות אלה שונות אפוא ביסודן מהמבצעים היזומים של השלב השני של המלחמה, שבאו בעקבות יוזמות האויב, על מנת ל"גוזלן" ממנו וכן מן המבצעים, שבוצעו בשלב השלישי, שמשמעותם הייתה בחזקת מכות הסחה מפני יוזמה אפשרית של האויב. אולם בהיות כוח האויב עדיף, היה התפקיד החשוב ביותר של התכנון האופרטיבי בתקופה זו האיזון הנכון בין תפקידים דפנסיביים ואופנסיביים, בחירת הגזרות המתאימות וחלוקת הכוחות הנכונה.
בהתאם לכך הייתה הבעיה האופרטיבית הראשונה, אשר התייצבה אז, באלו חזיתות להישאר במצב של התגוננות ולייצב התגוננות זו למען תשמש כמשענת בטוחה לפעולות תנופה ב"נקודות הכובד". סוכם להישאר בהגנה אופרטיבית כלפי האויבים שהיו יחסית החזקים ביותר, דהיינו המצרים, העיראקים והסורים. קרבות הבלימה, שהתנהלו בעשרת הימים בראש הגשר של משמר הירדן, והתישו את כוח הצבא הסורי באופן סופי, ומצד שני ריתוק המצרים וערעור המערך שלהם על ידי המערכות בדרום, (על עיבדיס, בית־עפא, עיראק־סוידאן, נגבה ובית־דראס) היו תנאי יסודי, תנאי בל יעבור, למסעות תנופה בגזרות אחרות.
הבעיה האופרטיבית השנייה, שחיכתה לפתרונה, הייתה בחירת נקודות הכובד וכן בעיית המשנה של פיתוח שיטת אורח ההתקפה היעיל ביותר. נקודות הכובד נקבעו נגד האויב המסוכן ביותר – הלגיון בגזרות לוד-רמלה, אשר איים על מרכז חיינו ונגד האויב החלש ביותר – "צבא ההצלה" של קאוקג'י. משותף לשני המבצעים ל"מבצע דני" ו"מבצע דקל" היה האופי הטקטי שלהם המבוסס על העיקרון של ה"גישה הבלתי ישירה": פעולות איגוף עמוקות, על ידי כוחות משוריינים וממונעים; כל אחד מהם היה "מסע בזק" בזעיר אנפין. מבצע "דני" חיסל את לוח הקפיצה הערבי המסוכן של לוד-רמלה, ראש העין, הרחיב וייצב את הפרוזדור לירושלים, וכיתר חלקית את לטרון, אולם לא הגיע לכיבושו של מבצר זה.
התמונה האופרטיבית של חזית הצפון, תוך כדי ביצוע פעולת "דקל", נדמתה לתמונה האופרטיבית הארצית הכללית. גם בחזית זאת הייתה הגנה יציבה התנאים לתנופה תוקפנית: ריתוק מרבית כוחות קאוקג'י בקרב התגוננות על סג'רה אפשר את מסע הבזק דרך שפרעם לנצרת ואת שחרור הגליל התחתון.

השלב החמישי – האופנסיבה שלנו (שחרור הנגב והגליל המרכזי על ידי מבצע "עשר המכות", "חירם" ו"עין")

האויב
עם הסיום ההפוגה השנייה נשארו למעשה שני כוחות אויבים בעלי ערך כגורמים המסכנים את קיומנו הצבאי והמדיני.

• הכוח הירדני והעיראקי – ערוך מלטרון עד ירושלים, ובתוך המשולש, אשר הוסיף לאיים, כמוקדם, על הבירה, על רצועת החוף, ועל העמק.
• הכוח המצרי במערכו שצוין לעיל, אשר גם עתה הוסיף לנתק את הנגב. הצבא הסורי נשאר אמנם בראש הגשר של משמר הירדן, אבל לא היווה עוד למעשה גורם של יוזמה תוקפנית ממשית. כוחותיו של קאוקג'י, במובלעת הגליל המרכזי, שהייתה עוד בידם, ערכם היה עמם מבחינת הטרדה והפרעה בלבד.

היעדר השיתוף והתיאום בין צבאות ערב השונים, שהתבלט בכל שלבי המלחמה, הגיע לשיאו בשעה זו, ולמעשה, אם כי לא הוכרז על כך, התפרקה הקואליציה הצבאית. סכסוכים פנימיים בין שני הכוחות הגדולים – ההאשמים מזה והמצרים מזה – גברו והלכו. ניכרה שאיפה חזקה מצד הירדנים להוציא את המצרים, בתחבולות אלה או אחרות, מגזרתם שבדרום ירושלים ובחברון.

שיקולים והכרעות אופרטיביים
ההכרעה נפלה ליצירת "נקודת כובד" ולפתיחת אופנסיבה רחבה נגד האויב המצרי, שהוסיף להפר את החלטות נציגות האו"ם בעניין הזכות היהודית לקשר אל הנגב. מבחינה אופרטיבית היה המערך של המצרים, השסוע לרצועות בעלות פרקי חיבור רגישים למדי, חלש יותר במובנים רבים מהמערך של העיראקים והירדנים המוצק יותר.
בתקופה זאת חלה, עקב ההתהוות של חזיתות קבועות ומאורגנות, חלוקת תפקידים חדשה בהנהלת המלחמה. הפיקוד העליון שנאלץ היה עד כה להחזיק במידה רבה את הניהול האופרטיבי הישיר בידיו הוא, שיחרר את עצמו במידה רבה ממלאכה זו והתרכז בתפקידו הטבעי: תכנון, כיוון, תיאום ופיקוד ובהקצאת הכוחות החזיתות. ואילו למטות החזיתות ניתנה ההנהלה האופרטיבית בשדה חזיתם. את שרשרת המבצעים לשחרור הנגב פתח מבצע "עשר המכות", שבמסגרתו בלטו המשימות הבאות: לשבור את הרצועות מג'דל, בית־ג'וברין ועזה, באר־שבע; ולפרוץ את הדרך לנגב. הכוונה הייתה לחתוך את עורק התחבורה המצרי העיקרי מג'דל-עזה על ידי החדרת טריז בקו בית־חנון-חרביה ולכתר על ידי כך את החלק הצפוני של הצבא המצרי.
הושגו במידה מסוימת כל המשימות, פרט לניסיונות לפתח את הצלחות הפריצות עד למדרגה של קרבות כיתור והשמדה כלפי "כיס" פלוג'ה ובחסימת דרך הנסיגה של המצרים ממג'דל לעזה על יד בית־חנון. כפי שמלמדנו ניסיון מלחמת העולם האחרונה, תלוי הניצחון בקרבות כאלה בשלביהם הסופיים, לאחר שבוצע הכיתור על ידי תמרון של רגלים ושל חיל השריון, בכמות אמצעי ההשמדה הכבדים, טנקים, ארטילריה ומפציצים, והללו לא עמדו לרשותנו במידה מספקת.
אם מבצע "עשר המכות", המבצע היזום הגדול הראשון בנגב, שבר את מחסומי האויב שניתקו שטח הזה, הרי פתח המבצע השני בנגב, "מבצע אסף", על ידי כבוש ביר־מעין, שייח נוראן ותל־ג'מע, את עורק התחבורה הראשי שלנו בתוך הנגב המערבי עצמו ואיים על עורק התחבורה הראשי של המצרים.
המבצע האחרון של מערכת הנגב, "מבצע עין", השלים את המלאכה על ידי ששיסע את הרצועה האחרונה של המצרים שעלולה הייתה לשמש להם כאגף תמרון וכפתח לכניסה חזרה אל הנגב, על ידי כיבוש עסלוג' ועוג'ה. מבצע זה הצטיין באופן מיוחד בתכנונו האסטרטגי האופרטיבי: התקפת ההטעיה נגד רצועת עזה-רפיח, האיגוף המפתיע דרך ואדי אביעד ועל ידי ניסיון באמצעות איגוף עמוק בשטח מצרי, בדרך אבו־עגילה-אל־עריש, לנתק את כל חיל המשלוח המצרי מבסיסיו במצרים. הניסיון הזה לא פותח מעבר לשלביו ההתחלתיים, לא מסיבות צבאיות שבהתמודדות בין ישראל למצרים, אלא בשל גורמים מדיניים וצבאיים חיצוניים.
מפלת המצרים בנגב וסגירת כוחותיהם ברצועת החוף הצרה יצרו את היסוד להשתלטות על המשולש הדרומי של הנגב על ידי מבצע "לוט" ו"מבצע עובדה". מאידך גיסא מהלכם של מבצעי הדרום הוא שאפשר גם את הרחבת תחומינו במערב הרי יהודה וב"פרוזדור" ואת העתקת גבולותינו בגזרה זאת מזרחה עד לפני בית־ג'אלה והבטחת מסילת הברזל בירושלים. הסיבות לכך, שלא מוצו כל האפשרויות אשר יתכן ונפתחו לפנינו אז בגזרה זו, היו בראש וראשונה אסטרטגיות ומדיניות.
הכוחות הבלתי סדירים של קאוקג'י, שלא היו מאורגנים ומוכשרים להגנה ממושכת, גורשו מן הארץ בתקופה שבין מבצע "עשר המכות" ומבצע "אסף" על ידי לפיתה מלאה ממזרח, דרום ומערב. נגד אויב זה, שלא עמדו לרשותו כוחות אנטי־שריוניים רציניים, יכלו השדרות המשוריינות שלנו לנצל את רשת הכבישים הטובה יחסית אשר בגזרה זו. בשל מציאותו של קו נסיגה נוסף לרשות כוחותיו של קאוקג'י דרך שדה משופרת במקצת בצפון מערבו של הגליל, אשר לא היו לנו ידיעות מספיקות אודותיה, ואולי אף בשל פיגור טקטי במקום אחד, לא עלה בידינו לנתק לאויב זה את הנסיגה ללבנון, ולחסלו לחלוטין, אף כי הייתה לכך האפשרות האובייקטיבית במקרה דנן.
"נקודת הכובד" של המבצעים שנערכו בשלב האחרון של מלחמת השחרור הוקמו מבלי שנהגו להתעלם מהאפשרויות לפתיחתן מחדש של חזיתות, שהיו מוקפאות באותה תקופה. התכנון האופרטיבי ומערך הכוחות היו מוכנים לכל אפשרות מעין זאת.
במבצעי השלב האחרון פעל הצבא, כפי שכבר צוין בפרק אחר, במלוא היקפו והיה בנוי מכבר, פחות או יותר, לפי קווים סדירים. לחיל התותחנים, לחיל השריון ולחיל ההנדסה היה חלק מכריע בהם וערך ממדרגה ראשונה היה לעדיפות האווירית המוחלטת, שעמדה לנו בכל אחד מהמבצעים. כן פעל, כידוע, בהצטיינות חיל־הים במבצע "עשר המכות" תוך תיאום עם כוחות היבשה והאוויר.
מבצעים אלה, של כוח סדיר מורכב מכל החילות החדישים, שבוצע במשולב על ידי שלושת השירותים הלוחמים העיקריים, תכננו וביצעו הפיקוד האופרטיבי של "דילטנטים" מההגנה, שעמד במבחני השלבים קודמים, וגידל וטיפח את הכוח הזה שפעל בשלב האחרון.

הערות סיכום
פרקים אלה, כפי שצוין בראשיתם, אינם מתכוננים כלל וכלל לתת תמונה מלאה של המהלכים האופרטיביים במרוצת המלחמה. מגמתם היא רק להבליט מספר נקודות דלהלן:

• חולשות האויב בפירודו הפנימי בכל שלב ושלב. פירוד זה מצא את ביטויו בקרע שבין חזית ועורף, שהוליך להתמוטטות של זה האחרון, באי תיאום בין החטיבות הבלתי סדירות השונות בשלב אחד ושניים של המלחמה ולאחר מכן בין צבאות ערב, שהוליך לבסוף לפירוק הקואליציה הצבאית ולבידודו של אחד מהצבאות. נוסף לחולשה זאת אפשר למנות חולשות אחרות: היינו חוסר הרצון של החייל הערבי להקריב את נפשו על עניין שאינו נראה לו כשלו; הרמה המקצועית הנמוכה ביחס של הפיקוד הטקטי הנמוך והבינוני; כמות וטיב של חימוש היו בלתי מספיקים בשביל אורחי פעולה כאלו שצבאות ערב נקטו בהם; כן אי התאמת אורח הפעולה לכמות ולטיב החימוש שהיה בעין. מעל [ה]כל הייתה להם לרועץ המחשבה השגרתית הבלתי גמישה, הכפותה לסמכות ולתקנונים של הפיקוד האופרטיבי. יש לשער שהאויב ילמד לקח מניסיונו.
• הנקודה השנייה שהתכוונו להבליטה היא הרציפות של שיקולים, ההכרעות אופרטיביות. ההחלטה הנחושה של עמידה והשקעת כל האמצעים בה בשלב הראשון הייתה תנאי לתנופה יזומה בשלב השני. התאמתה הגמישה של תנופה זאת לתנאים וריכוז הכוח המצומצם, על אף פיתויי ההישגים הזמניים, הניחה יסוד לייצוב מערכת ההגנה ולייצוב מערכת הכוחות לקראת הפלישה, חיזוק רשת "יישובי הקיפוד" היה תנאי להתקפות הנגדיות הראשונות בשלב השלישי. קרבות ההתגוננות המוצלחים היו היסוד ליצירות "נקודות כובד" תוקפניות בשלב הרביעי. האיזון בין אופנסיבה ודפנסיבה, איזון בין כל החילות והשירותים במאמץ משותף, הביאו לניצחון סופי בשלב החמישי של מלחמת העצמאות שלנו.
• המחשבה האופרטיבית של המלחמה הזאת הייתה נשארת לעולם מחשבה ללא גוף לולא עמדו לה הכלים שלה. ואלו היו כליה: החייל העברי, המפקד בהגנה, הנמוך והגבוה, המומחה הצבאי הטכני והמנהלתי של הבריגדה היהודית, של גח"ל[31] ושל מח"ל,[32]רשת היישובים, החומה הבצורה על צירי הפלישה, המפעלים השיתופיים של תנועת העבודה – המנוף למשק המלחמה. המפתח לניצחון הייתה החברה הישראלית, כפי שצמחה ונבנתה במשך עשרות שנים. שורשי הפיקוד האופרטיבי נעוצים היו עמוק בחברה זו, ובזה היה כוחו. וכפי שילמד האויב את לקח המלחמה הזו שומה גם עלינו לא לשכוח את הלקח שלנו.

 הערות שוליים:

[1] במהלך השנים התפתחו משמעויות המונחים הצבאיים עד להגדרות המקובלות בימינו. ד"ר ישראל בר עושה שימוש במונח 'אופרטיבי' במספר מובנים המקובלים בימינו: "אסטרטגי־צבאי", "מערכתי" ו"מבצעי". ההבחנה במובן המדויק נעשית לאור ההקשר. כדי לא לפגוע בלשון המאמר הותרנו את המונחים כפי שהופיעו במקור, והקורא יפרש את כוונת הכותב בהתאם להבנתו.
[2] מאמר זה ראה אור במערכות, "בשבילי מחשבה צבאית", חוברת ס"ב-ס"ג, יולי 1950: http://maarachot.idf.il/71625-he/Maarachot.aspx. המאמר מובא כלשונו למעט תיקוני כתיב חסר ופיסוק. למאמר נוספו ביאורים בהערות שוליים.
[3] סא"ל ישראל בר מונה לעוזר ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל עם הקמת צה"ל ושימש ראש מחלקת התכנון באג"ם בסוף מלחמת העצמאות ועד שחרורו מצה"ל ב־1949. משנת 1954 הועסק כאזרח במשרד הביטחון בכתיבת ההיסטוריה של מלחמת העצמאות. בר נשפט בשנת 1961 ונמצא אשם בריגול חמור עבור ברית המועצות משנת 1956, עונשו נגזר ל־15 שנות מאסר, בר נפטר בכלאו כתוצאה מהתקף לב בשנת 1966. אוחזר מאתר שירות הביטחון הכללי בתאריך 9 במאי 2018. www.shabak.gov.il/heritage/affairs/israel-bar.aspx
[4] התוכנית לארץ ישראל שלאחר הכיבוש 1941 (The Palestine Post Occupational Scheme) הייתה תוכנית שיזמו הבריטיים בשנת 1941 להגנת ארץ ישראל מפני פלישה של הנאצים מצפון לאור העובדה כי צרפת שנכבשה על ידי הנאצים שלטה בסוריה ולבנון.
[5] מבצע "מסיבה" הוא מבצע של הפלמ"ח במסגרת תנועת המרי העברי שהתקיים בליל 1 בנובמבר 1945 ושבמהלכו חיבלו הכוחות ב־153 נקודות של פסי רכבת וטיבעו 3 סירות משמר בריטיות.
[6] מבצע "מרכולת" הוא מבצע של הפלמ"ח במסגרת תנועת המרי העברי שהתקיים בליל 16 ביוני 1946 ושבמהלכו הותקפו סימולטנית 11 גשרים בכל גבולות ארץ ישראל.
[7] פעולה של תנועת המרי העברי שנערכה בליל 25 במרץ 1948 ושמטרתה הייתה הורדת 248 מעפילים מאיטליה מהספינה 'אורד וינגייט' בחוף תל ברוך.
[8] מבצע ביריה, הנקרא גם מבצע "גידם", יצא לפועל ב־14 במרץ 1946 בהנחיית מטה ההגנה. מטרת המבצע הייתה לנצל את העלייה המסורתית לקברות מגיני תל־חי ולהקים מחדש את היאחזות ביריה.
[9] חובבים.
[10] מבצע "יואב" כונה בתחילה מבצע "עשר המכות". שמו הוחלף על ידי יגאל אלון, מפקד המבצע, על שם כינויו של יצחק דובנו קצין ההדרכה של הפלמ"ח שנהרג בעת שפיקד על הגנת קיבוץ נגבה. תכלית המבצע הייתה מיגור הכוח המצרי בחזית ד' (הדרום).
[11] מבצע "עין" נקרא גם מבצע "חורב" והיה מתקפה רחבת היקף של צה"ל נגד הצבא המצרי בנגב ובמזרח סיני בשלבים האחרונים של מלחמת השחרור.
[12] מרגמה בקוטר 3 אינץ' מתוצרת תע"ש.
[13] מרגמה קטנה נישאת.
[14] סדרת מבצעים שהתקיימו בין 8 ביולי 1948, סיום ההפוגה הראשונה, ל־18 ביולי 1948 שבו הוסכם על ההפוגה השנייה.
[15] ראו לעיל. "נשק הפינוי" הוא תוכנית בריטית להתפנות מהארץ תוך העברת נכסים חיוניים לערבים עד סיכון הקמת המדינה היהודית. אור, לדעתי ההערה מיותרת משום שהביטוי מוסבר בגוף המאמר.
[16] מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית, יצירת רצף טריטוריאלי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה ויצירת מצב שייקל על כוחות ההגנה לבלום את פלישת ערב.
[17] פאוזי קאוקג'י היה מפקד צבא ההצלה – כוח של מתנדבים ערבים, עיראקים, סורים ודרוזים שהוקם בסוריה כדי לסייע לערביי ארץ ישראל במלחמתם ביישוב היהודי.
[18] שכונת א-טור.
[19] כפר ערבי באזור ברור חיל.
[20] שבט בדווי שגר בכפר אבו־סווירה. כיום אזור גן־יבנה.
[21] מבצע של ההגנה בין 5 באפריל 1948 ל־16 באפריל 1948 במטרה לפרוץ את הדרך לירושלים.
[22] מבצע של ההגנה בין ה-22 באפריל ל-4 במאי 1948 בתחומי העיר ירושלים ובאזורים הסובבים אותה. ההגנה הצליחה להשתלט על השכונות הערביות בדרום העיר אך לא בצפונה.
[23] מבצע לכיבוש יפו וסביבתה בין ה-28 באפריל 1948 ל-13 במאי 1948.
[24] "הגישה הבלתי ישירה" תרגום מדויק של בר לאחד המונחים המפורסמים ביותר בתורת הלחימה: Indirect approach"" – אסטרטגיה של גישה עקיפה.
[25] משלטי חוליקאת היו עמדות שנתפסו, בוצרו והוחזקו על ידי הצבא המצרי במהלך מלחמת העצמאות.
[26] שכונה חרדית קטנה בתוך שכונת סנהדריה בירושלים.
[27] בעיר גוודלחרה בספרד נערכו קרבות בין הכוחות האיטלקים לכוחות הבינלאומיים בזמן מלחמת האזרחים בספרד.
[28] קקון היה כפר ערבי גדול בעמק חפר כשישה קילומטרים צפונית־מערבית לטול־כרם.
[29] כינוי לסדרת מבצעים בין 9 ביולי עד 19 ביולי 1948 שבהם התנהלה לחימה עזה בכל החזיתות והיוזמה הייתה בעיקר בידי צה"ל.
[30] 'תעודות' במובן "מטרות".
[31] גח"ל – גיוס לחוץ לארץ. השם שניתן במלחמת העצמאות לחיילים שגויסו מקרב היהודים יוצאי אירופה וצפון אפריקה שעלו לארץ באותה עת.
[32] מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ. הכינוי הרשמי שניתן ליותר מ־3000 מתנדבים מארצות המערב ברובם, כמעט כולם יהודים שהגיעו לארץ בתקופת מלחמת העצמאות על מנת לעזור לארגון ההגנה ולאחר מכן לצה"ל המתגבש במאבק להקמת מדינת ישראל.