ספינות גדולות לבעיות גדולות?! על בניין כוח הנדרש לעוצמה הימית של צה"ל – תא"ל אייל הראל

תקציר[1]

מאמר זה עוסק בבחינת בניין הכוח של העוצמה הצבאית הימית הישראלית. המאמר מציג צמד טענות מרכזיות: הראשונה הינה שבניין הכוח של זרוע הים סובל מ'התמכרות' לפלטפורמות עיקריות, מערכות לחימה וחימושים, באופן המעיב על היכולת לממש את מלוא הפוטנציאל של הממד הימי. הטענה השנייה הינה שכדי לשפר את תהליך בניין הכוח הימי, יש לאמץ מתודולוגיה אשר תשקלל היבטים שלא זכו עד כה להתייחסות מספקת – מהיעדים הלאומיים של ישראל והאסטרטגיה הלאומית הימית שלה ועד לאסטרטגיה הצבאית של הזרוע. כך, לצד ההתמקדות במשימות מסורתיות, על הזרוע לאמץ גם משימות חדשות אשר יהלמו בצורה טובה יותר את החשיבות הגדולה מבעבר של הממד הימי בביטחון הלאומי הישראלי.

מבוא

מאמר זה עוסק בבניין הכוח של העוצמה הימית הצבאית של מדינת ישראל. חלקו הראשון יוקדש לבחינה ביקורתית של העוצמה הימית הצבאית. חלק זה יעסוק בהרחבה בבעיות המאפיינות את תהליך בניין הכוח של העוצמה הצבאית הימית בעת הנוכחית. טענה מרכזית שתוצג בחלק זה הינה שבניין הכוח של זרוע הים סובל מ'התמכרות' מתמשכת לפלטפורמות עיקריות, מערכות לחימה וחימושים מתקדמים ויקרים, באופן המעיב על יכולת הזרוע לממש את מלוא הפוטנציאל של הממד הימי לביטחון הלאומי של ישראל. חלק זה גם יעמוד על הסיבות ל'התמכרות' המתוארת וישרטט את מאפייניה.

חלק השני של המאמר עוסק בשאלה האם וכיצד צריכה העוצמה הימית להשתנות. הטענה המרכזית של חלק זה הינה שעמודי התווך של תהליך בניין הכוח של העוצמה הצבאית הימית הינם היעדים והאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל והאופן בו היא מבינה את הממד הימי בביטחון הלאומי שלה. חלק זה גם יסקור בקצרה מתודולוגיה מוצעת אשר משקללת את הנדבכים ההכרחיים לטובת תהליך בניין כוח מיטבי יותר – החל מזיהוי האינטרסים והיעדים הלאומיים של ישראל, דרך בירור האסטרטגיה הלאומית של ישראל בכלל וביחס למרחב הימי בפרט ועד להגדרה של אסטרטגיה צבאית לזרוע ועיצוב ותכנון בניין כוח הולם. בעוד שזרוע הים נדרשת להמשיך להתמקד בראש ובראשונה במשימות מסורתיות של הגנה על נכסים כלכליים והבטחת חופש השיט, עליה

 במקביל לאמץ משימות צבאיות ולאומיות חדשות הנובעות מהשתנות תפקידו האזורי של צה"ל – הקרנת עוצמה והרחבת העומק האסטרטגי של ישראל. בעוד שהזרוע אינה בהכרח צריכה לגדול לצורך כך, עליה להעצים דפוסי פעולה קיימים ובראשם פעילויות הזרוע במסגרת המערכה בין המלחמות (מב"ם) והדיפלומטיה הצבאית. המיקוד המוצע משקף מחד גיסא, את החשיבות הגדלה של הממד הימי בביטחון הלאומי של ישראל ומאידך גיסא, מונע 'מתיחת יתר' משאבית למרחבי עשייה אחרים בהם לזרוע הים אין יתרון יחסי בצה"ל.

חלק' א'

בישראל אין תפיסת ביטחון עדכנית כתובה אשר עוסקת בתחום בניין הכוח או ארגון שעוסק בעיצוב ותכנון בניין כוח צבאי ברמה הלאומית מחוץ לצה"ל. בשל כך, קיים פער מתמשך בין האופן בו היה רצוי שיתקיים תהליך בניין הכוח הצבאי ברמה הלאומית, לבין המצב בפועל. המצב הרצוי הינו שתהליך זה יתקיים כתהליך אסטרטגי מעמיק ומתמשך שיכלול שיח מקצועי ופתוח בין הדרג המדיני לבין לובשי המדים ובשילוב מספר רב של גורמים מתחומי ידע ומגזרים שונים (אקדמיה ומכוני מחקר, תעשיות ביטחוניות, חברה אזרחית). ראשית הצירים של תהליך זה הינה כמובן יעדיה הלאומיים המוסכמים של מדינת ישראל, גם אם הם אינם מעוגנים במסמך רשמי. בהמשך לכך, יכלול התהליך ניתוח מערכתי שבמוקדו הגדרה של מרחבי הפעילות, הגיאוגרפיים והנושאיים, התפקודים המבצעיים הנדרשים והתפוקות המצופות מכך (למשל השגת עליונות צבאית 'גנרית' או מודיעינית ביחס לאויב מסוים).

התהליך נדרש הן עבור בניין הכוח הצבאי בכללותו, אך גם עבור כל אחת מזרועות הצבא ובכלל זאת זרוע הים. בשל היעדר תהליך שכזה, סובל בניין הכוח הצבאי של ישראל מהטיה מתמשכת לטובת התעצמות בפלטפורמות עיקריות ובחימושים על חשבון תחומי עשייה נוספים המצריכים השקעה משאבית. על אף ההשתנות בסביבתה של ישראל בעשורים האחרונים, זרוע הים משמרת את תפיסתה שהמענה המרכזי לאתגרים שניצבים לפתחה (ולפתחו של צה"ל) מצוי בהשקעה עצומה ומתמדת בפלטפורמות עיקריות (כולל מערכות לחימה), במלאים ובמוכנות. אין בכך כדי להגיד שהזרוע לא צריכה ספינות מתקדמות או למלא את מלאי החימושים, אלא שההתמקדות הכמעט בלעדית בכך מונעת מהזרוע לחשוב מחדש על עצמה ועל האופן בו היא עשויה להוות חלק משמעותי יותר מ'סל הכלים' הצבאי של ישראל.

"התיאבון" של הזרוע לפלטפורמות, מערכות לחימה וחימושים יקרים נשמר, על אף ההכרה בכך – שמשתקפת בדברי מפקדי הזרוע – שאלה אינם מובילים לשינוי המיוחל בדימוי ובמעמד הזרוע. המצב המתואר כאמור אינו ייחודי לזרוע הים לאורך השנים, אלא לכל זרועות צה"ל. האלוף אהרון חליוה תיאר זאת בצורה ציורית לפני מספר שנים, כאשר טען שצה"ל לכוד בתסמונת "עוד מאותו דבר", במסגרתה "חלק גדול ממאמצי בניין הכוח של צה"ל מחייבים השקעה עצומה מצד אחד, אך מצד שני תפוקתם הביטחונית מוגבלת" (חליוה, 2016, עמ' 9).[2]

מה מסביר את הקיבעון התפיסתי של זרוע הים? מדוע הזרוע משמרת את ה'התמכרות' לפלטפורמות, מערכות לחימה וחימושים?

בסיבה הראשונה עסקנו בתחילתו של פרק זה והיא כאמור היעדרם של מסמך תפיסתי מכונן בתחום הביטחון הלאומי וארגון אשר יעסוק בתחום בניין הכוח ברמה הלאומית. בהעדר אסטרטגיה רבתי לאומית ואסטרטגיה צבאית ימית, הגוזרת את האפיון של בניין הכוח הנדרש לשם מילוי המשימות הלאומיות, מתקבל מצב במסגרתו זרוע הים בונה את כוחה לאור מה שהיא מוצאת לנכון כחשוב לצה"ל ולביטחון הלאומי של ישראל. נראה, כי הדבר מוביל בין השאר לכך שהזרוע משקיעה משאבים רבים בתחומים שהתפוקה הביטחונית שלהם אינה מיטבית, בין אם ביחס לחלופות הקיימות ובין אם במבחן האופטימיזציה של ניצול סל המשאבים המוגבל של צה"ל.

הסיבה השנייה היא התעלמות מווקטורים קיימים בסביבה הביטחונית, השמרנות הארגונית או מגבלות הדמיון של העוסקים בתחום בניין הכוח בזרוע ים, המונעים מהם לראות כיצד ביכולתם להשיג תפוקות ביטחוניות בהשקעה בתחומים נוספים מלבד פלטפורמות המסוגלים להביא תפוקה מבצעית גדולה יותר. לסיבה זו חשיבות מיוחדת בעת הנוכחית בשל הפוטנציאליים התפיסתיים, הטכנולוגיים והארגוניים החדשים המגולמים בעידן התעשייתי הנוכחי, העידן התעשייתי הרביעי ופיתוחם במסגרת הצבאית.

הסיבה השלישית הינה שהזרוע מסרבת להכיר בכך שתפקידה במלחמות/ מבצעים גדולים מוגבל והיא לעולם לא תוכל להחליף את תפקידן של יתר זרועות הצבא, בדגש, בשנים האחרונות, על אמ"ן וחיל האוויר. חוסר הנכונות להכיר בכך גורר בניין כוח המכוון לביצוע משימות בהן לזרוע אין יתרון יחסי או שהן אינן בעלות חשיבות רבה במסגרת הרחבה יותר של העימות הצבאי. כאשר בניין כוח זה לא מוביל בסופו של דבר לשינוי המיוחל, מסבירה לעצמה הזרוע, כי הדבר נובע מכך שהיא לא זוכה לתפקיד הראוי לה או כי סך המשאבים שעמדו לרשותה לא היה מספק. כך נוצר מעגל קסמים שהזרוע מתקשה להיחלץ ממנו.

מאז שנות ה־60, עם שינוי התפיסה[3] ופיתוח ספינות הטילים (F.M.B)[4] על מערכותיהן, הצי מתפתח סביב חידוש משק הפלטפורמות ומערכות הלחימה על סיפון הספינות. לאורך השנים הדבר הפך למאפיין דומיננטי של תהליך בניין הכוח בזרוע אשר השכילה לאורך השנים לזהות הזדמנויות שונות בסביבתה – כגון גילוי מצבורי אנרגיה בסמוך לחופי ישראל או הסכמים בין ממשלות (G.2.G)[5] – כדי להבטיח השקעות משאביות רחבות היקף לטובת רכש פלטפורמות עיקריות, מערכות לחימה וחימושים. לצד היתרונות הקיימים בכך, הרי שבחינתה של גישה זו באופן השוואתי ביחס להתנהלות ציים אחרים מספקת מקור השראה לאופן בו זרוע הים יכולה וצריכה לפעול אחרת כדי לחזק את הביטחון הלאומי של ישראל.

דוגמא ראשונה: מצרים ותורכיה בונות כלי שייט עם הצרפתים והגרמנים. התוכניות, צוותי ההנדסה וחלק לא קטן מהמימון שייך לצד האירופאי בעסקאות אלה, אולם הבניה מתבצעת במספנות על אדמת מצרים, דבר התורם גם למשק המצרי (מהגדלת התל"ג ועד ליצירת מקורות פרנסה חדשים). דוגמה שנייה: איראן ורוסיה רוכשות נמלים ורציפים בסוריה. מבחינה רוסית לא מדובר בבניין כוח מול מדינת ישראל, אלא מול המערב. מבחינת איראן מדובר בבניין כח משמעותי מול מדינת ישראל ובחצר האחורית שלה.

כיצד, אם כן, על זרוע הים להשתנות? מהם הדפוסים החדשים בניין כוח והפעלת כוח אותם עליה לאמץ? בכך יעסקו החלקים הבאים של המאמר.

חרטום סטי"ל מדגם "סער 5", (צילום: דובר צה"ל).

חלק ב'

נקודת המוצא לדיון בשאלות אלה הינה הקביעה שהצגנו כבר בתחילת המאמר והיא שעל מנת לקיים תהליך בניין כוח צבאי־ימי מיטבי, עלינו ראשית להתחיל בהצגת היעדים והאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. אלה מהווים מסגרת לתכנון של צורת התפקוד והמשימות שצה"ל צריך לבצע ובתוך כך גם זרוע ים: שמירת ריבונות המדינה; מספיקות אנרגטית; מרחב פעולה; לגיטימציה בינ"ל; ביטחון של אנשיה בכל מקום; להיות בית לעם היהודי; שימור מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. בשלב הבא, ועוד טרם ניגש לחשיבה על האסטרטגיה הימית של ישראל, יש לבחון כיצד האינטרסים הללו באים לידי ביטוי באסטרטגיה הלאומית (National strategy) של ישראל, ככל שהיא קיימת. בישראל אין כיום גוף למחקרי ביטחון לאומי ממשלתי העוסק בכך, אולם סביר וניתן ללמוד על הנושא באמצעות בחינה של האסטרטגיות של גופי תכנון ממשלתיים שונים, מאלה העוסקים בתכנון עירוני ועד למדיניות החוץ של ישראל.

לאחר שעסקנו ביעדים ובאינטרסים הלאומיים ובבירור של האסטרטגיה הלאומית של ישראל, נוכל לפנות להתמקדות באסטרטגיה הימית (Maritime strategy) של ישראל. באופן טבעי למאפייניה הגיאוגרפיים הייחודיים של ישראל השפעה רבה על האסטרטגיה הימית שלה. מאפיינים אלה כוללים היבטים פיזיים שונים, אך גם דמוגרפיים וגיאו־פוליטיים. הגדרת האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל בים צריכה לכן לקחת בחשבון את העובדה שישראל הינה מדינה צרה במרכז (נתניה־קלקיליה) ומאופיינת בתופעה של ״מדינת תל אביב״. הדבר משפיע על פריסת הנמלים, האתרים האסטרטגיים והחיוניים כולל סמלי השלטון, הכלכלה והמסחר (ה'קריה', בורסה, כנסת) ובתוך כך, על אתגרי הביטחון בזמן לחימה המשפיעים על רציפותה התפקודית וחוסנה של המדינה.

מאפייניו הייחודיים של המרחב הימי, לרבות היותו המשוחרר מחלק מהאילוצים של המרחב היבשתי הישראלי, מקלים עלינו לדמיין כיצד ניתן באמצעותו להגשים את יעדיה הלאומיים של ישראל – זהו מרחב גדול ופורה של הזדמנויות. אין ריבונות בים העומדת בפני עצמה והיא נגזרת של קווי גבולות ומתאר יבשתיים. היא דמיונית וחסרת ממד מוחשי פיזי. על בסיס האסטרטגיה הימית של מדינת ישראל, ניתן לגבש גם את אסטרטגית הצי הימי הישראלי (Naval strategy) אשר תעסוק באופן בו על הזרוע לפעול כדי להשיג את היעדים והאינטרסים הלאומיים של ישראל, בדומה למתקיים במדינות נוספות ברחבי העולם. בשלב העיצוב התפיסתי של האסטרטגיה נדרש יהיה להגדיר את המשימות בלי להתחשב באילוצים, לא גיאו־פוליטיים ולא משאביים.

בשלב התכנון, בוודאי תכנון ארוך טווח, יתבצע חיבור בין הרצוי למצוי וייתכן כי יונחו המסדים לעתיד. אחת השאלות המרכזיות שצריכה להישאל בהקשר זה היא עד כמה חיל הים צריך לראות את עצמו אך ורק כחלק ממכלול העוצמה הצבאי של ישראל הפועלת באופן רב־זרועי, או שמא הוא יכול לראות בעצמו גם כמי שפועל באופן עצמאי במרחבי הים, שכן מרחבים אלה הנם מרחבים שניתן להגדיר כי הם "שלו". במילים אחרות, האם ניתן לחשוב על זרוע הים כזרוע עם משימות (משמעותיות) שלה עצמה, במובחן ממשימות צה"ל או ממשימות שצה"ל מצפה מזרועותיו לבצע. חובתה של הזרוע שהיא נדרשת לדעת מה לעשות ואיפה היא יכולה לתרום ולהיות רלוונטית לביטחון הלאומי של ישראל.

חשיבה על בניין הכוח של זרוע הים של ישראל באמצעות כלים תפיסתיים אלה, עשויה לאפשר לה להשתחרר מהקיבעון התפיסתי הרואה בהתעצמות בפלטפורמות, מערכות לחימה ובחימושים כחזות הכל. בחינה שכזו תראה בים לא רק מרחב איום, שכן הים הוא גם מרחב הזדמנויות, אותן יש לנסות ולנצל. הים מציע למשל לזרוע לא רק חתירה ל'עליונות ימית', אלא הזדמנויות הכרוכות בהרחבת שותפויות ושיתופי פעולה עם שחקנים נוספים, צבאיים אזרחיים, ישראלים ואחרים. כך תוכל זרוע הים לעסוק לא רק בהתמודדות עם איומים, אלא בבחינה רחבה והוליסטית יותר של המרחבים בהם עליה לפעול ושל היעדים אותם היא נדרשת לממש במסגרתם. הגדרת המרחבים בהכרח מניחה בסיס להגדרות יעדים עבור כל מרחב ומאפייניו:

1. to operate – לפעול. מרחב המשמש למעבר מנקודה לנקודה או לשייט בינ״ל ללא מטרה מוגדרת אבל ניטרלית.
2. to control – לשלוט. מרחב זה לא מחייב כלי שייט, לדוגמא תחנת חוף/שליטה שפועלת לשליטה, ניטור, בקרה ומניעה.
3. to command – לפקד. לפקד על פעילויות מבצעיות במרחב על כל הספקטרום מבט"ש דרך אופרטיבי ועד מבצעי מב"ם.
4. superiority in time and place – עליונות בזמן ומקום. זהו מרחב של ה־knowledge בעיקר.
5. to conduct – לבצע. מרחב בינ״ל בו כלי שייט מבצע פעולה צבאית כלשהי כמו מטווח/אימון/מבצע גלוי לדוגמא למניעת מעבר פח״ע בינ״ל או הברחות.

זרוע הים עוסקת בשנים האחרונות יותר ויותר בקש"ח מבצעי, (צילום: דובר צה"ל).

תרומת החשיבה על מרחבי הפעולה של הזרוע לטובת גיבוש האסטרטגיה שלה יכולה להיות מודגמת למשל באמצעות דיון בסוגיית מרחבי הים בים התיכון, לאו דווקא באגן המזרחי או בים אדום. האם המדובר במרחבים גיאוגרפיים בהם מעוניינת הזרוע לפעול ואם כן, לצורך מה? לוגיסטיקה, הפגנת עצמה, משילות, שינוע כוחות מזירת פעולה אחת לאחרת.

מה הם, אם כך, מרכיביה המרכזיים של האסטרטגיה הימית הנדרשת מזרוע הים? בעשור האחרון, על רקע השתנות תפקידה של ישראל במזרח התיכון והמאבק האזורי הגובר בינה לבין איראן ושלוחיה, התווספו למשימות המסורתיות של זרוע הים (ידונו בהמשך), משימות נוספות החורגות מהיבטים צבאיים גרידא – הקרנת עוצמה (power projection) והגדלת העומק האסטרטגי של ישראל.

משמעותה של משימת הקרנת עוצמה היא שזרוע הים תידרש שתהיה לה, כהגדרת הפרופסור סטיבן רוזן, "היכולת לבצע פעולות צבאיות במרחק רב מבסיסי האם של הכוחות תוך פרק זמן קצר במיוחד" (רוזן, 2019, עמ' 34). הגדלת העומק האסטרטגי של ישראל פירושה הגדלת "המרחב שבין הקו הקדמי ביותר בו יכולה מדינה להחזיק כוחות צבאיים להגנתה מבלי לפגוע בריבונותה של מדינה אחרת, לבין השטח החיוני שלה" (שמחוני, 2006, עמ' 12).

חשיבות משימות אלו עבור זרוע הים גדלה בעשור האחרון – בעוד שממדיה הגיאוגרפיים של ישראל נותרו צנועים כבעבר, היא ניצבת בפני מעצמה אזורית איראנית בעלת נוכחות והשפעה בכל רחבי המזרח התיכון ושיכולותיה הצבאיות (הישירות או של שלוחיה) אינן מוגבלות על ידי המרחק הגיאוגרפי בינה לבין ישראל.

בנסיבות אלה ברורה החשיבות של מרחב ימי החורג משטחה הריבוני של מדינת ישראל, אך שנוכחות של זרוע הים בו מאפשרת לה לעשות בו שימוש לצורך שימור רציפות צבאית, כלכלית או אנרגטית. משימת הקרנת העוצמה באה לידי ביטוי בהקשר זה כאשר כוחות ימיים ישראלים יכולים להדוף את מתקפות כוחות האויב או לפגוע בנכסיו, גם כאשר העימות בין הצדדים מתקיים הרחק מבסיסי חיל הים בחיפה או באשדוד, ובסמיכות גדולה מבעבר לאינטרסים של איראן.[6]

דפוסי הפעולה המאפשרים מימוש משימות אלה הינם כאלה בהם עוסקת זרוע הים יותר ויותר בשנים האחרונות, אך שיש להעצימם בצורה משמעותית – דיפלומטיה ימית, מודיעין וקשרי חוץ (קש"ח) מבצעיים ומב"ם. זרוע הים רשמה הישגים משמעותיים באמצעות דפוסי פעולה אלו, החל בהעצמת יחסי ישראל עם מדינות המפרץ, ארה"ב (בדמות הצי החמישי) ומדינות אגן הים התיכון וכלה בפגיעה במאמציה של איראן באזור. דפוסים אלו התגלו בשנים האחרונות כמנועי צמיחה ורלוונטיות עבור זרוע הים, אך ההשקעה בהם עודנה חסרה. מרכיב מרכזי בו יש להתמקד לצורך כך הוא המודיעין. מודיעין רב ואיכותי יותר יוכל להוביל ל'קפיצת המדרגה' הנדרשת בכל אחת מדפוסי עשייה אלה ובהמשך לכך גם להעצים את יכולת הקרנת העוצמה של הזרוע ולסייע לה בהגדלת העומק האסטרטגי של ישראל.

נשאלת השאלה מהו תפקיד הזרוע במלחמה? בניין הכוח של זרוע הים צריך, בראש ובראשונה, לאפשר את ההגנה על תשתיות לאומיות בים וחופי המדינה (לרבות סיכול פח"ע והברחות) ואת שימור חופש התנועה בנתיבי השיט לישראל וממנה (לרבות התמודדות עם תרחיש של ניסיון הטלת מצור ימי על ישראל). למשימות אלה כמובן חשיבות עליונה ברמה הלאומית בשגרה, אולם בתרחישי חירום – מימי קרב ועד למלחמה כוללת – הן גם בעלות חשיבות צבאית לא מבוטלת משום שפגיעה בתשתית לאומית ו/ או בחופש השיט בהכרח גם תשפיע על המאזן הצבאי הכולל בין ישראל לאויביה.

משימות נוספות, אותן אימצה הזרוע לאורך השנים, כחלק ממערכה כוללת נוגעות לרצון להיות רלוונטי ומשמעותי בהשתתפות במהלומות האש שלא לצרכי חה"י; מתן סיוע לכוחות היבשה המתמרנים; השתתפות במאמץ ההגנה הכולל (ולא במיקוד על המרחב הימי ונכסי הזרוע בו). משימות אלו חשובות פחות ומסיטות שלא לצורך את הזרוע לכיוונים בהם אין לה יתרון יחסי.

ככלל, נובע מכך שבניגוד לתפקידה המשמעותי של הזרוע בשגרה בהתאם למאפיינים שתואר עד כה, דווקא בזמן מלחמה מוכיח הניסיון ההיסטורי שמשקלה היחסי של הזרוע מצומצם. הדבר שב ומחדד את הצורך של הזרוע להתמקד ביתרונותיה היחסים ולא במה שהיא תוספת כציפיות צה"ל ממנה. כך, בחינת תפקיד זרוע הים במלחמות ישראל מלמדת על דפוס רלוונטי לשאלות אלה והוא שלהצלחות או לכישלונות המבצעיים של הזרוע היתה השפעה מצומצמת על המאזן הכולל של המלחמה, בוודאי ביחס למשקלם היחסים של הישגי כוחות היבשה או חיל האוויר.

מלחמת ששת הימים זכורה כמלחמה מוצלחת בה כוחותינו הצליחו להעביר במהירות את הלחימה לשטח האויב ולהכריעו, חרף ההישגים המוגבלים של הכוחות הימיים (לא נחל הצלחות משמעויות וחלק מכוחותיו נפלו בשבי). מלחמת יום כיפור זכורה לעומת זאת כטראומתית, לרבות בשל עוצמת ההפתעה והאבדות הכבדות שספג צה"ל (בפלטפורמות ובכ"א) ועל אף ההישגים הכבירים של כוחות הימיים של צה"ל (הבסת ציי האויב על ידי הטבעת ספינותיו). במלחמת לבנון הראשונה, על הישגי כוחות צה"ל בכל הממדים העיבו החלטות ותהליכים במישור המדיני. במלחמת לבנון השנייה, הפגיעה באח"י חנית הצטרפה לשורת האירועים הכאובים הנוספים שבעיקר זכורים בתודעה הציבורית מהמלחמה. למרות שהזרוע נהנתה מצי פלטפורמות מתקדם מאוד היא הגיעה למלחמה לא מוכנה מבחינה מודיעינית ומבצעית לשינוי במאפייני האויב עימו התמודדה והתקשתה לתרום תרומה משמעותית שתשנה לטובה את המאזן לטובת צה"ל. לבסוף, בשורת המבצעים הצבאיים שהתקיימו בעשורים האחרונים ברצועת עזה מילאה זרוע הים תפקיד חשוב למשל בתקיפת מטרות מהים אולם, לרוב, משקלם היחסי של הישגים אלה היה קטן בהשפעה על מאזן ההרתעה בין ישראל לחמאס ביחס לנזק שנגרם לארגון כתוצאה מתקיפות חיל האוויר.

לאחר שסקרנו אבני בניין חשובות בתהליך עיצוב בניין הכוח הימי, מהאינטרסים והיעדים הלאומיים, דרך האסטרטגיה הלאומית והימית הנדרשת, אנו יכולים לשוב ולהתמקד בהיבטים יותר מעשיים של בניין הכוח הימי (Fleet design). העיסוק היישומי בשאלת בניין הכוח מצריך אותנו לשוב ולשאול מספר שאלות: מהו מרחב הפעולה הנדרש מהזרוע? האם נדרש לפעול בטווחים בעלי תלות במרחב המים הריבוניים ואזור השליטה הנגזר מכך? האם נדרש לפעול במים השוכנים לאורכם של מדינות אויב קרי, אזורי פעילות או חיפוש מבצעי? האם נדרש לפעולה בזירות רחוקות, במים בינלאומיים?

על הזרוע לשאול גם כיצד היא בונה את כוחה על מנת להגדיל את יכולתה לקחת חלק בשותפויות בינ"ל צבאיות/אזרחיות (כח נאט"ו, כח נגד פיראטים, הברחות, התמודדות עם גלי מהגרים ועוד). היא נדרשת למשאבים כדי להיות בעלת יכולות טובות יותר בתחומי ההשפעה המבצעית, ההתקפה בסייבר, לוחמת ל"א, מודיעין לקש"ח מבצעי ומבצעים. אלה, כמו גם ניצול טוב יותר של פוטנציאל בדיגיטל והחלל, יאפשרו לה למלא את המשימות בהן עסקנו בפרק זה בצורה מיטבית יותר, גם מבלי להידרש שוב לפלטפורמות עיקריות, מערכות לחימה וחימושים יקרים שתפוקתם מוגבלת.

מפקדת פיקוד הסייבר של הצי האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

סיכום

מאמר זה עסק בעוצמה הצבאית הימית של ישראל. מדינה שבהדרגה הופכת ממדינת Middle East להיות מדינת East med. מדובר בשינוי קנה מידה היסטורי אשר מצריך חשיבה מחודשת על מקום המרחב הימי בביטחון הלאומי של ישראל.  על רקע זה, המאמר הצביע על הצורך לשנות מהיסוד את מאפייני תהליך עיצוב ותכנון בניין הכוח של העוצמה הצבאית הימית, באופן שיאפשר לישראל, צה"ל ולזרוע ים למצות בצורה טובה מבעבר את הפוטנציאלים הרבים שקיימים בממד הימי עבור הביטחון הלאומי הישראלי. ישנה, כאמור, זיקה הדוקה בין היעדים והאינטרסים הלאומיים של ישראל לבין התכנון המעשי של בניין הכוח הימי, כך שזרוע הים תוכל להיחלץ מהקיבעון התפיסתי המלווה אותה בעשורים האחרונים בדמות ה'התמכרות' לפלטפורמות עיקריות, מערכות לחימה וחימושים יקרים.

הסביבה של ישראל משתנה. ישראל הופכת להיות שחקן גיאופוליטי משמעותי מבעבר באופן אשר בא לידי ביטוי ביחסיה המשתפרים עם שכנותיה, לעומת הדעיכה המתמשכת של איומים לאורך גבולותיה.[7] הכרה חדשה כי למרחב הימי חשיבות גדולה יותר מכפי שניתן לו עד היום – בקידום האינטרסים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים של ישראל – מול מדינות האזור, אגן הים התיכון ואף אירופה,[8] מצריכות גם שינוי בדפוסי הפעולה ובניין הכוח של זרוע הים.

נכסי האנרגיה של ישראל, יכולותיה הטכנולוגיות המתפתחות בתחומי תקשורת הנתונים ובתחום ההתפלה והטכנולוגיות החקלאיות, מעמדה המדיני המשתפר באזור, הם כולם חלק מאותם שינויים שעל מקבלי ההחלטות בדגרג המדיני ובצה"ל לאמץ לטובת חשיבה מחודשת על המרחב הימי. לבסוף, האסטרטגיות, התפיסות והיעדים שהוצגו במאמר זה, עשויות לשמש כעמודי התווך לבניין הכח ונכון שיהוו את המצפן של זרוע הים בלמידה כיצד בונים כוח צבאי, באשר יהיה. לצורך כך, ברור אם כן, שהמדינה צריכה להגדיר לעצמה מה היתה רוצה מהזרוע הימית שלה ובכך לסייע לה להוות נכסי ומשמעותי עבורה יותר ממה שהיא כיום.

המחבר מבקש להודות לפרופסור אביעד רובין מאוניברסיטת חיפה על תרומתו למאמר זה. מאמר זה שואב השראה ממחקריו של החוקר פרופסור ג׳פרי טיל (Geoffrey Till).

הערות שוליים:

[1] כותרת המאמר שואבת השראה ממאמרו של מפקד חיל הים לשעבר, האלוף ידידיה יערי. (2008). "ספינות גדולות לפתרון בעיה גדולה", מערכות 419.

[2] המצב המתואר גם אינו ייחודי למדינת ישראל או אף לרגע ההיסטורי הנוכחי. כבר ב-1969 הזהיר הנרי קיסינג'ר, כי התחרות בין זרועות הכוחות המזויינים של ארה"ב על משאבים לטובת התעצמות בפלטפורמות ובחימושים באה על חשבון הביטחון הלאומי האמריקאי (קיסינג'ר, 1974).

[3] שינוי התפיסה ההיסטורי בו חה"י עבר ממשחתות כבדות בעלות נחיתות טכנולוגית ומבצעית לספינות קטנות ומהירות עם מערכות ל"א מתקדמות – עובדה שהובילה את חה"י להצלחה במלחמת יום הכיפורים בכלל הקרבות הימיים שניהל ולהשגת עליונות ימית מוחלטת.

[4] Fast Missile Boat.

[5]Government to Government .

[6] אין בכך בהכרח לדרוש ממנו להיבנות כצי מים עמוקים או יכולות מעצמתיות (כגון נושאת מטוסים).

[7] בשנים האחרונות משקיעה מדינת ישראל בסגירת גבולותיה באופן פיזי ובשנים הקרובות תושלם המשימה, בד בבד עם שדרוג מערכת היחסים הביטחונית עם שותפות כמו ירדן ומצרים. השלמת המכשול בעזה ביחד עם השקט היחסי מול לבנון מאז מלחמת לבנון השנייה מצמצמים באופן משמעותי את אתגר החיכוך בגבולות שליווה את מדינת ישראל רוב שנותיה.

[8] במרחבי המים הכלכליים של מדינת ישראל מונחות תשתיות תקשורת רבות, תשתיות אלה מחברות את מדינת ישראל לאירופה ומאפשרות למדינת ישראל להיות בחזית הטכנולוגיה העולמית הדורשת מהירויות תקשורת גבוהות בעיקר עבור השווקים הפיננסיים.

רשימת מקורות:

• חליוה, אהרון (דצמבר 2016). "עוד מאותו הדבר" – על הצורך בדילוג תפיסתי בבניין הכוח". בין הקטבים, גיליון ‏9, עמ' 9־23.
• יערי, ידידיה (יוני 2008). "ספינות גדולות לפתרון בעיה גדולה". מערכות, גיליון 419, עמ' 62־67.
• קיסינג'ר, הנרי. (1974). נשק גרעיני ומדיניות חוץ. הוצאת סדן.
• רוזן, סטיבן. (יולי 2019). "חדשנות צבאית והקרנת כוח". בין הקטבים, גיליון 20־21, עמ' 33־45.
• שמחוני, אבנר. (יוני 2006). "עומק אסטרטגי והחזית המזרחית". בית הספר לממשל ומדיניות באוניברסיטת תל אביב, סדנת תל אביב למדע, טכנולוגיה וביטחון.