הציווי הימי של ישראל: צי לשליטה ימית – סא"ל (דימ׳) דייוויד לוי

תקציר

נוכח התגברות האיומים הימיים על מדינת ישראל, והתהליך אשר הפך את הכלכלה הישראלית לתלויה יותר ויותר במרחב הימי, המסקנה המתבקשת היא שחיזוק חיל הים הינו ציווי אסטרטגי למדינת ישראל. ״צי של שליטה ימית״ הינו למעשה ״צי מים ירוקים״, כלומר חיל ים אשר פועל במרחב מימי החופים של המדינה, אשר נמתח מקו החוף ועד למרחב הימי הסמוך לו, אשר מחזיק במספר אלמנטים של ״צי מים כחולים״, כלומר יכולות אסטרטגיות, הן בקרבת השטח היבשתי של המדינה והן ברחבי העולם. על ישראל להצטייד בצי לשליטה ימית. כלכלתה של מדינת ישראל מסוגלת לתמוך מהלך שכזה, והאינטרס הלאומי החיוני דורש את זה.

מבוא

נוכח התגברות האיומים הימיים על מדינת ישראל, והתהליך אשר הפך את הכלכלה הישראלית לתלויה יותר ויותר במרחב הימי, המסקנה המתבקשת היא שחיזוק חיל הים הינו ציווי אסטרטגי למדינת ישראל. תהליך זה נדרש על מנת להבטיח ביטחון במים הריבוניים, להגן על משאבים לאומיים, להרתיע אויבים פוטנציאליים ולהוות שחקן פעיל ביציבות האזורית. ישראל זקוקה לחיל ים אשר יבטיח את השליטה הימית של המדינה.

הסחר הבינלאומי שישראל תלויה בו, הגידול במתקני ייצור והפקה ימיים של אנרגיה מבוססת גז טבעי ואיומים ביטחוניים קיימים וכאלו שהולכים ומתעצמים מהתווך הימי, הגדילו את התלות של מדינת ישראל בתווך הימי בצורה מוחשית. על מנת לענות על אתגרים אלו, ועל הסיכונים הגוברים והאינטרסים של ישראל בים היא זקוקה לחיל ים שיבטיח שליטה ימית.

קו החוף של מדינת ישראל, המשתרע על פני 284 ק״מ, מהווה 40% מגבולות המדינה. 5 מתוך 12 הערים המיושבות ביותר ממוקמות לאורך החוף, וכל ה־12 נמצאות בטווח של עד שישים ק״מ מקו החוף. מאז גילוי שני שדות הגז הטבעי, תמר ולוויתן, ישראל נשענת על התווך הימי בכדי לאפשר עצמאות בהפקת גז למשק עד סוף שנת 2022 (Stub, 2020). מעל 98% מהסחר אל מדינת ישראל וממנה מגיע בדרך הים, וחברת צים נמצאת כיום במקום ה־11 ברשימת חברות התובלה הימיות הגדולות בעולם (MI News Network, 2022).

ראשית, יש להגדיר מספר מושגים בהם יעסוק מאמר זה. ״צי מים ירוקים״ הינו כינוי לחיל ים אשר פועל במרחב מימי החופים של המדינה, אשר נמתח מקו החוף ועד למרחב הימי הסמוך לו. ״צי מים כחולים״ הינו כינוי לצי אשר מחזיק ביכולות אסטרטגיות, הן בקרבת השטח היבשתי של המדינה והן ברחבי העולם. אין בעולם המחקרי ״צבע״ (הגדרה) המתאר את יכולותיו של צי, אשר נמצא במרחב הביניים – בעל יכולות נרחבות יותר מאשר ״צי מים ירוקים״, אך פחותות מאשר זה של ״צי מים כחולים״. נראה שהמינוח המתאים יהיה ״צי של שליטה ימית״, המתאר באופן הנכון ביותר את הכוונה – למעשה זהו צי ״ירוק״, אשר מחזיק במספר אלמנטים ״כחולים״.

״שליטה ימית״ הינה היכולת להשיג ולהחזיק שליטה באזור ימי מסוים, על מנת לתמוך ביעדים האסטרטגיים של המדינה. המטרה העיקרית של השליטה הימית, היא להבטיח כי כוחות ידידותיים (כולל שיט מסחרי), יכול לפעול בחופשיות, ובה בעת למנוע מהיריב את היכולת לפעול בחופשיות. צי של שליטה ימית יחזיק בדרך כלל כלי שטח, צוללות, כלי טיס, ומספר כלים תומכים ותשתיות.

סינגפור, אחת מבעלות הברית של ישראל, ביצעה את השינוי האמור – מצי חופי קטן לצי של שליטה ימית. כמו ישראל, חיל הים הסינגפורי המלכותי היה בעבר זרוע אחת בתוך הצבא, אך זה השתנה עם ההתרחבות הכלכלית המואצת שעברה סינגפור במהלך שנות ה־90׳. כיום, הצי הסינגפורי מורכב מחיל ים קטן, אך רב־יכולות, שאימץ דוקטרינה של צי מים כחולים. עקב כך, סינגפור פועלת באופן הדוק עם ציים מעצמתיים כגון הצי האמריקני או הבריטי (Koh, 2012). חיל הים הישראלי יכול ללמוד רבות מהשינוי אותו ביצע חיל הים הסינגפורי לפני כשלושה עשורים.

חיל הים הישראלי במלחמות העבר

בעבר, אויבותיה של ישראל החזיקו בכוח ימי שולי במארג היכולות הצבאיות שלהן, וכמו ישראל, הן התמקדו בגבולות היבשתיים של ישראל. מצרים החזיקה קומץ כלי שיט מצומצם במהלך מלחמת העצמאות. בפעולה מרשימה הצליחה ישראל להטביע את ספינת הדגל המצרית, האמיר אל־פארוק, על ידי מספר אנשי קומנדו ימי בספינות נפץ. ראוי לציון הישג נוסף של חיל הים במהלך מבצע קדש, כאשר נתפסה בשבי האונייה המצרית איברהים אל־אוואל, אשר הייתה בעברה משחתת ליווי בריטית בשם אוניית הוד מלכותה מנדיפ (HMS Mendip).

מניתוח פעולותיו של חיל הים הישראלי במהלך שנות ההתבגרות שלו במלחמת העצמאות ומבצע קדש, עולה דפוס פעולה המעיד על כך כי חיל הים של אותה התקופה היה למעשה חיל משמר חופים בעל יכולות קומנדו. אך המצב השתנה כאשר מצרים השיגה את נקמתה. בעזרת ברית המועצות, פטרוניתה של מצרים באותן השנים, הצטיידו חילות הים של מצרים וסוריה בספינות טילים קטנות מדגם קומאר, אשר היו חמושות בטילי ים־ים מדגם סטיקס. מצרים הדגימה את יכולותיה החדשות כאשר במהלך הלילה בין ה־11 ל־12 ביולי 1967, הטביעו שלוש ספינות קומאר את אח״י אילת ע״י שלושה טילי סטיקס בעת שהאחרונה סיירה צפונית לחופי סיני.

בעת טביעת האילת, בריה״מ הייתה היחידה שייצרה טילי ים־ים מבצעיים. מדינות המערב הגיבו בפיתוח טילי ים־ים משלהן, אך הדבר לקח זמן. צרפת מבצעה את האקסוסט בשנת 1975 וארה״ב את ההארפון רק ב־1977. לעומת זאת, התעשייה האווירית לישראל, הייתה מהירה יותר מכל מדינות המערב ומבצעה את הגבריאל כבר בשנת 1970. המלחמה הבאה של ישראל כבר תכלול את קרב טילי הים־ים הראשון בעולם (Mommsen, 2009). במלחמת יום הכיפורים נכנס חיל הים לקרב ימי מול חמישה כלי שיט סורים מערבית לנמל לטקיה, מתוכם שלוש ספינות טילים. שיטות הלחימה של חיל הים ויכולותיו הטכניות של הגבריאל הלמו בחיל הים הסורי והטביעו את כל חמשת כלי השיט שלו. בזירה המצרית זכה חיל הים להצלחה דומה צפונית לדמייאט, כאשר הטביעו ספינות חיל הים ארבע ספינות טילים מצריות (Green, 2017).

ההצלחות לאורך השנים הקנו לחיל הים הישראלי שם של כוח הגנה חופי שאי אפשר להתעלם ממנו, אשר מחזיק גם באחד מכוחות הקומנדו הימיים הטובים ביותר בעולם. יחד עם זאת, האיומים הימיים הנוכחיים של מדינת ישראל לא מגיעים רק ממדינות סמוכות מהמעגל הראשון, וחילות ים מודרניים מחזיקים בטכנולוגיה אשר מסוגלת לטפל בטילים נגד כלי שיט. יתרה מכך, מבצעי קומנדו בחופים מרוחקים מחופי המדינה, דורשים ספינות וצוללות שיתמכו במבצעים אלו, ולעיתים קרובות אף יאפשרו שהייה ארוכה מול חופים אלו עד סיומו של המבצע.

בנוסף על כך, יריבותיה הנוכחיות של ישראל מחזיקות בציים גדולים ומשמעותיים. חלק מהמדינות הסמוכות לישראל במעגל הראשון אינן נמצאות יותר במצב של מלחמה מול ישראל, וחלקן עסוקות בבעיות פנים אחרות משלהן. אמנם קיימים עדיין איומים משמעותיים אשר נשקפים משחקנים לא מדינתיים וארגוני פרוקסי (שלוחים) באזור הקרוב, אולם מרבית האיומים הקיומיים האמיתיים של מדינת ישראל מגיעים ממרחקים גדולים יותר במעגל השני והשלישי, והם אלו אשר מהווים איום אמיתי על ישראל ועל האינטרסים שלה במזרח התיכון.

הבערת מסוף הדלק במעגן בניאס (סוריה) על ידי אח"י קשת ואח"י רשף (בפיקוד סא"ל אלי רהב) 11 אוקטובר 1973, (מקור: ויקיפדיה).

בעלי ברית, יריבים, אויבים ואיומים

כיום עומדים לפתחה של מדינת ישראל איומים חדשים מהתווך הימי, ואליהם היא צריכה להתכונן. על פי פרסומים זרים, ישראל ואיראן מעורבות במלחמת צללים בלתי מוצהרת.[1] שדות גז טבעי דורשים שמירה, ועל מנת להגן עליהן נדרשים כלי שיט שיימצאו במרחב וישהו בו לאורך זמן. בנוסף לכך, מספר מדינות ובתוכן ישראל סבלו בעבר מאירועי טרור מהים. לבסוף, לישראל ישנם גם מתחרים אזוריים, שעשויים להפוך בהמשך ליריבים.

איראן, היריבה הבולטת והמסוכנת ביותר של ישראל במזרח התיכון, מחזיקה בצי משמעותי המבצע פעולות אגרסיביות, ובשיתוף עם ארגוני פרוקסי משתמש בשיטות לוחמה א־סימטריות לביצוע פעולות בתחום האפור. במאמר שפורסם ב־JINSA באוגוסט 2021 תחת השם ״הפרובוקציות הימיות של איראן״, דווחו מספר אירועים כגון התקיפה שבוצעה ליד עומאן על האונייה MT Mercer, אשר מופעלת ע״י חברה בבעלות ישראלית, בה נהרגו שני ימאים. איראן השתמשה בעבר גם בטילים ובמיקוש ימי בהתקפותיה במרחבי הים הערבי, ומאז שנת 2021 דווחו בתקשורת חמישה אירועי תקיפה שכאלה, אשר בוצעו על אוניות בעלות קשר ישראלי כזה או אחר (Misztal, Perkins, Ruhe and Cicurel, 2021).

איראן גם משתמשת בים על מנת להעביר נשק ותחמושת לבנות החסות שלה בסוריה, עזה ותימן, ואוניות איראניות פוקדות את נמלי סוריה ותימן באופן קבוע, והאיראנים אף עשויים לתבוע בעתיד זכויות קבע בנמלים אלו. במאמר אשר פורסם ב״הערכה אסטרטגית לישראל״ לשנת 2017/ 2018, ושפורסם ע״י מרכז חיפה למחקרי מדיניות ואסטרטגיה ימי, ציין ד״ר אייל פינקו כי איראן מייצאת באופן קבוע כלים בלתי מאוישים לחיזבאללה וארגוני החות׳ים בתימן, ויכולה פוטנציאלית לספק צוללות ננס על מנת לתמוך במבצעי קומנדו ופעולות להנחת מוקשים – איום שישראל נעדרת יכולת אורגנית קבועה להתמודד עמו (Pinko, 2018, Pp. 73-81).

מאז שתפס הנשיא ארדואן את השלטון בטורקיה, היחסים בין ישראל וטורקיה לא היו ידידותיים, אך לא הגיעו למצב מוצהר של עוינות. טורקיה עולה ככוח אזורי במזרח התיכון המורחב, ומחזיקה בצי משמעותי, אשר כולל 16 כלי שיט אשר מסוגלים לפעול כ״צי מים כחולים״, שלושים ושלושה ספינות תקיפה אמפיביות, שנים־עשר צוללות וכלי שיט בלתי מאוישים אוויריים וימיים. בנוסף לכך טורקיה מפתחת כיום משחתת־מדגם 2000TF, בעלות יכולת נ״מ.

בשנת 2010 תמכה טורקיה במשט המחאה לעזה אשר ניסה לשבור את הסגר הימי שהוחל על עזה ע״י מצרים וישראל, מה שנודע בישראל כאירועי המאווי מרמרה. ב־2019 חתמו אנקרה וטריפולי על הסכם ימי, והצהירו על הגבולות הימיים בין המדינות באגן המזרחי של הים התיכון. בינואר 2020 שלחה טורקיה כוח משלוח של מאות חיילים טורקיים ואלפי חיילים סוריים ללוב. טורקיה גם משתמשת במדינת החסות שלה בצפון קפריסין על מנת לתבוע שטחים ימיים במזרח הים התיכון (Yanarocak, 2021), תביעות אשר אינן עולות בקנה אחד עם החוק הבין לאומי, ועם זכויותיה של קפריסין הריבונית אשר שוכנת בחלקו הדרומי של האי ועל כן הן מעלות חשש בקרב הקהילה הבין לאומית (Butler and Gumrukcu, 2019).

מנגד, השותפות שלה בברית נאט״ו מציבה גבולות למידת האגרסיביות של טורקיה, ובשנה האחרונה תחת ראש הממשלה נפתלי בנט, נראה שאנקרה וירושלים יצאו לדרך חדשה ביחסים ביניהם. התחממות היחסים המשיכה עם ביקורו הממלכתי בטורקיה של הנשיא הרצוג בחודש מרץ 2022 (Kershner, 2022), אשר הוביל לחידוש מלא של היחסים הדיפלומטיים (Lazaroff, 2022). ברם, לא כולם סבורים כי התחממות היחסים הזו, אכן מעידה על שינוי בעמדתה הבסיסית של טורקיה.

חרף חידוש היחסים של טורקיה עם ירושלים, ריאד ואבו דאבי, אנקרה ממשיכה להיות אנטגוניסטית ביחסה לאתונה, והתקשורת הטורקית הרשמית המשיכה להחזיק בעמדה לפיה קיימים עדיין חילוקי דעות בנוגע למספר איים ומאגרי גז במזרח הים התיכון. ״למעשה, מטרתה של טורקיה בשיפור היחסים עם ישראל, במיוחד בכדי לנתב מחדש את עסקאות הגז מישראל לאירופה (ובכך לעקוף את יוון)״ (Frantzman, September 7, 2022).

מצרים גם היא חלק מברית אזורית אשר נרקמת בין מספר מדינות ערב וישראל, ברית אשר קיבלה תוקף דה יורה עם החתימה על הסכמי אברהם. מצרים ובעלות בריתה באזור, ובכללן סעודיה ואיחוד האמירויות מוצאות את עצמן לעיתים קרובות, אם כי לא תמיד, באינטרסים מנוגדים לאלו של אנקרה. קהיר פתחה בשיחות על מנת להסדיר את הגבולות הימיים שלה מול יוון, וחתמה על הסכם לרכישה של גז טבעי מקפריסין לכשיפותחו השדות הקפריסאיים.

בתגובה למדיניות הגז הטורקית, ייסדה מצרים בשנת 2019 פורום גז אזורי הכולל את קפריסין, יוון, איטליה, ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית שאינו כולל את טורקיה. מצרים שמה לאחרונה דגש מיוחד על פעילותה באזור מיצרי באב אל־מנדאב ודרום הים האדום, ומגנה על שדות הגז והנפט שלה באזור, וזאת על חשבון הפעילות בים התיכון. בכדי לתמוך בפעילותה באזור, פתחה מצרים לאחרונה בסיס חדש לצי המצרי בברניס שבים האדום (Binnie, 2020).

מצרים גם משתתפת באופן קבוע בתרגילים ימיים המובלים ע״י ארה״ב ונאט״ו, וממשיכה לחדש את הצי שלה בכלי שייט מודרניים, בהם גם כלים אמריקניים מדגם "אמבסדור סימן 3" החמושים במערכות נשק אמריקניות מדגם הארפון 84-RGM. היא רכשה לאחרונה ארבע צוללות גרמניות מתקדמות מדגם 209 אשר החליפו את הצוללות הסיניות הישנות מדגם R (Sutton, 2020), שני כלי תקיפה אמפיביים חדישים נושאי גייסות ומסוקים, עשרים ושלושה שולות מוקשים ומספר רב של כלי שטח קטנים יותר.

נאט״ו מחזיקה כמובן גם היא בנוכחות משמעותית במזרח הים התיכון. כלי שייט מציי איטליה, צרפת ויוון שוהים במרחב האגן המזרחי של הים התיכון באופן קבוע, וכלים אמריקניים עוברים בו לעיתים קרובות בעת התנועה אל המפרץ הפרסי וממנו. הצי הבריטי מחזיק בבסיס בקפריסין וארה״ב בסודה ביי שבכרתים ובסיגונלה באיטליה. למרות שאינה חלק מנאט״ו, ישראל משתתפת הלכה למעשה בפעילות של נאט״ו במזרח התיכון מאז 1995, וזאת על מנת לחזק את שיתוף הפעולה בין מדינות נאט״ו ושש מדינות מהמזרח התיכון והמגרב (מצרים, אלג׳יריה, ישראל, ירדן, מאוריטניה, מרוקו וטוניסיה). ישראל משתתפת בתרגילים משותפים עם מדינות נאט״ו החל מ־2004, אשר מהווים הזדמנות מצוינת לתרגל מבצעים משולבים של כוחות ימיים, תמרונים משותפים וסל שלם של יכולות הכרחיות לציי מים כחולים. ב־2006 הסכימה ישראל לספק סיוע לסיורי נאט״ו כנגד טרור ימי במרחבי הים התיכון.

היריבה העיקרית של נאט״ו – רוסיה, היא שחקן חשוב המחפש לגלם תפקיד אזורי משמעותי יותר. צי הים השחור הרוסי הממוקם בסבסטופול, מחזיק במאחז ימי קבוע בטרטוס שבסוריה, והוא מורכב בדרך כלל משתי צוללות, ארבע כלי שטח, שבע אוניות נחיתה אמפיביות ושולות מוקשים. נושאת המטוסים הרוסית, האדמירל קוזנצוב, עורכת מידי פעם הפלגות ממקום מושבה הקבוע שבמורמנסק אשר בים הצפוני, ומצטרפת לפעילות צי הים השחור.

בימים אלו משתמשת רוסיה בצי הים השחור על מנת להחיל סגר ימי על נמלי אוקראינה, ומשגרת מהים טילי קליבר (הידועים בנאט״ו כטילי SS-N-27 או ״הטומהוק הרוסי״) על מנת לפגוע במטרות יבשתיות במלחמה הנמשכת בין רוסיה לאוקראינה. ייעודם המקורי של טילים אלו הינו למטרת פגיעה בנושאות מטוסים אמריקניות, וזאת בשל מהירותם ההיפרסונית הגבוהה המקשה על התמודדות של מערכות ההגנה כנגדם. רוסיה שואפת להשתמש בצי הים השחור במקרה של פריצת עימות מול מדינות אירופה, להרתיע את נאט״ו ובמקרה הצורך אף למנוע את כניסתה של הברית אל תוך הים השחור ולאגן המזרחי של הים התיכון.

כחלק מפעולותיו של ממשל הנשיא דונלד טראמפ וההתאמות בתוכנית הפיקוד המאוחד (UCP), החל מינואר 2021 הועברה ישראל באופן רשמי מאחריות הפיקוד האירופי האמריקני (USEUCOM) לפיקוד המרכז האמריקני (USCENTCOM), מעבר אשר כבר החל לתת את אותותיו. ב־2019 הצהירה ישראל כי היא תיקח חלק בקואליציות עתידיות שיובלו על ידי ארה״ב בכדי להגן על אינטרסים ימיים במפרץ הפרסי.

הגנרל מייקל קורילה (Kurilla), אשר קיבל את הפיקוד על פיקוד המרכז האמריקני באפריל 2022, הספיק לבקר מאז בישראל ארבע פעמים (Jerusalem Post Staff, 2022). רמה כזו של תשומת לב לבעלת ברית, היא כמעט חסרת תקדים בזמני שלום, ומאותת על חשיבותה של ישראל ומשקלה כבעלת ברית אזורית של ארה״ב. בעקבות הסכמי אברהם ומעברה של ישראל לפיקוד המרכז, חיל הים יכול עתה להתאמן עם מדינות ערב, לערוך ביקורי נמל אזוריים ולהשתתף בתרגילים בין לאומיים גדולים. לאחרונה, הצטרפו לראשונה צרפת וקפריסין לתרגיל ״נובל דינה 2021״, המובל ע״י חיל הים הישראלי ועוסק בלוחמה נגד צוללות.

בנוסף לכל אלו, בעלת בריתה הקרובה של ישראל, ארה״ב, מהווה את ״תקן הזהב״ בכל הקשור לעריכת מבצעים ימיים בכלל ומבצעי מים כחולים בפרט, ורבים מהפרסומים הצבאיים שלה זמינים לבעלות בריתה. נאט״ו ובעלות ברית אחרות מאמצות את תפיסות הלחימה הימיות והדוקטרינות של ארה״ב, ורבים מבתי הספר המצוינים של הצי האמריקני פתוחים בפניהם.

פיראטיות כנגד אוניות סוחר היא עדיין בעיה עולמית. בשנת 2020 לבדה אירעו 195 ניסיונות ומתקפות כנגד כלי שייט ברחבי העולם. כמו כן, טרור בים ומהים נשאר בעיה אקוטית גם בימינו. בשנת 2000 נפגעה המשחתת האמריקנית קול (USS COLE) ובשנת 2014 משחתת פקיסטנית בשם זולפיקר (PNS ZULFIQAR) ע״י שלוחות של אל־קעידה בעת ששהו בנמלים שונים. כמו כן, בשנת 2004 תקפו קבוצות המשויכות לאל־קעידה שני מסופי נפט חשובים בעיראק בצפון המפרץ הפרסי ע״י כלי שיט מתאבדים. כמו כן, בכל הקשור לטרור ימי צריך לזכור כי גם התקפות שבוצעו בעבר, כגון אירועי הדמים באוטובוס כביש החוף בשנת 1978 והאירועים במומבאי בשנת 2008 בוצעו ע״י כוחות מארגוני טרור אשר הגיעו מהים.

יתרונותיו של צי לשליטה ימית

אבי האסטרטגיה הימית המודרנית הינו ההיסטוריון קפטן[2] אלפרד תייר מאהאן, אשר הרצה באקדמיה הימית האמריקנית וחיבורו המפורסם ביותר הוא ספרו ״השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה״. הבסיס אשר עומד במרכז תפיסתו של מאהאן היא הגישה (access) – התכלית היא להבטיח שנמלי הים של המדינה בטוחים מפני סגר ימי, נתיבי התנועה בים בטוחים ונשארים פתוחים לשייט אל המדינה וממנה, התשתיות הימיות והמתקנים נותרים ללא פגע וכי הצי המלחמתי מחזיק בשליטה ימית המאפשרת להתמקם, להתריע לאסוף מודיעין ולתקוף היכן ומתי שנדרש. אך יותר מהכל חשוב להבטיח שהסחר הימי אשר יאפשר את המשך השימור הכלכלי של המדינה ימשיך להתקיים בחופשיות. אומה זקוקה לאספקה שוטפת של מזון, חומרי גלם ומוצרים שונים, וצבא זקוק לתחמושת ולציוד חיוני מכל הסוגים – דלק, ביגוד, אנרגיה ומזון. כלל הציוד הזה מגיע בדרך הים, ולכן התעלמות מהתווך הימי וחיוניותו לצרכי האומה מסכן את המדינה (Holmes, 2019).

חיל הים הישראלי כיום הוא אמנם קטן, אך בעל כשירות גבוהה, והוא מתמקד בהגנה על מרחב מימי החופים ובהקרנת עוצמה אל המרחב הימי שמעבר להם. צי אמיתי לשליטה ימית מסוגל להעביר את הלוחמה הימית אל מעבר למרחב מימי החופים, ונמנע מלהמתין לאויב שיגיע למים הריבוניים ולמרחב מימי החופים שלו. הוא מסוגל לקיים קרבות ימיים במרחק מבסיסי הבית ומהתמיכה היבשתית בעזרת כלים בעלי גודל מספק וזמן שהייה ארוך, לפעול במרחבי הים הפתוח, להקרין עוצמה, להכיל שליטה ימית בטווחים רחוקים ולקיים מבצעים ממושכים כאשר הוא נדרש לעשות כן. השליטה הימית נדרש על מנת למנוע מהיריב גישה למרחב המבצעים, ולתת לו לתקוף באמצעות כלים ימיים ולהקרין עוצמה, להגן בעומק או להרתיע.

צי לשליטה ימית מבצע את המשימה באמצעות כלים תת־מימיים, כלי שטח וכלים אוויריים, כוחות מיוחדים ואף באמצעים המשייטים בחלל, ופועלים כולם יחדיו על מנת להשיג דומיננטיות רב־ממדית. יתרה מכך, צי מודרני לשליטה ימית יכול למנף את שיתופי הפעולה שלו ואת מארג היחסים עם בעלי ברית, וזאת על מנת לבצע פעולות משותפות, להתאמן, להשתמש בנמלים של מדינות שונות ואף להחזיק מאחזים ימיים מעבר לים.

הבטחת השליטה הימית

בזמן של עימות אזורי נרחב אסור שישראל תישאר כלואה ללא יכולת להמשיך ולקיים תנועה ימית אל המדינה וממנה. על כן חייב חה״י להרתיע, להניא אויבים ובמקרה הצורך אף להשמיד אותם בכדי למנוע מהם להחיל סגר ימי על נמלי המדינה, להתערב בסחר הימי או למנוע מחיל הים לפעול בחופשיות. כיוון שרוב הציים המודרניים מחזיקים גם במערכות נגד מטוסים מתקדמות, אבדן השליטה הימית משמעה גם אבדן היכולת לטוס בחופשיות מעל הים. כיום, הצלחה בלוחמה אווירית הופכת להיות קשה יותר ויותר, ועליונות אווירית כמעט בלתי ניתנת להשגה ועל כן היכולת של האויב לכפות אזור ללא טיסה מעל הים עלול להוביל להפסד במלחמה.

חיל הים מספק למדינה גם את ״הרגל הרביעית של הביטחון״, בכך שהוא מבטיח את הרציפות הלוגיסטית למדינה בעת משבר. כמאמר קפטן ג׳ון קונרד ״על מנת לנצח מלחמה אתה זקוק ללוגיסטיקה כבדה, לזרימה מתמשכת של אספקה כגון מזון, תחמושת ודלק. על מנת לשנע היקפים משמעותיים של חומרים אלו אתה זקוק לספינות. אתה זקוק לרגל הרביעית של הביטחון. אתה זקוק ליכולת שינוע ימית״ (Konrad, 2022).

השיטה המסורתית להגנה על נתיבי הסחר הימיים היא ליווי של אוניות הסוחר בשיירות ע״י כלי שייט צבאיים וסיורי אוויר. על מנת לבצע זאת, נדרשים מטוסים ארוכי טווח לסיור הנושאים סנסורים וחימוש, וכלי שיט, הן על השטח והן בתווך התת־מימי אשר מסוגלים לבצע את משימת הליווי. כאמור, ישראל נשענת באופן גורף על נתיבי הים לטובת שינוע סחורות אל המדינה וממנה, ועל כן הבטחת השייט החיוני והסחר הימי לישראל הינה חיונית על מנת להחזיק את מאמצי הלחימה בפרט ואת הכלכלה הישראלית בכלל הנשענת על הייצוא.

לאחרונה מבצע חיל הים ארבע ספינות מגן חדשות מדגם סער 6. בספינות אלו מותקנות מערכות נגד טילים ונגד מטוסים לטווחים ארוכים מסוג ברק LRAD (Northrop Grumman, 2012), והן יפעילו בעתיד גם את המסוק החדש מדגם ״סי־הוק״, אשר יכול לשהות על הספינה למשך תקופה ארוכה. ספינות מהירות אלו תוכננו על מנת להגן על אזור המים הכלכליים של ישראל, כולל מתקני ההפקה ושדות הגז הטבעי ולהשאיר את נתיבי השייט של ישראל פתוחים. ברם, חרף העובדה כי ספינות המגן הן הגדולות שבכלי השייט של חה״י, משך השהייה שלהן עדיין מוגבל, וישראל אינה מחזיקה ביכולות תספוק ימיות (Replenishment at Sea) משמעותיות. פערים אלו עדיין מותירים את ישראל רגישה לאויבים או ארגונים בלתי מדינתיים אשר ינקטו בשיטות לחימה של ״פשיטה על הסחר״ (commerce raiding) או ינסו לפגוע במתקנים בשטח המים הכלכליים.

איתור ונטרול מוקשים

אחת החולשות הממשיות ביותר בביטחון ישראל, היא היעדרה של יכולת אורגנית איתנה לניקוי מוקשים. חיל הים מפעיל אמנם יחידת צוללים מקצועית ברמה גבוהה,[3] אך כלי שיט ייעודיים למטרה זו או מסוקים בעלי יכולת לאיתור ונטרול מוקשים אינם נמצאים בסדר הכוחות של חיל הים. כיוון שישראל מסתמכת בצורה כמעט מוחלטת על סחר ימי, סגירה של שני הנמלים הגדולים אשדוד וחיפה, עשויה להיות הרסנית. מוקשים ימיים יכולים להיות מוטלים מצוללת, מטוס, כלי בלתי מאויש וכלי שטח, ואפילו ארגון טרור מסוגל להטיל מוקשים על ידי צוות צוללים קטן שפועל מספינת דיג מוסוות. ספינה שתיפגע ממוקש בפתח הנמל תגרום להשבתתו לתקופה ארוכה, שבועות רבים יחלפו עד שכוח זר יוכל לבוא לסייע, מחירי הביטוח ירקיעו שחקים, חלק מחברות הסחר הימי לא יחזרו לפעול בקלות רבה כל כך בנמלי ישראל והמחירים יהיו כבדים. ייתכן אף שבתרחיש מעין זה, צריך יהיה לסגור את הנמלים האחרים, על מנת לוודא שגם הם לא ממוקשים. ההגעה של מזון, נפט, דלק, וציוד תעשייתי למדינה ייפסק, ציים זרים יפסיקו לפקוד את נמלי ישראל וייקח שנים עד שהם ישתכנעו מחדש שנמלי ישראל בטוחים לכניסה.

עבור מדינת ישראל תרחיש שכזה הוא אסון. קיימות כיום יכולות טכנולוגיות חדשניות בתחום הטיפול במיקוש, וישראל נדרשת לאמץ אותן בכדי לטפל בחולשה הזו. לדוגמא, ארה״ב פיתחה מערכת מוטסת המשתמשת בלייזר לגילוי מוקשים (Airborne Laser Mine Detection System), ניתן להתקינה על גבי מסוקי ה״סי־הוק״, אותם רוכש חיל הים בימים אלו, והיא מאפשרת גילוי מהיר של מוקשים במים רדודים אשר לאחר גלויים ניתן להשמידם באמצעות צוללים. יפן כבר הצטיידה במערכת כזו (Northrop Grumman, 2012), וזו כאמור רק דוגמא אחת מני רבות למערכות לטיפול במיקוש.

את הפער המהותי הזה נדרש לסגור. חיל הים זקוק למשאבים: אוויר, רחפנים, שטח או שילוב של כולם על מנת להתמודד עם הפער המבצעי. בעלת ברית של ישראל, איחוד האמירויות הערביות, פיתחה יכולת מודרנית לטיפול במיקוש ימי וזאת בשל קרבתם למצרי הורמוז. סינגפור גם היא פיתחה יכולת מבצעית בשל התלות האדירה שלה בסחר הימי העובר במצרי מלקה ומיצרי סינגפור. אלו רק שתי דוגמאות של מדינות ידידותיות, מהן יכולה ישראל ללמוד שיטות לחימה, נהלים וטקטיקות להתמודדות עם איום זה.

בחריין מארחת את התרגיל הימי הגדול במזרח התיכון (IMX), אשר מתמקד בין היתר גם בטיפול באיום המיקוש ובביצוע פעולות בתחום האפור, והוא מהווה הזדמנות מצוינת ללימוד עבור חיל הים הישראלי. תרגיל זה הוא גם הגדול בעולם בשימוש בכלים בלתי מאוישים, והוא מובל על ידי הצי החמישי. התרגיל האחרון שבוצע בשנת 2022 כלל למעלה מ־9000 משתתפים, שמונים כלים בלתי מאוישים וחמישים כלי שיט שהגיעו מיותר משישים מדינות. לראשונה, השתתפה ישראל בתרגיל זה בהרכב של סטי"לים משייטת 3 ולוחמי היחידה למשימות תת־מימיות (Defense Brief Editorial, 2022).

הגנה מפני טילים בליסטיים

משחתות וסיירות אמריקניות מותקנות מערכת הגנה אווירית כנגד טילים בליסטיים (BMD) מסוג אייג׳יס (Aegis), המסוגלת ליירט טילים בליסטיים בטווחים ארוכים, איום אשר ישראל מודעת אליו היטב. למעשה, ספינות אלו משולות למערכת ״חץ״ 3 ניידת.[4] במידה ויחזיק בכלי שיט גדולים יותר, יוכל חיל הים לספק מענה דומה על גבי כלי השיט שלו, ועל ידי כך לספק לא רק גמישות במיקום מערכת היירוט (אשר מגדילה את הסבירות ליירוט מוצלח), אלא גם לסייע בעת הצורך לבעלות ברית אזוריות אשר חסרות מענה מסוג זה.

נכון להיום, הצי האמריקני משתמש במערכות יירוט מבוססות טילים מסוג סטנדרט 3 (SM-3) לטובת משימות אלו, אך מערכות יירוט מבוססות לייזר נמצאות בתהליך פיתוח מתקדם, ומערכות לייזר המותקנות על גבי כלי שיט נהנות מגמישות גדולה יותר במתן מענה לאיום. ספינה יכולה להתמקם בצורה אופטימלית ביחס לאיום, מה שמגדיל את סיכויי היירוט בצורה משמעותית.

התעשייה הצבאית של ישראל מובילה גם כן בפיתוח מערכות יירוט מבוססות לייזר, כאשר מערכת ״מגן אור״ של רפא״ל צפויה להפוך למבצעית בשנת 2024 (Frantzman, October 7, 2022).

אמנם, מערכת זו הינה מענה משלים ל״כיפת ברזל״ לטווחים הקצרים והבינוניים, ולא תאפשר טווחי יירוט המקבילים ל״חץ״, אך הטכנולוגיה מתקדמת כל העת. הן ארה״ב והן ישראל שואפות להחזיק ביותר מערכות יירוט מבוססות לייזר. הסוכנות האמריקנית להגנה מפני טילים (MDA) מנסה כעת גרסה מוגדלת של מערכת לייזר להגנה מפני טילים בליסטיים, בעוד ריית׳און בוחנת את ההיתכנות לשימוש בלייזר לטובת יירוט של טילים היפרסוניים (Donovan, 2022).

מבצעים קונבנציונליים ואסטרטגיים בתווך התת־מימי

ישראל מחזיקה בצי צוללות מרשים ונראה כי יש לה שאיפות להרחיב את סל היכולות שלו. חיל הים מחזיק בחמש צוללות קונבנציונלית מדגם ״דולפין״ מתוצרת גרמנית בעלות מגוון יכולות התקפיות אשר כוללות הן טורפדו והן טילי שיוט. על פי פרסומים זרים הצוללות החדשה אשר נבנית בימים אלו בגרמניה, אח״י דרקון, הינה בעלת יכולת שיגור אנכית (VLS), אשר פותחת ככל הנראה אפשרויות להתרעה אסטרטגית, למרות שכבר זמן רב נטען בתקשורת הזרה כי גם לצוללות הדולפין ישנה יכולת לשיגור טילי שיוט מצינורות הטורפדו, אשר עשויים להיות מחומשים בראש נפץ גרעיני (Sutton, 2022).

כחלק מיכולות ההרתעה האסטרטגיות מפני איום קיומי, מחזיקים הציים הגדולים בעולם כגון האמריקני, הבריטי, הצרפתי וגם ציים קטנים יותר כמו הרוסי, ההודי והסיני מחזיקים ביכולת הרתעה אסטרטגית אשר מבוססת על צוללות בעלות יכולות לשיגור טילים בליסטיים (SLBMs). כלים אלו מסוגלים לבצע מתקפה גרעינית המבוססת על שיגור טילים בליסטיים מצוללות. במידה והצוללת ״דרקון״ אכן תהיה בעלת יכולת זו, הדבר יכניס את חיל הים הישראלי לרשימה מצומצמת של ציים בעלי יכולת מכה שנייה, יכולת אשר תבטיח כי ישראל תוכל להגיב בצורה מאסיבית גם במידה ותספוג מכת פתע משמעותית.

חיל הים ממשיך בתוכניתו להחליף את שלושת צוללות ה״דולפין״ מהדגם הראשון, בדגם ה״דקר״ החדש. מהתרשמות ראשונה נראה כי דגם הדקר יכלול ״ביתן״ ארוך יותר,[5] אולי בכדי לאפשר יכולת להוצאת כוחות מיוחדים (Newdick, 2022). כמו ציים אחרים בעלי יכולת גרעינית, חיל הים יצטרך לשמור על האיזון הנכון בין משימות הרתעה אסטרטגיות לבין יכולות קונבנציונליות של צי צוללות כגון מבצעים מיוחדים, אמנעה ימית, תקיפה מדויקת ומשימות מעקב ואיסוף מודיעין.

סיוע הומניטרי וסיוע בעת אסון

מדינת ישראל בעלת רקורד עשיר וידועה כמובילה עולמית בסיוע בעת מקרי אסון (Humanitarian Assistance and Disaster Relief). עוד ממקרה הסיוע הראשון, אשר ניתן על ידי חיל הים בעת רעידת האדמה בקפלוניה שביוון בשנת 1953, צה״ל מהווה גורם אמין אשר מגיב כל עת שהוא נדרש לכך על ידי הדרג המדיני. לאורך השנים ביצע צה״ל 27 משימות חילוץ והצלה, אשר חיזקו את מעמדה של מדינת ישראל בעולם. בנוסף לכך פועלים כיום בישראל ארגונים לא ממשלתיים כגון ישראייד (ISRAAID), איחוד הצלה, וסמארטאייד (SMARTAID) אשר טסים כל אימת שנדרש ופועלים בשטח בעת אירועי אסון מסביב לעולם.

צי המחזיק ביכולות אינהרנטיות לסיוע הומניטרי כגון כלי נחיתה גדולים,[6] יחידות רפואיות יבילות, ספינות אספקה ועוד, יכול לספק סיוע במקרי אסון הן ברחבי המדינה, והן להצטרף למאמצי הסיוע אשר מפעיל צה״ל וארגוני ההצלה האזרחיים השונים ברחבי העולם. כלים גדולים כאלה יכולים גם לבצע מבצעי חילוץ של אזרחים בלתי מעורבים מאזורי לחימה (Non Combatant Evacuation Operation) ולהעביר אותם לאזור בטוח. לדוגמא, הצי האמריקני השתמש בכלים אמפיביים כחלק ממבצע ״סיוע משולב״ לאחר אירוע הצונמי באוקיינוס ההודי בשנת 2004, אשר השאיר הרס רב ונזקים כבדים בתאילנד והודו, או בתגובה לסערת הטייפון ״היינן״ אשר הכתה בפיליפינים בשנת 2013 על מנת להעביר אספקה ולפנות אזרחים אמריקנים.

מבצעים משותפים (רב־זרועיים)

מבצעים משותפים הינם פעולות אשר מבוצעות על ידי כוחות השייכים לזרועות שונות של הצבא – חיל הים, חיל האוויר וצבא היבשה הפועלים במשותף. לצי לשליטה ימית ישנו תפקיד משמעותי בתמיכה בקרב היבשה. תפקיד זה יכול לבוא לידי ביטוי לדוגמא בביצוע מהלומה התקפית – טילים אשר משוגרים מספינות שטח או מצוללות במטרה לפגוע במתקנים חיוניים של האויב, או הפגזה ארטילרית על ידי תותחים מכלי שטח. במציאות הנוכחית, בה אויביה הפוטנציאליים של ישראל לא שוכנים בהכרח לאורך גבולותיה היבשתיים, צי לשליטה ימית יכול לספק למאמץ משולב מעין זה את כל הדרוש לו – שינוע בדרך הים של לוחמים וציוד, ביצוע של מתקפה אמפיבית, להבטיח ציר לוגיסטי ימי וסיוע רפואי חיוני. בד בבד, הוא יכול לנתק את דרכי הגישה הימיות של האויב למרחב הפעולה, ולנתק את הלוגיסטיקה שלו ואת יכולותיו האמפיביות של האויב.

ספינות של צי לשליטה ימית יכולות לשמש גם כמערכות הגנה אווירית ניידות (picket ships), ולהרחיב בכך את מוטת השליטה ואת מגוון הסנסורים ואמצעי היירוט הזמינים במרחב לטובת פגיעה ויירוט במטוסי אויב וטילים תוקפים. כלים הפרוסים מסביב לאזור עליו נדרש להגן, יכולים לספק התראה מקדימה על איומים עוד בטרם יגיעו לשטח המדינה לטווחי היירוט של מערכי ההגנה הקרקעיים, או ליירט את האיומים בעצמן על ידי טילי יירוט ארוכי טווח.

מן הצד השני, חיל האוויר יכול לסייע לחיל הים באופן נרחב. לדוגמא, מטוסים קבועי־כנף (כגון Poseidon P-8) או מסוקים (כגון הסי־הוק) בעלי יכולת לביצוע לוחמה נגד צוללות (Anti-Submarine Warfare) יכולים לסייע בשליטה במרחב האגן המזרחי של הים התיכון. בצד זה, מטוסי חיל האוויר יכולים לסייע בעת הצורך בתקיפת כלי שיט של האויב, על בסיס הכוונה שתסופק על ידי מערך בניית התמונה של כלי השטח הימיים.

כאשר מדובר באויב שאינו נמצא בקרבת שטחה היבשתי של מדינתו אפשרי שהעימות יתרחש כקרב אוויר ים משולב. תפיסה זו של ״קרב אוויר־ים״ (Air Sea Battle), פותחה על ידי ארה״ב כרכיב מרכזי באסטרטגיה האמריקנית ללחימה במפרץ הפרסי או באוקיינוס השקט. היא עודכנה מספר פעמים בפרסומים של המטות המשולבים האמריקניים (Hutchens, Dries, Perdew, Bryant, and Moores, 2017, Pp 134-139),[7] ותורגלה באופן שוטף על מנת לאפשר לצי ולחיל האוויר לשתף פעולה באופן אפקטיבי בכל הממדים – אוויר, ים, יבשה, חלל ובממד הקיברנטי ולעכב או לעצור אויב אשר מנסה להשיג שליטה בממדים אלו. בקצרה, אם ישראל לא מסוגלת להשיג שליטה מבצעית באוויר או בים, לפחות היא מסוגלת למנוע זאת מהאויב.

בהתאם לתפיסה הקלאוזיביציונית של ״מלחמה טוטאלית״, חילות הים והאוויר יכולים לשחק תפקיד מכריע בפגיעה ביכולותיו או רצונו של האויב להילחם, על ידי תקיפת אמצעי הייצור, מתקנים ותעשיות חיוניות. במקביל חיל הים יכול למנוע מאספקה חיצונית להגיע למדינת האויב, ובכך למנוע ממנו יכולת להמשיך ולקיים את מאמצי המלחמה.

הגנה על משאבים

לכל המדינות החופיות קיימת הזכות להכריז על אזור מים כלכליים (EEZ) המשתרע מקו החוף ועד לטווח של 200 מיילים ימיים. באזור זה המדינה היא בעלת הזכות להפיק, לשמר ולנהל את כל המשאבים הטבעיים.

במרחב המים הכלכליים, חיל הים נדרש להגן על המשאבים, למנוע הפרעה לדיג ולשמור על מתקני תשתיות ימיים כגון אסדות הפקה וצנרת תת־מימית. ככל שצי הסוחר הימי של ישראל, אסדות ההפקה של הגז הטבעי ופעולות ימיות אחרות במרחב המים הכלכליים מתקיימים במרחקים הולכים וגדלים מן החוף, ספינות חיל הים ומערך המטוסים לסיור ימי נדרשים לשהות לזמן ארוך יותר בכדי לשמור על כיסוי מספק של המרחב.

לדוגמא, ראש הבאר של שדה לוויתן נמצא במרחק של 130 ק״מ מהחוף ועל מנת לשמור על המרחב נדרשים משאבים וכלי שייט אשר ישהו במרחב באופן קבוע. ספינות גדולות יותר, מטוסי סיור מודרניים, מסוקים וכלי טייס בלתי מאוישים ארוכי טווח לאיסוף מודיעין ובניית תמונה ימית הכרחיים בכדי לסייר ולהגן על מרחב המים הכלכליים.

מבצעים בתחום האפור

התחום האפור[8] הוא כינוי אשר ניתן למרחב הפעולות שנמצא בין הביטחון השוטף לבין מלחמה בהיקף מלא. ספר משנת 2016 בשם ״לפעול במרחב האפור: פרדיגמה אלטרנטיבית לאסטרטגיה האמריקנית״ מתאר את התחום האפור או מלחמה היברידית כאוסף של אסטרטגיות שחיקה והתשה, אשר מנצלים את החולשות או את היעדר התכנון המתאים של האויב (Echevarria, 2012). אסטרטגיה זו הינה הגישה המועדפת אל מול אחת האויבות המשמעותיות ביותר של ישראל – איראן.

ב־12 במאי 2019 נפגעו ממטענים נפיצים ארבע ספינות סוחר אשר עגנו מחוץ לנמל פוג׳יירה שבאיחוד האמירויות הערביות, בפעולה אשר יוחסה לאיראן. ספינה אחת החזיקה בדגל נורבגי, אחת בדגל אמירתי ושתיים בדגל סעודי. ביולי 2021 האונייה בבעלות ישראלית Mercer Street הותקפה על ידי מל״ט איראני מתאבד, בעת שעברה במים בין לאומיים סמוך לחופי עומאן. בהתקפה זו נהרגו שני מלחים בעלי אזרחות בריטית ורומנית. איראן אמנם לא הודתה בפומבי בביצוע התקיפה, אך ארגון המדינות המתועשות (G7) פרסם הצהרה כי ״העדויות מצביעות במפורש על איראן״ (G7 Foreign Ministers, 2021). בד בבד, פרסם משרד החוץ האמריקני הצהרה כי ״הם משוכנעים שאיראן ביצעה את התקיפה, אשר ממשיכה דפוס של תקיפות דומות והתנהגות לוחמנית מצידה״ (Blinken, 2021). ברקע הדברים יש לציין כי איראן טוענת שהתקפות אלו הינן בתגובה ל תפיסת כלי שיט איראניים על ידי ישראל, ולחיסולו של מפקד כוח אל־קודס קאסם סולימאני.

מבסיס הצי החמישי שבבחריין (NAVCENT) פועל כוח המשימה המשולב 151. כוח בין לאומי זה מונה 34 מדינות ובהן יפן, כווית, פקיסטן, סעודיה, דרום קוריאה, סינגפור, טורקיה, ארה״ב וברזיל, ומשימתו הינה להרתיע, לשבש ולמנוע פעילות פירטית ושוד ימי במרחבי הים הערבי, מפרץ עדן וקרן אפריקה אך הוא גם שומר עין פקוחה על פעילויות מלחמתיות בתחום האפור במרחבים אלו.

יחסים דיפלומטיים מלאים עם בחריין, מאפשרים לחיל הים הישראלי לפעול במסגרת כוח משימה 151, הן באופן מצומצם בהשתתפות קצינים במפקדה השולטת, או באופן נרחב עד כדי שליחת כלי שייט שיצטרף לפעילות הכוח. הזדמנויות אלו פותחות בפני חיל הים אפשרויות לשיתוף פעולה בין לאומי, בניית שותפויות וניסיון בפעילות רחוקה מנמלי הבית.

הצוללת אח"י תקומה, (מקור: דובר צה"ל).

איסוף מודיעין, מעקב ובניית תמונה ימית

כלי שיט ימיים משחקים תפקיד קריטי גם בביצוע פעולות לאיסוף מודיעין ובניית התמונה. חלקן מותקנות מערכות תקשורת ולוחמה אלקטרונית, אשר מאפשרות להן לבצע איסוף במרחב מודיעין האותות (SIGINT), חלקן בעלות יכולת איסוף אלקטרואופטית (VISINT) או יכולת מעקב טלמטרית (FISTING) אחר ביצוע ניסוי שיגורי טילים ואפילו חלליות. יכולות איסוף מודיעין אלו, יכולות להתרחב כיום תוך שימוש בכלים בלתי מאוישים וכלים אוטונומיים.

תפקידי "שיטור" וסיוע

מעבר לתפקידי משמר החופים, ציים ברחבי העולם משמשים כסוג של משטרה בין לאומית, אשר כמו השוטר במקוף, שומרים על השכונה בכדי להבטיח סדר ובטיחות. הם ממשטרים את נתיבי התנועה ואת מרחבי המים הכלכליים, מרתיעים איומים ומספקים סיוע ימי כגון מענה לאירועי חירום (MAYDAY) ופינוי רפואי. כלי שיט גדולים יותר מסוגלים לתת־מענה גם במצבי מזג אוויר קשים, בעוד שכלי שייט קטנים נדרשים לחזור לנמלים כאשר מזג האוויר מורע.

במרחב הים התיכון והים האדום ישנה תנועה ערה של מבריחים וסחר בבני אדם. ב־2002 תפס חיל הים בים האדום את האונייה קארין איי בעת שהעבירה חמישים טון של אמצעי לחימה, כולל טילים נגד טנקים מאיראן לקבוצות פלסטיניות. ב־2009 יירט חיל הים את האונייה פרנקופ בעת שנשאה מרגמות ורקטות מסוג קטיושה לארגון החיזבאללה שבלבנון, וב־2018 יירט חיל הים אונייה נוספת, אשר ניסתה להעביר טילים מאיראן לרצועת עזה. פעילות הברחות בלתי חוקית זו, נחשפת במרבית המקרים על ידי ארגוני המודיעין, אך מיורטת על ידי כוחות חיל הים.

ככלל, ישראל מעדיפה ליירט משלוחי נשק איראניים בים האדום, בטרם יעברו בתעלת סואץ. הישראלים חוששים שהאיראנים יפרקו את אמצעי הלחימה באזור לא מפוקח או ללא שליטה במרחבי סיני ומשם יוברחו צפונה אל תוך רצועת עזה בנתיבים יבשתיים (Helfont, 2021). קטיעה מוצלחת של נתיבי העברת אמצעי לחימה בטרם יגיעו לשטח האויב, מייתרת את תקיפתם והעמדתם של כלי טיס ישראליים בסיכון.

דיפלומטיה צבאית ו"עוצמה רכה" (soft power)

במנעד שמתחיל בשלום מצד אחד, ומסתיים במלחמה קיומית מהצד השני, ציים לשליטה ימית משמשים בתפקיד משמעותי על פני הספקטרום כולו. ציים, חרף תפקידם הצבאי, תומכים גם במאמצים דיפלומטיים ובעוצמה רכה. ביקורים של כלי שייט צבאיים בנמלים זרים עשויה להוות הזדמנות לבסס מערכת יחסים, לחזק בריתות קיימות או להעביר מסר לאויבים כי חיל הים מסוגל להראות את הדגל במיקום הנבחר. החוקר אדוארד לוטוואק הסביר בשעתו כי שכנוע הוא התגובה הפוליטית או הטקטית, אשר מבוצעת על ידי כל צד בתגובה להצגה, מניפולציה או שימוש סמלי בכל אמצעי של כוח צבאי (Luttwak, 1974).

דוגמאות לשימוש בצי כאמצעי שכנוע הן רבות ובין השאר כוללות ספינה בודדת או כוח משימה אשר יכול למנוע באופן פיזי או להגביל את התנועה של הצד השני על ידי התמקמות במבואות ונקודות משנק (choke points). גם לספינה בודדת יש את העוצמה והכוח של המדינה שעומדת מאחוריה, כיוון שהיא משמשת שליח של הכלל, ושליחותה לאזור עימות מסמן את מחויבותה של המדינה השולחת. נוכחותו של כוח משימה עשוי להשפיע על ההתנהגות של גורמים פוליטיים בכירים ומקבלי החלטות, ולו על ידי הצגה של תמיכה או אזהרה מפני סיכון של הצד השני. בתחום העוצמה הרכה ידועה אמרתו המפורסמת של הנשיא טדי רוזוולט בנוגע למדיניות הימית האמריקנית ״דבר ברכות, והחזק מקל גדול; אז תגיע רחוק״ (Roosevelt, 1901).

סיכום

במשך חצי מאה, ומאז ייסודה של מדינת ישראל, ההתמודדות היתה בעיקר מול מדינות עוינות מהמעגל הראשון. אולם, מדינות אלו לא החזיקו בכוחות ימיים משמעותיים, והסחר הימי אל מדינת ישראל וממנה לא הועמד בסיכון. מציאות זו השתנתה. ישראל חתמה על הסכמי שלום עם שתיים מאויבותיה לשעבר, אך יש לה יריבים חדשים ופוטנציאליים אשר מחזיקים בכוח ימי משמעותי.

הגנה מפני טילים היא עניין של ביטחון לאומי ושרידות של המדינה, ולכן אין זו הפתעה שישראל היא מהמובילות בעולם בפיתוח של מערכות הגנה מפני טילים כגון "כיפת ברזל", "מגן אור", "שרביט קסמים" ו"חץ" על כלל שכבותיה. מערכות אלו יכולות להתרחב ולקבל גרסה ימית, ובכך להגדיל את יכולות ההתגוננות והמוכנות של ישראל מפני טילים. ספינות בעלות יכולות יירוט של טילים מסוגלות להתמקם מחדש במקומות שונים, המש מגביר את סיכויי היירוט. ספינות מותקנות במערכות גילוי ומעקב, יכולות ליירט טילים באופן עצמאי וישיר, או להעביר את המידע למערכות ההגנה האווירית הקרקעיות.

ישראל חייבת להתייחס לאיום הנשקף לה מפני מיקוש ימי. לאבדן התנועה הימית לאחד או על אחת כמה וכמה לשני הנמלים המרכזיים של ישראל, אפילו באופן זמני, יהיו השלכות קשות על הכלכלה הישראלית ועל איכות החיים של התושבים. חיל הים נדרש לרכוש כלי שיט, ובתוכם גם כלי שיט בלתי מאוישים לטיפול באיום זה, ולפנות לבעלות ברית על מנת ללמוד מהן את השיטות העכשוויות להתמודדות עם איום המיקוש. ישראל יכולה לפנות לאיחוד האמירויות הערביות, לסינגפור וכמובן לארה״ב על מנת לשדרג את היכולת שלה להתמודד עם מיקוש תת־מימי.

זה הזמן של ישראל להצטייד בצי לשליטה ימית. כלכלתה של מדינת ישראל מסוגלת לתמוך מהלך שכזה, והאינטרס הלאומי החיוני דורש את זה.

 הערות שוליים

[1]ריבונות של כלי שיט בים הינה נושא מורכב. כלי שיט יכול להיות משויך לנמל בית במדינה אחת, להציג דגל של מדינה אחרת, להיות בבעלות של חברה ממדינה שלישית, ולהיות מופעל על ידי צוות או לשאת מטען של מדינות רבות אחרות. במקרים האמורים, איראן תקפה כלי שיט אשר היו בבעלות חלקית של גורמים המקושרים לישראל, אך לא הציגו דגל ישראלי.

[2] מקביל לדרגת אל"ם בצה"ל.

[3] ילת"ם – היחידה למשימות תת מימיות.

[4] ברק LRAD, "כיפת ברזל" והמערכת האמריקנית PAT 3, נועדו ליירט איומים לטווחים קצרים עד בינוניים. הם אינם מסוגלות ליירט איומים חוץ אטמוספריים וטילים בין יבשתיים (ICBN). איראן אמנם לא מחזיקה כיום בטילים בין יבשתיים, אך היא נמצאת בתהליכי פיתוח של יכולת כזו (Carlin, 2022).

[5] ה"ביתן" בצוללת הינו החלק המוארך אשר יושב בחלקו העליון של גוף הלחץ של הצוללת. הוא מכיל בתוכו את מערכות הפריסקופ, תרני המכ"ם וסנסורים אחרים. ביתן ארוך מרמז על כך שהוא משמש גם כ"חלל" מבצעי כל שהוא. שימושים נפוצים לחלל מעין זה הום מערכת לשיגור טילי שיוט או להוצאת כוחות מיוחדים.

[6] שתי אוניות נחיתה נושאות טנקים (Landing Ship Tank) הוזמנו זה מכבר על ידי משרד הביטחון ונמצאות בתהליך בנייה בארה״ב.

[7] US Joint Concept for Access and Maneuver in the Global Commons: A New Joint Operational Concept (2017)

[8] בישראל מקובל השם מב"ם – המערכה שבין המלחמות על מנת לתאר את הפעולות בתחום האפור.

רשימת מקורות

• Binnie, Jeremy (January 16, 2020). "Egypt inaugurates major Red Sea base complex". JANES.
• Blinken, Antony J (August 1, 2021). "Attack on Mercer Street Vessel Press Statement". US Department of State.
• Butler, Daren and Gumrukcu, Tuvan.( November 28, 2019). "Turkey signs maritime boundaries deal with Libya amid exploration row". Reuters.
• Carlin, Maya (May 9, 2022). "How soon could Iran have an ICBM?". Center for Security Policy.
• Defense Brief Editorial (February 1, 2022). "In a first, Israel joins Middle East’s largest naval drill IMX". Defense Brief.
• Donovan, Kevin (June 24, 2022). "MDA selects Raytheon Missiles & Defense to continue developing a first-of-its-kind counter-hypersonic missile". Raytheon Technologies.
• Echevarria, Antulio J (2012). "Operating in the Gray Zone: An Alternative Paradigm for U.S. Military Strategy". Department of the Army.
• Frantzman, Seth J (September 7, 2022). "Turkey threatening Greece can affect Israel and EastMed". The Jerusalem Post.
• Frantzman, Seth J (October 7, 2022). "Rafael anticipates Iron Beam laser system could deploy in two years". DefenseNews.
• G7 Foreign Ministers (August 6, 2021). "G7 Foreign Ministers’ Statement on the MV Mercer Street Attack". US Deprtmanet of State.
• Green, Adam B (2017). The Israeli Navy’s Application of Operational Art in the Yom Kippur . US Naval War College.
• Helfont, Samuel (August 31, 2021). "The Limits Of Israeli Sea Power And The Threat Of Escalation With Iran". Hoover Institution.
• Holmes, James R (2019). A Brief Guide to Maritime Strategy. Naval Institute.
• Hutchens, Michael E., Dries, William D., Perdew, Jason C., Bryant, Vincent D., and Moores, Kerry E. (January 27, 2017). "Joint Concept for Access and Maneuver in the Global Commons: A New Joint Operational Concept". Joint Force Quarterly, 84, 1st Quarter, Pp 134-139.
• Jerusalem Post Staff (November 16, 2022). "CENTCOM commander concludes 4th visit to Israel since taking office". The Jerusalem Post.
• Kershner, Isabel (August 17, 2022). "Israel and Turkey to Restore Full Diplomatic Ties". The New York Times.
• Koh, Swee Lean Collin (Winter 2012). "Seeking Balance Force Projection, Confidence Building, and the Republic of Singapore Navy". Naval War College Review, Vol. 65, No. 1, Pp.75-92.
• Konrad, John (March 6, 2022). "The Maritime Blockade Of Ukraine Is Working". gGaptain.
• Lazaroff, Tovah (December27, 2022). "Israeli ambassador credentialed in Turkey in restoration of ties". The Jerusalem Post.
• . Luttwak, Edward (1974). "The Political Uses of Sea Power". Studies in international affairs, 23.
• MI News Network (January 2022). "10 Largest Container Shipping Companies in the World in 2022".
• Misztal, Blaise., Perkins Charles B., Ruhe, Jonathan., and Cicurel, Ari (August 2021). "Iranian Naval Provocations".
• Mommsen, Klaus (2009). 60 Years Israel Navy. Books on Demand.
• Newdick, Thomas (January 20, 2022). "Our First Look At Israel’s New Dakar Class Submarine Reveals A Very Peculiar Feature". The Drive.
• Northrop Grumman (February 6, 2012). "Japan Buys Helicopter Laser Mine Detection Systems". DefenceTalk.
• Pinko, Eyal (March 2018). "Strategic Developments in the Eastern Mediterranean". In: Shaul Chorev (Editor). Maritime Strategic Evaluation for Israel 2017/18. Haifa Research Center for Maritime Policy & Strategy. Pp. 73-81.
• . Roosevelt, Theodore J (September 21, 1901). "Letter from Theodore Roosevelt to Henry L. Sprague". Theodore Roosevelt Center.
• Stub, Zev (December 29, 2020). "Israel to become natural gas-independent for the first time". The Jerusalem Post.
• Sutton, H I (May 9, 2020). "New Submarines Spearhead The Egyptian Navy’s Expanding Capabilities". Forbes.
• Sutton, H I (January 19, 2022). "Israel’s Submarine Secret: New Dolphin-IIs Could Have VLS". NavalNews.
• Yanarocak, Hay Eytan Cohen (November 2021). "Turkish Irredentism and the Greater Middle East". JISS.