אל הים הגדול הפתוח: ישראל והתווך הימי – ד"ר אהוד ערן

תקציר

המאמר מראה כי ישראל מצויה מאז העשור השני של המאה ה־21 במהלכה של "פניה לים" שעיקרה הקדשת תשומת לב ומשאבים בהיקף נרחב יותר לתווך הימי, לרבות היבטיו הביטחוניים, בין היתר, נוכח התלות החדשה בגז מן הים ותמונת האיומים העדכנית. המאמר בוחן את המנועים המרכזיים לפניה זו, וקודמותיה: שינויים פיסיים בעלי משמעויות אסטרטגית, איומים והזדמנויות העולות מן המרחב הימי, מחויבות אידאולוגית והתפתחויות גלובליות בתחומי הלוגיסטיקה, הספנות, והמשפט הבינלאומי. נדרשת רגישות מיוחדת לשינויים בתחומים אלה, בכדי לוודא שישראל מתאימה עצמה להיסטים הבלתי נמנעים בכולם. במיוחד נוכח העובדה כי בעבר הכלי הצבאי הימי לא העניק מענה מלא לאתגרים צבאיים שהופיעו במרחב זה.

מבוא: ישראל פונה לים

"אבותי" כתב יהודה עמיחי בשירו סגירת הנמל ביפו, "לא חשבו על ים ואניותיו" (נגיד ופסח, 1982, עמ' 81). מוקדו של הפרויקט הלאומי הציוני – טרם הקמת המדינה ולאחריה – היה ביבשה. ברקע גישה זו עמדה, כפי שציין המשורר, העובדה כי הרוב המוחץ של יהודי העולם במאות האחרונות – המאגר האנושי והרעיוני ממנו צמחה מדינת ישראל – לא גר בסמיכות לים ולא היה מעורב כמעט בעיסוקים שנגעו למרחב הימי.

משהחל המאמץ הלאומי הציוני הייתה ממוקדת האסטרטגיה הלאומית ברכישת הזכות הקניינית והפוליטית על האדמה, התיישבות עליה, בינוי אומה וקביעת גבולותיה הקרקעיים של הישות הפוליטית שצמחה ממנה. במהלך דיוני הקונגרס הציוני ה־19, ב־1935, ציין יו"ר הסוכנות (כתוארו אז), דוד בן־גוריון כי גם משהחל המפעל הציוני בארץ ישראל "רק מעט יהודים חיים בים. האניות המובילות את עולינו, את תיירנו…כמעט שאינן מעסיקות כלל ספנים וסבלים יהודים. כל הענף הגדול והמתרחב הזה לא לנו הוא" (בן־גוריון, 1972, עמ' 402).

אחר כך, משהוקמה המדינה, עמדו במוקד ההגנה עליה וביצור עוצמתה הכלכלית. רובם המוחלט של מאמצים אלו היה על האדמה, ואחר כך, במידת מה, גם מעליה. אין זו הפתעה גדולה. אחרי הכל, רוב הפעילות האנושית מתקיימת על היבשה. על אחת כמה וכמה בהקשר הישראלי, בו המאמץ החומרי, והתשתית ההיסטורית והאידאולוגית שהניעה מאמץ זה, ממוקדים כולם במרחב יבשתי ספציפי שהוא בעל משמעות לאומית ודתית משמעותית. אולם, בתוך רצף ההתמקדות הציונית והישראלית ב"יבשתיות", צף ועלה, מעת לעת, הים כסוגיה משמעותית בחשיבה האסטרטגית.

אנו מצויים כעת באחת מתקופות אלה. במהלך מהיר שהתרחש בעשור ומחצה האחרונים, ישראל הפכה תלויה במשאבים מן הים התיכון. הפקת החשמל בישראל עברה מהפך, משימוש בעיקר בפחם, לתלות מוחלטת בגז שהחל להתגלות ב־1999 במימיה הכלכליים של ישראל בים התיכון. ב־2004 החלה הזרמת הגז הטיבעי לייצור חשמל, ובשנת 2020, גז טבעי סיפק 67% ממקורות האנרגיה ליצור חשמל. התחזית היא כי עד בשנת 2025, גז טיבעי יספק 76% מן המקורות לייצור חשמל (קופראק, 2022; משרד האנרגיה, 2022).

גז זה, מעניק לישראל עצמאות אנרגטית, הפך את ייצור האנרגיה לזול הרבה יותר (בהשוואה לשימוש במקורות אנרגיה אחרים) והוא צפוי להתפתח למקור משמעותי להכנסות למדינה. ישראל גם מנצלת את המשאב החדש לחיזוק יחסיה עם מדינות האזור: ישראל חתמה על הסכמים ארוכי טווח לאספקת גז לירדן ולמצרים ונראה כי האחרונה מעבירה גז שמקורו ישראלי גם ללבנון כדי לסייע ליציבות המשטר בביירות.

תגליות הגז השפיעו גם על הסביבה האסטרטגית המיידית של ישראל עת חלק משכנותיה של ישראל זכו אף הן בתגליות גז. בהמשך לתגליות גז צנועות יותר שהחלו כבר ב־1970. ב־2015 התגלה במים הכלכליים של מצרים מאגר גז זור, הגדול שבמאגרי הים התיכון. עוד קודם לכן, ב־2011, התגלה מאגר גז במים הכלכליים של קפריסין (אפרודיטי) שחלקו הקטן (ישי) מצוי במים הכלכליים של ישראל. מאגר שאותר מול חופי עזה, גזה מארין, כבר ב־1999 עודנו ממתין לפיתוח, בעוד לבנון מנסה לעניין גורמים בינ"ל בהתנעת חיפושי גז במימיה הכלכליים לאחר שבדיקות ראשוניות לא מצאו כמות משמעותית.

העושר החדש הביא עמו, בין היתר, עיסוק גובר בגבולותיה הימיים של ישראל. ב־2010, ישראל וקפריסין הסכימו על גבול ימי משותף והפקידו אותו באו"ם. ב־2013 קבע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, כי ישראל מקבלת על עצמה את אמנת הים כמשפט בינלאומי מנהגי, הגם שאינה חתומה על האמנה. קביעת הגבולות הביאה בכנפיה גם מחלוקות. בעלות הברית ישראל וקפריסין לא מצליחות מזה עשור להסכים על האופן בו יחלקו את רווחי המכירות מן השדה המשותף שלהן (אפרודיטי־ישי).

חריפה עוד יותר היא המחלוקת שהתניעה ממשלת לבנון כשדחתה את התוואי שישראל הגישה לאו"ם לגבי הגבול הימי בין שתי המדינות. הסכמות שיישבו את המחלקות בתיווך אמריקני בסתיו 2022, יצרו מחלוקת פוליטית לרגע בישראל סביב הטענות מימין כי ישראל ויתרה יתר על המידה וכי הממשלה לא העלתה את העניין להצבעה בכנסת. בכך – אולי לראשונה מאז ימי היישוב העברי – שאלה משמעותית בתחום הימי הפכה לכזו השנויה במחלוקת פוליטית ומעוררת עניין ציבורי.

הפניה הישראלית לים מבוססת גם על העובדה כי ישראל הפכה תלויה במים מותפלים, בייחוד מן הים התיכון, כמקור המרכזי למי שתיה ולמים בשימוש תעשייתי. ב־2019, מים מותפלים, בייחוד מן הים התיכון, היוו 66% מן המים שסופקו לצריכה ביתית ותעשייתית.(מקורות, 2022) כבר קודם לכן, הייתה תלויה ישראל לחלוטין בנתיבי הסחר הימי ליצוא ויבוא, לפחות במונחים של נפח ומשקל.

גם השינוי במעגל האיומים על ישראל הקרין על העליה ברמת העניין הישראלי בים. פרסומים זרים חשפו גם כי ישראל ואיראן החליפו בשנים 2019־2021 מהלומות במרחב הימי הרחק מחופיה של ישראל, לרבות פגיעות במיכליות. (Fassihi, Schmitt and Bergman, 2021) המאבק מול חיזבאללה והחמאס הביא את ישראל להפעיל את צייה במאמצי אמנעה ימיים במרחבים ימיים מרוחקים ולהטלת סגר ימי על רצועת עזה.

העניין בים התיכון, ובייחוד האפשרות לשיתוף פעולה בתחומי האנרגיה, עמדו בבסיס הבריתות בפועל שישראל פיתחה עם שתי מדינות מן המרחב הים־תיכוני: יוון וקפריסין. השלוש גם התקרבו נוכח החשש המשותף מטורקיה, מדינה ים תיכונית נוספת. טורקיה מצידה הציגה חזון שאפתני למרחב מזרח הים התיכון שכלל הכרזה של שטחים גדולים באזור כמימיה הכלכליים. יתכן שחזון זה – הים הכחול – היה בין הסיבות שהניעו את הטורקים לנסות לשוב ולהתקרב לישראל.

במקביל, ישראל שבה ומגלה עניין בים האדום. הוא הנתיב שלה לענקים הכלכליים ממזרח, כמו גם הנתיב לים הפרסי/הערבי, המרחב הקרוב ליריב האירני, ולשותפות הגלויה החדשה עם בחריין, מדינת האמירויות הערביות המאוחדת (מאע"מ) ולהתחממות היחסים עם סעודיה.

בנסיבות אלה, זרוע הים ,תופסת משקל כבד יותר מבעבר.^[1] ראשית, כאמור, על פי פרסומים זרים, הזרוע שותפה מזה זמן לליבת המאמץ ההרתעתי האסטרטגי הישראלי. שנית, ב 2013 החליטה הממשלה כי צה"ל (כלומר זרוע הים) תגן על מתקני הגז בים נוכח חשיבותם לכלכלה הישראלית. זאת על אף ששדות הגז מצויים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, והעובדה כי מדובר בזיכיונות הפקה ומתקנים בבעלות פרטית, בחלקה של חברות לא ישראליות. כתוצאה מכך, הזרוע התרחבה, לרבות קליטת כלי שטח להגנה על שדות הגז.

יתר על כן, בכירים מזרוע הים שברו את תקרת הזכוכית המסורתית והחלו למלא תפקידים בכירים בממסד הביטחוני הישראלי מעבר לזרוע. גם באקדמיה נכרת התעוררות בתחום: ב־2012 הוקם מרכז בין־אוניברסיטאי לחקר הים התיכון (בדומה למרכז דומה שהוקם באילת כבר ב־1985, על בסיס תשתית שהקימה האוניברסיטה העברית) וב־2016 הוקם באוניברסיטת חיפה מרכז לאסטרטגיה ומדיניות ימית.

לפניה הנוכחית לים קדמו לפחות שתי תקופות בתולדות היישוב העברי ומדינת ישראל, בהן הוקצו משאבים חומריים וסמליים ניכרים במרחב הימי: בשנות השלושים והארבעים, סביב המאמץ הציוני לבינוי אומה. אחר כך בשלהי שנות החמישים עת הושקע מאמץ ניכר בבניית צי מסחרי ישראלי, בין היתר, בהתבסס על כספי השילומים. שני מאמצים אלה התפוגגו הגם שמרכיבים מהן עודם עימנו.

מנועים עיקריים לפניה אל הים, וממנו

העיון ההיסטורי והעכשווי במקומו של התווך הימי בראיה האסטרטגית הישראלית מחדד כי ישנם מספר מנועים המשפיעים אל פניה לים, וממנו. ראשית, הגם שלישראל חוף ארוך בים התיכון (197 ק"מ) והגם שרוב אוכלוסייתה מצויה בקרבת החוף, תשומת הלב האסטרטגית והאופרטיבית של ישראל למרחב הימי אינה נתון קבוע. לאורך השנים, עוצמת העיסוק במרחב זה, והמשאבים הלאומיים והפרטיים שהוקצו לה השתנו: לעתים, כמו התקופה הנוכחית, הסוגיה עמדה במקום גבוה בסדר העדיפויות ולעתים נדחקה מטה. על רקע זה, גם העניין הנוכחי עשוי להשתנות עם שינוי הנסיבות.

הגורמים המרכזיים שהביאו לפניה אל הים, כללו: שינויים פיסיים בעלי משמעות אסטרטגית כמו כריית תעלת סואץ ואחר כך הלאמתה על ידי מצרים, ומציאת הגז בים, האיום וההזדמנויות שהמרחב הציע לבחינה ביטחונית, ובשלבים מוקדמים של הישוב והמדינה, תפיסות אידאולוגיות של בינוי אומה.

שינויים פיסיים בעלי משמעויות אסטרטגית

שינויים פיסיים בעלי משמעויות אסטרטגית בים ובמרחב הסמוך לו משפיעים על העניין הישראלי בים. כריית תעלת סואץ במאה ה־19, הפכה את התעלה ואת המרחב הקרוב לה למוקד עניין בינלאומי. לימים, שינוי זה הקרין גם על ישראל: רצונה של בריטניה לשמר שליטה במרחב התעלה, יצר את התנאים להתקפה משולבת ישראלית־בריטית־צרפתית על מצרים ב־1956. סגירת התעלה בין 1967 ל־1975, הביאה ליוזמה הישראלית־איראנית לסלילת נתיב חלופי ליצוא נפט מן המפרץ דרך ישראל – קו צינור אילת אשקלון. גם העניין הנוכחי בים נובע משינוי פיסי: גילויו של גז טבעי במים הכלכליים של ישראל והתלות הישראלית בגז זה, הביאה לעניין האסטרטגי המחודש במרחב זה. עקרון זה צפוי גם להשפיע בעתיד ואינו מוגבל לאזור הקרוב לישראל. כך למשל, שינוי פיסי מרוחק – פתיחת נתיב השייט הצפוני עם המסת הקרחונים בקוטב הצפוני, עשוי לצמצם את חשיבותה של תעלת סואץ לשחקנים בינלאומיים. ניתן לדמיין שינויים פיסיים אחרים שישפיעו ברמת ודאות גבוהה על העניין בים, כמו עליית פני הים.

רמת האיום מן התווך הימי

מנוע שני שהשפיע על הפניה הישראלית לים וממנו היה רמת האיום שנשקפה מן התווך הימי. חלק משליטי עבר של המרחב הארץ ישראלי הביטו מערבה בחשש מפני פולש אפשרי. כך למשל, השליט הממלוכי בן המאה ה־13, בייברס, הרס את נמלי הארץ, בכדי להקשות על פלישה צלבנית חוזרת לאחר מאות שנים של חדירה אירופאית למרחב דרך הים. במשך רוב שנות קיומה, מדינת ישראל לא עמדה בפני איום משמעותי מן הזירה הימית, בוודאי לא של פלישה אמפיבית. בין החריגים לכלל הזה היו המאמצים המצרים לטווח את חופי ישראל (בייחוד תל אביב וחיפה) במלחמת העצמאות ומלחמת קדש. אלו לא היו נחרצים והסתיימו בהטבעת כלי שייט מצרי ב־1948 ותפיסתו של כלי שייט מצרי נוסף ב־1956. עדות אחת לחשש של הצמרת הישראלית בשנים הללו היו דרישתו של דוד בן־גוריון כי הצי הצרפתי ייקח חלק בהגנה על חופי ישראל במהלך מבצע קדש, כפי שאכן אירע.

חריג שני הוא שורת החדירות הפלסטינית מן הים שהסתיימו באירועי טרור במהלך שנות השבעים. בין האירועים הבולטים: תפיסת בני ערובה במלון סבוי בתל אביב ב־1975 וההשתלטות על אוטובוס בכביש החוף שנבלם במחיר כבד של עשרות הרוגים בפאתי תל אביב ב־1978 (אוטובוס הדמים). בעשורים האחרונים ירד האיום הביטחוני מן המרחב הימי, אולם ניתן להצביע על איומים פוטנציאלים. חלקם נגזרים מיריבים עכשוויים: כגון יכולת הפגיעה של טילי חיזבאללה וחמאס בנמלי חיפה ואשדוד.

המתח עם איראן מתבטא כעת במרחב הימי בצורה צנועה, אך היות שלשתי המדינות אין גבול יבשתי, שתיהן שוכנות לחוף ימים ולשתיהן בעלות ברית עם גישה לים הסמוך אליהן (סוריה לידינו ומאע"מ ובחריין ליד איראן) מעלה את האפשרות כי מרחב זה יתפתח כמרחב עימות משמעותי יותר לרבות הצבת כלי שייט אירנים בסוריה, או פגיעות של בעלי הברית אירנים, כמו הח'ותים, בכלי שייט ישראלים הרחק מחופינו. עוד מעבר לכך, הפניה מערבה מחייבת בחינת כלל גורמי הכח במרחב. עת נכתבות שורות אלו, ישראל וטורקיה משקמות את יחסיהן, אך אירועי המאווי מרמרה ב־2010 מזכירים כי יש פוטנציאל עימות עם אנקרה במרחב הימי, באם יחסי שתי המדינות ידרדרו שוב.

ההזדמנות בתווך הימי

מנוע שלישי שהשפיע על היקף הפניה לים היו ההזדמנויות שהתווך סיפק. כפי שצוין לעיל, מאז ראשית שנות ה־2000, נוצרו הזדמנויות משמעויות למקורות אנרגיה ומים מן הים התיכון. המיצוי היעיל והמהיר של אלה, הפך את ישראל לתלויה בים, וממילא סייעה בהפניית המבט האסטרטגי מערבה. באופן דומה, המתח ביחסים עם טורקיה מאז עלייתו של הנשיא ארדואן לשלטון בטורקיה, לצד העניין המשותף במקורות האנרגיה בימים, הניחו את התשתית לברית חסרת התקדים שישראל פיתחה עם קפריסין ויוון. ככל שישראל מעוניינת להמשיך בכיוון זה, יש אולי מקום לבחון הזדמנויות נוספות. כך למשל, הפריחה המחודשת ביחסים עם מרוקו, עשויה לספק הזדמנויות כאלה, נוכח מרכזיות שני ימים (הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי) בראיה המרוקנית. מרוקו גם מספקת גישה למערב הים התיכון, מרחב שעד כה לא היה מרכזי בראיה הישראלית.

ברובד הצבאי, חלק מן ההזדמנויות הן נתון קבוע. למשל, שאלת החפת כוחות מצויה לפתחנו מאז הקמת המדינה. כחות לוחמים הובאו על ידי צה"ל לזירות לחימה מאז מלחמת השחרור. לאחר האיגוף הימי המסיבי במלחמת לבנון הראשונה, נחלשה יכולת זו בצה"ל, אך ניכר כי היא בשלבי קימום, עם העברת כוחות לוחמים בים, לרבות החפה, בתרגיל הצה"לי הגדול שנערך בקפריסין באמצע 2022. באופן דומה עולה שאלת הדיפלומטיה הצבאית הימית. חיל הים של ראשית ימי המדינה, שימש באופן צנוע גם כזרוע דיפלומטית, עם שורת ביקורי נמל בים התיכון, אפריקה ואפילו ארה"ב. מרכיב זה נחלש קמעה, אך דומה כי שב ומתעורר הגם שדומה שאינו ממוצה לפי שעה. (רז ולנג, 2020) בחינת האופק להזדמנויות ימיות יכולה לכלול מבט עולמי תוך ניתוח המגמות הרחבות. כך למשל, ישראל נמנעה בדרך כלל מליטול חלק בקואליציות ימיות בינלאומית (כגון זו שהתגבשה מול תופעת הפירטיות בקרן אפריקה בעשור הקודם) או מהשתתפות פעילה של כלי שייט בתרגילים ימיים במרחבים רחוקים מאיתנו.

הזדמנויות כרוכות גם בשינויים טכנולוגים. כך למשל, חיל הים וזרוע הים מילאו לאורך השנים תפקיד חשוב באיסוף מודיעין ממדינות שכנות. ניתן להעריך כי חיזוק יכולות טכנולוגיות שאינן תלויות בים, כגון לחימת סייבר או לוויינות, עשויים לצמצם את חשיבות הזרוע לאיסוף מידע. מאידך, אפשרות טכנית לאסוף מידע מכבלים ימיים (דרכם עוברת רוב תעבורת האינטרנט) יוצרת הזדמנות חדשה, הגם שארה"ב וברית המועצות רכשו את היכולת לבצע סוג כזה של איסוף מאז שנות השבעים (ואולי עוד קודם לכן).

אידאולוגיה

מנוע רביעי שהשפיע על הפניה לים היה הראייה אידאולוגית של הצמרת הישראלית. הפניה לים בשנות השלושים והארבעים הונעה במידה מה מתפיסה ערכית כי תהליך של בניית אומה, מחייב גם בניה של שריר ימי.^[2] ראיה זו תורגמה לבניית מוסדות כמו החבל הימי לישראל, חברת צים, וקיבוצים ימיים. הפניה כללה גם מרכיבים סמליים, כמו קביעת חג לאומי אזרחי שהוקדש כולו לים, יום הים. התחרות האידאולוגית בין הממסד הדומיננטי של תנועת העבודה, לגורמי הימין תורגם אף הוא למרחב הימי. כתוצאה מן התחרות הוקמו, למשל, מוסדות מקבילים להכשרה ימית ונוהלו מאבקים ברובד הסימלי בשאלת למי הבכורה בפניה אל הים (כהן הטב, 2019).

הד עמום יותר לשאלות אידאולוגיות עלה בשנות התשעים בעיסוק בבניית איים מלאכותיים לחופי ישראל. הרעיון עלה כבר משנות הששים אך ניתנה לו תנופה מסוימת בעשור של הסכמי אוסלו, עת נראה היה כי ישראל עשויה לסגת מיהודה ושומרון. פניה לים והתרחבות של הקרקע מערבה נתפסה כמענה מסוים לאבדן השטחים ולסיכונים הפיסיים של נסיגה כזו.^[3] בהקשר הפוליטי, הרעיון הועלה גם בכיוון ההפוך: פיתוח איים מלאכותיים לאוכלוסייה הפלסטינית בתמורה לוויתור שלה על חלקים ביהודה ושומרון, (וייס, 2014, 70) או לכל הפחות, בכדי להעניק לעזה גישה לים.

באופן דומה, ניתן להעריך כי ראיה אידאולוגית שבמוקדה העתקת המאמץ הלאומי הציוני לקו ההר המזרחי, עשויה בתורה להשפיע על ירידת העניין במרחב הימי. התפתחות דומה ניכרת גם ביחסה של החברה האזרחית הישראלית לים. עם עליית העיסוק האזרחי בהגנה על הסביבה ובהתמודדות עם שינוי האקלים, ישנן נגזרות ברורות למרחב הימי, כולל צמיחתן של שורת עמותות שזה מוקד עיסוקן, כמו "צלול" או "אקואושן".

מגמות גלובליות

מנוע חמישי לפניה לים הוא המגמות הגלובליות בייחוד בתחומי הלוגיסטיקה, הספנות, והמסגרת הנורמטיבית הבינלאומית. כך למשל, תעשיית הספנות הישראלית מושפעת מאד ממגמות בשוק הספנות הבינלאומי. עלייתן ונפילתן של חברות ספנות ישראליות מאז ימי הישוב הייתה קשורה קשר הדוק לתנאי שוק הספנות הגלובלי, סמכותה של ישראל לכרות גז טבעי הרחק מגבלותיה, מוסדרת בתוך המסגרת הנורמטיבית של אמנת הים של האו"ם. היחלשותה של מסגרת חוקית זו, למשל, נוכח הדרישות הסיניות בים סין הדרומית או הדרישות הטורקיות בים התיכון (קביעת הגבול הימי עם לוב), תערער את הבסיס המשפטי למיצוי מאגר הגז של ישראל בים. באופן דומה, צמצום אפשרי של תעבורה אווירית בינלאומית, נוכח התרומה הניכרת שלה להתחממות הגלובלית, צפויה לשוב ולחזק את ענף הספנות הנתפס ככלי תעבורה ידידותי יותר לסביבה. כל הערכה של המפנה שלנו לים, קשורה, אם כן, למתרחש במערכת הגלובלית.

היעדרו של השוק הפרטי

במדינות מערביות ימיות בולטות כמו ארה"ב ובריטניה, השוק הפרטי היה הדוחף המרכזי לפניה לים לצרכי דייג, מסחר בינלאומי, והפקת משאבים ושינועם מיבשות רחוקות. כך למשל, בניית הצי האמריקני למעמד בכורה עולמי בשלהי המאה ה־19, כוון בייחוד על ידי נציגיו הפוליטיים של המעמדות הסוחרים בבתי הקונגרס, ולא נוכח החלטה מלמעלה של הנשיא.

הגם שבישראל היה מקום ליוזמה פרטית, קשה לטעון כי היא מנוע מרכזי בפניה לים. חברות ספנות ישראליות נתפסו במשך עשורים רבים כמשרתות יעדים לאומיים ואף הוקמו על ידי המוסדות הלאומיים. כך למשל, היו אלה הסתדרות העובדים, הסוכנות היהודית והחבל הימי לישראל, שהקימו את חברת צים בשנת 1945. באופן דומה, גידול הצי המסחרי בשלהי שנות החמישים מומן בכספי השילומים, ששולמו למדינת ישראל על ידי גרמניה.

מאידך חברות ספנות גלובליות, ששורשיהן ישראלים או בעליהם ישראלים אינן שחקן מרכזי בזירה הפוליטית או הציבורית הישראלית. נכסים ימיים אחרים, כמו הזיכיונות למאגרי הגז והמתקנים שהוקמו להפקת הגז ועיבודו ומתקני ההתפלה של מי ים, שכולם בבעלות פרטית, נתפסים כנכס לאומי, ואף מוגנים, כאמור, על ידי זרוע הים. יתר על כן, התעשיות הייצוא המרכזיות של ישראל, טכנולוגיה עילית ויהלומים, אינם עושות כמעט שימוש בשינוע ימי ואין להן עניין מיוחד בסקטור זה.

מתחים

העיון ההיסטורי והעכשווי בפניה לים מחדד כמה מתחים עקרוניים הנוגעים גם להפעלת עוצמה צבאית במרחב זה.

הפעלת כח ימי: הלאומי מול הפרטי

הפניה לים מאתגרת עקרונות יסוד של הפעלת הכח הישראלי. מסורתית, כח צבאי ישראלי הופעל למטרות מוגבלות: הרתעה ואם זו נכשלת, הכרעה בלחימה. זאת, בייחוד כדי להגן על הטריטוריה המדינתית או כזו שהוחזקה על ידי המדינה, אפילו לא הייתה חלק משטחה, כמו סיני. היעד האסטרטגי של יעד הגנתי זה – קיר הברזל – היה שינוי סידרי העדיפויות של העולם הערבי, בכדי שיצמצם את התנגדותו לישראל ואולי אף יקבל אותה בטווח הארוך. כן הופעל כח בכדי להגן על חייהם של אזרחים ישראלים, בייחוד בארץ וביו"ש, מימי פעולות התגמול ועד למבצעים בגזרת עזה בשנים האחרונות. מעת לעת, ובמשורה, הופעל כח להגנה על ישראלים (ולעתים על יהודים) גם בחו"ל (מבצע אנטבה, מבצעי שלמה ומשה, חילוץ יהודים מסוריה).

היעד העמוק של מאמצים אלו הוא הרעיון הציוני של ישראל כמקלט בטוח לעם היהודי והרעיון הכללי בדבר חובתן של מדינות לאום להגן על אזרחיהן. יעדיה של ישראל לא כללו בדרך כלל הגנה על אינטרסים כלכליים, בוודאי שלא פרטיים, הגם שלמדינות קפיטליסטיות אחרות, כמו בריטניה וארה"ב יש מסורת של הגנה על נכסים כאלה לרבות הפעלת עוצמה צבאית לשם גביית חובות והפלת משטרים בכדי להגן אל אינטרסים של חברות פרטיות. אופן התפתחותה הפוליטי, הכלכלי והבטחוני של ישראל כיוון אותה אחרת, ולא כלל מרכיב כזה. הפניה לים משנה מצב עניינים זה.

הכיוון נרמז כבר בשנות השבעים כשהתקפה על מכלית בבעלות ישראלית, "קוראל סי", הביאה להקצאת משאבים ביטחוניים צנועים לרבות הפעלת כלים של חיל הים למשימות ליווי, הצבת כוחות צבאיים קטנים על כלי שייט של חברות מסחריות ופעילות מודיעינית חשאית בתימן שאף עלתה במעצרו של קצין מוסד שם (מלמן, 2022). מה שהחל אז בצניעות, הפך למשימה מרכזית כיום.

כאמור, ממשלת ישראל הטילה על צה"ל (כלומר, על זרוע הים) ב־2013 להגן על נכסי הגז (זיכיונות ומתקנים) של חברות פרטיות שחלקן בבעלות זרה, בשל המשמעות האסטרטגית שיש לנכסים אלה למדינת ישראל. שנית, המענה האירני לתקיפות ישראליות של כלי שייט, כלל פגיעה בכלים של חברות פרטיות ישראליות מה שיחדד את הדילמה, עד כמה על ישראל להגן על נכסים פרטיים. בהקשר הקונקרטי, חלק מן המתח נעוץ בכך שחלק מן האישים הקשורים לרכישת הכלים שנועדו להגנה על נכסי הגז, הואשמו על ידי המדינה כמי שלקחו שוחד.

מבט השוואתי והיסטורי מראה כי יש מסורת ארוכה של שחיתות הקשורה להפעלת ציים במדינות קפיטליסטיות, בייחוד מכיוון שהפלטפורמות, אחזקתן והאספקה שלהן, היו ועודן יקרות מאד ומבוצעות, פעמים רבות, על ידי חברות פרטיות (ערן, 2017). בהקשר הישראלי, הפרשה, גם בגלל שהיא כרוכה במעמדו הפוליטי של ראש הממשלה נתניהו, עשויה להחליש את הלגיטימציה הציבורית למשימת ההגנה על נכסי הגז או נכסים פרטיים אחרים במרחב הימי.

הפעלת כח ימי: בריתות

תחום נוסף בו מיעטה ישראל להפעיל את כוחה היה תמיכה צבאית בבעלי ברית. ישראל נמנעה לאורך השנים מלהיקשר לבריתות פורמליות שעשויות היו לחייב אותה להפעיל כוחה להגנתה של מדינה אחרת. ישראל גם לא הקצתה כוחות לוחמים למאמצים קואליציוניים בינלאומיים, הגם שנטלה חלק בשותפויות מידע, בייחוד נגד טרור.

המרחב הימי הוא אולי המרחב הנוח ביותר לשת"פ צבאי בין לאומי. שמירה על בטחון הנתיבים הימיים היא אינטרס משותף לרוב החברות במערכת הבינ"ל, נוכח מרכזיותו של הסחר הגלובלי. יתר על כן, נח יותר להקרין עוצמה צבאית במרחב הימי, משום שחלקו אינו ריבוני כלל וכן משום שהקרנת העוצמה הצבאית הימית היא פחות בוטה ופעמים רבות, דו־משמעית. למשל, ביקור של כלי שייט של צי זר בנמל במדינה אחרת הוא גם תוצאה של צורך מעשי (להצטייד), גם ביטוי של ידידות, אך גם רמז לגבי היכולות הצבאיות של כלי השייט המבקר בנמל.

להתקרבות ליוון ולקפריסין יש ממד ימי מובהק היות ששתיהן מדיניות עם גישה נרחבת לים והיות שהם מסוכסכות – בדגש על המרחב הימי – עם טורקיה. בנסיבות אלא, הרחבת היכולות במרחב הימי – כולל השטת חיילים ישראלים על כלי שייט יווני, והחפתם בקפריסין (לוי, 2022) – עשויה לצור ציפייה אצל בעלי הברית כי ישראל תמשיך לאותת לטורקיה, ביתר עוצמה. באופן דומה, מעורבות רבה יותר במרחב הימי עשויה לצור הזדמנויות (או ציפיות) להשתתפות ישראלית בכוחות משימה בינ"ל, למשל נגד פיראטיות.

הפעלת כח ימי: האם מענה לאתגרים הימיים?

בייחוד בשנותיה הראשונות, ישראל תפסה אתגרים ביטחוניים ימיים כחיוניים לביטחונה הלאומי. במוקד עמדה שאלת נתיבי הסחר הימי לישראל. מאז 1947 (ועד לשנות השבעים) מנעה מצרים מעבר בתעלת סואץ של כלי שייט ישראלים, או כאלה שנשאו מטען ליישוב העברי ואחר כך לישראל. בהמשך, במשברים ערב מלחמות קדש וששת הימים, סגרה מצרים את מצרי טיראן למעבר של כלי שייט ישראלים. בשנות השבעים היו אלה פשיטות פלסטיניות מן הים למרכזי אוכלוסייה ישראלים (סבוי, אוטובוס הדמים, נהריה) שערערו את בטחון הפנים הישראלי. על אף שהאתגרים הללו אירוע במרחב הימי, הכח הצבאי הימי הישראלי לא היה חזק דיו לתת להם מענה שלם.

החלטה דרמטית של מועצת הביטחון ב־1951 שקיבלה לחלוטין את עמדת ישראל בנושא תעלת סואץ או ניסיון ישראלי ב־1967 להפעיל קואליציה ימית בין לאומית, על בסיס הבטחה אמריקנית קודמת, ערב מלחמת ששת הימים לא צלחו אף הם. אמנם היו מאמצים ימיים מסוימים, כגון העברה מתוכננת של כלי שייט לישראל בתעלה בכדי לבחון את העמדה המצרית בשנות החמישים, או פגיעה מן הים בכלי שייט ובסיסיים ימיים פלסטינים בשנות השבעים. יחד עם זאת, בחשבון אחרון, האתגרים הימיים הללו נפתרו במהלכי מלחמתיים יבשתיים: מלחמות קדש, ששת הימים ולבנון הראשונה.

נוצר כאן מעין מעגל קסמים: תפיסת הבטחון הישראלית גרסה כי על ישראל להכריע במלחמות קרקעיות מהירות, ולכן אין צורך בבניית צי שיגן על איומים כמו מצור ימי או פגיעה בעת מלחמה בנתיבי סחר. העדר צי, מנע את היכולת לתת מענה ימי לאתגרים אסטרטגיים במרחב זה. הלקח הכולל הוא כי באופן דומה, ראוי לבחון האם השריר הימי הצבאי שאנו בונים עתה אכן ייתן מענה לאתגרים הנוכחיים. כך למשל, אם האיום על מתקני הגז בים הוא מטילים של חיזבאללה או חמאס, האם כלי שייט, אפילו כאלה המצוידים במערכות הגנה על האסדות, יעניקו מענה מלא לאתגר?

סיכום

ישראל, והיישוב העברי לפניה, פנו אל הים וממנו מספר פעמים. אנו מצויים במהלכו של מפנה כזה עתה. התווך הימי הופך חשוב יותר לכלכלה ולביטחון של מדינת ישראל. בהמשך ישיר לכך, זרוע הים הופכת מרכזית יותר בתפיסת הבטחון הישראלית. לפניה כזו אל הים, וממנה, היו לאורך השנים חמישה מנועים:

1. שינויים פיסיים במרחב הימי ובחוף
2. האיום הנשקף מן הים
3. ההזדמנויות שהים צופן בחובו
4. סדרי עדיפויות אידאולוגיים
5. המעטפת הבינלאומית המסחרית והנורמטיבית

בשונה ממדינות רבות אחרות, אינטרסים מסחריים פרטיים לא עמדו מעולם במוקד המוטיבציה הישראלית, לפחות הביטחונית, במרחב הימי. ככל שאנו פונים לים, נדרשת רגישות מיוחדת להשתנות תחומים אלה, בכדי לוודא שישראל מתאימה עצמה להיסטים הבלתי נמנעים בכולם. הפניה לים כוללת גם מתחים, שחלקם הגדול אינו מוכר כאן מן העבר. בייחוד: המעבר להגנה על רכוש פרטי, נוכח המשמעות הלאומית שלו ושורה של שאלות לגבי האפקטיביות והרגישות בהפעלת הכלי הצבאי הימי במציאות של בריתות דה־פקטו עם השכנות הימיות קפריסין ויוון. כל זאת, נוכח העובדה כי בעבר הכלי הצבאי הימי לא העניק מענה מלא לאתגרים צבאיים שהופיעו במרחב זה.

בחשבון אחרון, השאלות עימן מתמודדת ישראל סביב פנייתה אל הים, בדגש על הממד הצבאי, אינן ייחודיות לישראל ואינן חדשות. לפיכך, יש מקום לשקול עיסוק מקיף עוד יותר בשאלות שהנוגעות למרחב הימי בתוך המפנה האינטלקטואלי שצה"ל עובר בשנים האחרונות.

הערות שוליים:

^[1] למבט היסטורי על מקומו של חיל הים בצה"ל ראה: ברונפלד, 2017.

^[2] לניתוח המשלב את המרכיב האידאולוגי והצרכים החומריים בפניה לים בימי היישוב, ראה: 2008, Azaryahu.

^[3] לפיתוח איים מלאכותיים יש כמובן הגיונות שאינם אידאולוגים, כגון העתקת תשתיות. אכן חלק ניכר מן המאמצים ממשלתיים בכיוון זה, נעשו ללא הד מדיני. כך למשל הטיל ראש הממשלה נתניהו בראשית כהונתו השנייה על הועדה לאנרגיה אטומית לבחון את האפשרות לבניית איים מלאכותיים (וייס, 2014, עמ' 8).

רשימת מקורות:

• בן־גוריון דוד (1972), זכרונות (ב), עם עובד.
• ברונפלד, שאול (דצמבר 2017). "המהפכה בעניינים ימיים – שייטת הסטי"לים". בין הקטבים, גיליון 14, עמ' 33־57.
• וייס, שמואל (2014). "איים מלאכותיים בחופי ישראל אבן דרך בהתפתחות מדינת ישראל?" מרכז המחקר, המכללה לביטחון לאומי וקתדרת חייקין. אוניברסיטת חיפה.
• כהן הטב, קובי (2019). המהפכה הימית – אחיזת היישוב היהודי בים ובחופי ארץ־ישראל 1948־1917. יד בן צבי.
• לוי, שי (2 יוני, 2022). "תרגיל הענק של צה"ל ללבנון: "נלך להכרעה, נגמרו הימים של תמונת ניצחון". מאקו.
• מלמן, יוסי (21 אוקטובר, 2022). "האיש שחי ומת בסוד". הארץ.
• מקורות (2022). כנס משקיעים.
• משרד האנרגיה (2022). משק הגז הטיבעי.
• נגיד, חיים ופסח חיים (עורכים) (1982). שירי תל־אביב (ב). הקיבוץ המאוחד, 1982, 81.
• ערן, אהוד (4 ספטמבר, 2017). "צוללים אחורה בזמן: שחיתות בחיל ימי לא הומצאה בישראל". Ynet.
• קופראק, נתנאל (2022). סקירה כלכלית: משק החשמל בישראל – נתונים ותחזיות, מרכז המידע, הכנסת.
• רז, דובי ולנג, נירית (מארס 2020). "דיפלומטיה ימית". בין הקטבים, גיליון 24־25, עמ' 179־198.
• Azaryahu, Maoz (2008). "The Formation of the Hebrew Sea in Pre־State Israel". Journal of Modern Jewish Studies 3, 251־267
• Farnaz Fassihi, Eric Schmitt and Ronen Bergman (6 April, 2021). "Israel־Iran Sea Skirmishes Escalate as Mine Damages Iranian Military Ship," New York Times.