מרכזי הפיוס הרוסים בסוריה – מקרה של לוחמה היברידית

01.09.20

ע.ל

פורסם לראשונה ב-2020

הקדמה

“Where force is necessary, there it must be applied boldly, decisively and completely. But one must know the limitations of force; one must know when to blend force with a manoeuvre, a blow with an agreement.” (Leon Trotzky, 1932)[1]

שנת 2015 סימנה אבן דרך נוספת בהתפתחותה של רוסיה כמעצמה. לראשונה מאז סיום המלחמה הקרה, פתחה רוסיה במבצע צבאי משמעותי מחוץ לתחומי הפריפריה המוכרת והפכה להיות צד דומיננטי במלחמה בסוריה. המהלך הפתיע גורמים רבים מחוץ לרוסיה ומתוכה אשר התרגלו לרעיון שרוסיה חסרה את המשאבים הצבאיים, הכלכליים והרצון הפוליטי להתערב צבאית בזירה בה אינה נהנית מיתרון הקרבה הגיאוגרפית. רבים צפו כי המהלך יגרום לרוסיה להסתבך בבוץ הסורי עמוק וממושכות יותר ממה שחשבו בקרמלין. ההערכה הייתה כי המלחמה בסוריה תגבה מהרוסים אבדות רבות בדומה לתוצאות מעורבותם באפגניסטן בשנות ה-80׳ ובצ׳צ׳ניה בסוף שנות ה-90׳ ותחילת 2000. בפועל, התחזיות הפסימיות לא התממשו, במקום זה רוסיה התגלתה כשחקנית מרכזית במזה״ת ובעולם, יצרה דריסת רגל דומיננטית באזור ומנעה מארה״ב (המהוססת יש לומר), להשפיע על חילופי השלטון בסוריה כפי שעשתה בלוב ובמפרץ הפרסי.

היכולת הרוסית, לווסת את גובה הלהבות בהתאם לצרכיה ותוך הקפדה על שימור מעמדה כשחקנית ייחודית שאי אפשר בלעדיה, התבססה במידה רבה על יכולתה לשלב מתוך ארגז הכלים שיצרה, בין עוצמה רכה לבין מנופים צבאיים קלאסיים כאשר כל כלי משלים ומשרת את משנהו.

רבות נכתב על ״דוקטרינת גראסימוב״, ״לוחמה היברידית״ ולוחמת הדור החדש (New Generation Warfare), יש הרואים במושגים אלה המשכיות של דוקטרינת פרימקוב המותאמת למציאות הגלובלית העכשווית ולא המצאה רוסית חדשה. בפועל, רוסיה עשתה שימוש במספר יכולות ״רכות״ בסוריה אשר הקלו על כוחות הצבא ומנעו מהם ומהכוחות הסורים אבדות רבות. אחת מהיכולות הרכות המשפיעות ביותר הייתה הקמה והפעלה של מרכזי פיוס (Reconciliation Centers), אשר סייעו לכוחות הרוסים ובעלי בריתם (משמרות המהפכה, צבא סוריה וחזבאללה), לפרק את ההתנגדות מנשקה במקרים רבים ללא קרב ולהוות מרכז חישה מודיעיני ופוליטי בשטח המשרת את מפקדי הצבא וחיל האוויר בפעילותו. בנוסף, פעילות מרכז הפיוס הוותה מקור תעמולתי שניתן לעשות בו שימוש בהתמודדות הרוסית מול הביקורת בעולם בכלל ובאו״ם בפרט על מעורבותה האלימה בנעשה בסוריה והעוולות הרבות שנגרמו לאזרחים הסורים כתוצאה מהפעלת כוח צבאי קינטי רוסי.

השאלה עליה עבודה זו תנסה לענות היא: האם מרכזי הפיוס הרוסים בסוריה הינם ביטוי לתפיסה ההיברידית הרוסית ומה ניתן ללמוד מכך על אסטרטגיית הלחימה המוגבלת של רוסיה.

טענתי בעניין זה היא שלמרות שהתפיסה ההיברידית הרוסית אינה חדשה, הרי שהשימוש הוורסטילי בכוחות פיוס מהווה נדבך חדש יחסית באסטרטגיית הלחימה המוגבלת הרוסית. אמחיש זאת בעבודה בפרקים הבאים:

אתעמק בשיטת הפעולה של מרכזי הפיוס ואסביר את המטרות המוצהרות של מודוס אופרנדי זה לצד התרומה הנוספת לקמפיין הצבאי של רוסיה בסוריה. כמו כן אמחיש כיצד תפקידיהם המגוונים של מרכזי הפיוס הינם ביטוי להיותם חלק מתפיסת הפעילות המוגבלת הרוסית.
אפרט כיצד שיטות הפעולה של מרכזי הפיוס נסמכים במידה רבה על התנהלותה של רוסיה במערכה בסוריה ובניית תפקידה כחיונית לכלל הצדדים. אדגים כיצד מדובר בביטוי של תפיסת לוחמת הדור החדש (NGW).
אסביר כיצד התפיסה ההיברידית הרוסית אינה חדשה כי אם אדפטציה של תפיסה ישנה למציאות הגלובלית ומתבססת על התעצבותה של רוסיה לאורך עשרות שנים של מלחמה קרה בה תמיד הייתה מבודדת ודלת אמצעים ביחס למערב.
אעמוד על ההבדלים בין כוחות השכנת שלום רוסיים לאלו של העולם המערבי ובראשם כוחות האו״ם וכיצד הדבר מבטא את ההתייחסות של רוסיה לתפקידה בקונפליקט בו היא מתערבת.
לבסוף אנסה למפות את היתרונות והחסרונות של הגישה הרוסית במעורבות בקונפליקטים בין-לאומיים וכיצד תפיסתה ההיברידית מהווה הן הזדמנות והן מכשול בדרכה להתבסס שוב כמעצמת על עולמית.

מרכזי הפיוס הרוסים בסוריה – מודוס אופרנדי

ב-23 בפברואר 2016 הוקם ע״י משרד ההגנה הרוסי ״מרכז הפיוס הרוסי בסוריה״ (Russian Reconciliation Center for Syria, או בשמו הארוך יותר: Russian Center for the Reconciliation of Opposing Sides in the Syrian Arab Republic). מרכז הפיוס, מוקם בתחילה בבסיס חיל האוויר חמימים בלטקיה ״המארח״ כוחות רבים מצבא רוסיה ביניהם טייסת קרב, תובלה, מסוקים ויחידות סיגינט רוסיות. אולם ככל שהתפתחו הקרבות וככל שהתעמקה המעורבות הרוסית בלחימה, קמו לו מרכזי משנה קטנים באזורי הלחימה השונים. מטרותיו המוצהרות שלשמן הוקם המרכז מופיעות באתר משרד ההגנה הרוסי[2] ובו חלק נפרד הסוקר באופן יומי את פעילותו. משימותיו העיקריות של המרכז[3]: על פי Igor Konashenkov, דובר משרד ההגנה הרוסי[4]:

לאפשר ולעודד הסכמי הפסקת אש ו/או כניעה של כוחות חמושים שאינם נמנים על כוחות צבא סוריה, לפרוק אותם מנשקם ובתמורה לאפשר להם מעבר בטוח מאזורי הלחימה לאזורים בטוחים ובכך לנטרל את התנגדותם והתבצרותם של כוחות אלה באזורים המיושבים.
לאפשר מעבר בטוח לאזרחים מאזורי הלחימה לאזורים בטוחים. ולהחזיר תושבים עקורים לבתיהם.
לאפשר ולסייע בהעברת סיוע המוניטרי מארגונים בינלאומיים לתושבים באזורי הלחימה.

מיד עם הקמת המרכז, החלו על-פי דיווחים של משרד ההגנה הרוסי, להתקבל פניות מצד כוחות התנגדות חמושים המבקשים למסור את נשקם ולחתום על הסכמי הפסקת אש[5]. ברצף הפרסומים היומיים מאז הקמת מרכז הפיוס ועד היום, ניתן להתרשם כי פעילות המרכז כוללת אלפי פעולות הומניטריות, מיליוני פליטים ועקורים הנעים מאזורי הלחימה לאזורי בטחון ומחוץ לסוריה חזרה לכפרים הנשלטים ע״י צבא סוריה. מהו המודוס אופרנדי של מרכזי הפיוס שמאפשר הישגים כה רבים?

השימוש בהפסקות אש ומאמצי פיוס מקומיים אינו חדש במלחמה המתמשכת בסוריה. גם טרם המעורבות הרוסית בסוריה, נקט הצבא הסורי במהלכי פיוס (מוצלחה – مصلحة) התחומים לתאי שטח יחסית קטנים במסגרתם כוחות התנגדות וכוחות צבא סוריה חתמו על הסכמי שביתת נשק. לאור אי היכולת של מי מהצדדים להגיע להכרעה, קיבלה שיטה זו משנה תוקף. עקב מחסור חמור בכוח אדם, ויתר צבא סוריה על הישג ההכרעה וכיבוש מחדש של אזורים שנלקחו ע״י כוחות ההתנגדות והעדיף להגיע להסכמי פיוס בתאי שטח קטנים בשולי אזורים שהיו בשליטת השלטון הסורי. חוסר ההצלחה ביוזמות פיוס לאומיות (Top Down), עודדו את השלטון לפנות ליוזמות מקומיות. עם התערבותם במלחמה ב-2015, השליטו הרוסים את אסטרטגיית הפיוס הרוסית והגדירו אזורי ״דה-אסקלציה״ (De-escalation/De-confliction Zones). בדומה להסכם ״דייטון״ (Dayton Agreement), שהנהיגו במלחמה בבוסניה[6], הפעילו הרוסים את הכוחות המורדים שמסרו את נשקם, לצד כוחות השלטון, בשמירה על הביטחון בתחומם הגיאוגרפי וזאת כמטרת ביניים. בטווח הזמן הקצר, הדבר אפשר לעשות שימוש בכוחות אלו בלחימה כנגד ארגוני הטרור הג׳יהדיסטים.

אחד ממנופי ההשפעה האפקטיביים ביותר על כוחות המורדים למסור את נשקם הוא הפעלת לחץ מתמשך על האוכלוסייה בצילה הם חוסים. תושבים אשר נתונים היו לתקיפות אוויריות ומצור, הוקיעו את הכוחות המורדים מתוכם. לפיכך, הצלחת מרכזי הפיוס נשענה במידה רבה על הפעלת לחץ צבאי קינטי על כוחות המורדים בתוך אזורים מיושבים באוכלוסייה אזרחית, הוכחה לטענה שמאמצי הפיוס והמשא ומתן נושאים פרי בעיקר כאשר מעל מרחפים מטוסי סוחוי 35 – Su35. מרגע החתימה על הסכם כניעה/הפסקת אש, רוסיה חייבה את הצבא הסורי לאפשר מעבר בטוח של סיוע הומניטרי לתושבים, להבטיח את שלומם של כוחות המורדים שנכנעו ולהגן עליהם מפני פגיעות נקמה של כוחות אסד, לאפשר חזרה של פליטים שברחו מאזור הלחימה, ולהשיב את השירותים הציבוריים על כנם. הכוחות המורדים, לאור הסגמנטציה וחוסר האחדות בין הפלגים השונים, לאור הלחץ הצבאי הרוסי וחוסר תמיכת האוכלוסייה המקומית, השלימו עם המציאות לפיה עליהם להיפרד מהארגונים הג׳יהדיסטים, להשלים עם הנוכחות הרוסית המאסיבית ובעיקר עם התובנה כי לא ניתן יהיה להדיח את אסד מכיסאו.

פרק משמעותי במאמצי הדה-אסקלציה הרוסים בסוריה ניתן לראות בהסכם אסטנה[7], בהסכם שהתקיים בבירת קזחסטאן בנובמבר 2017, 13 פלגי התנגדות שונים אשר ספגו אבדות רבות במהלך הלחימה, הובאו סביב שולחן המשא ומתן והגיעו להסכם עם הרוסים ועם שלטון אסד לפיו יחדלו לאלתר מכל אקט לחימה כנגד כוחות אסד בארבעה אזורי דה-אסקלציה מוגדרים (צפונית לחומס, ע׳אוטה, דרום דרעה ואזור אדליב). במקביל להפסקת הלחימה כך סוכם, כוחות אסד ובפיקוח הכוחות הרוסים יאפשרו חזרה של פליטים לבתיהם (מה שנותר מהם), ומעבר חופשי של סיוע הומניטרי ושיקום תשתיות. מבחינת כוחות ההתנגדות שהסכימו לעסקה, היה ברור כי מדובר במהלך רוסי של ״הפרד ומשול״ על מנת לבודד את כוחות ההתנגדות מכוחות הג׳יהאדיסטים ובכך להקל על הצבא הסורי להתמודד עימם. הייתה בכך הכרה בתפקידה הדומיננטי של רוסיה במלחמה ובנוכחותה הצבאית הכבדה בזירה. מבחינת כוחות ההתנגדות היה ברור כי באין סיכוי להכרעה ולהדחתו של אסד מכס השלטון, הרי שההישג המשמעותי היחידי שיכלו לזקוף לזכותם היה קבלת אחריות (זמנית ומוגבלת), בתא שטח שאינו נחשב לנתון תחת שליטה מוחלטת של שלטון אסד והינו בעל תוקף בינ״ל כלשהו[8].

חלק בלתי נפרד ואולי בחלק מהמקרים בעל משמעות רבה יותר מעצם הפעילות בשטח של מרכזי הפיוס הוא הסיקור התקשורתי הנרחב הנלווה לה. משרד ההגנה הרוסי מנהל קמפיין תקשורתי אינטנסיבי הסוקר באופן יום-יומי את פעילות מרכזי הפיוס. הסיקור כולל עדכון שוטף ומפורט באשר להישגים של מרכזי הפיוס ובכלל זה נתונים מדויקים לכאורה של מספר הלוחמים שנכנעו, הסכמי הפסקת אש אשר נחתמו, מספר הפליטים שהועברו לאזורים בטוחים והיקפי הציוד ההומניטרי שהועברו לאזורי הלחימה השונים. בד בבד ניתן למצוא ביו-טיוב סרטונים רבים המתעדים את הפעילות ההומניטרית של מרכז הפיוס בהם לא ניתן להתעלם מהנוכחות הוויזואלית של סמל המרכז המורכב מיונת שלום ועלה זית.[9] ניכר כי משרד ההגנה משקיע מאמץ רב על מנת לדאוג ליחסי הציבור של מרכזי הפיוס. באופן טבעי מושם דגש על הפעילות ההומניטרית של המרכז, נתונים יבשים לגבי הכוחות החמושים אשר נכנעו ומסרו את נשקם ומספרים המתייחסים לפליטים והעקורים אשר מועברים מאזורי לחימה לאזורים בטוחים יותר ולחילופין אלו ששבים להריסות כפריהם לאחר הכנעת כוחות ההתנגדות במקום. רוסיה עושה שימוש תדיר בפרסומים ובנתונים אלה לצורך המאבק היומיומי באו״ם עמו היא מתמודדת. במועצת הביטחון נמצאת רוסיה תחת מטח מתמיד של ביקורת בעיקר מצד ארה״ב ומדינות אירופה על מדיניות היד הקשה בה היא נוקטת בסוריה[10]. כפטרונית של משטר אסד, רוסיה נאלצת להסביר את התוצאות של הפעולות האלימות שלה ושל צבא סוריה כנגד אזורי ההתנגדות בהם מצויים חמושים ואזרחים כאחד. ניתן לראות את שגריר רוסיה באו״ם, ואסילי נבנזיה (Vasili A. Nebenzia), מצטט את פרסומי מרכזי הפיוס ומסביר כיצד לא ניתן להצליח במאמצי הפיוס והדה-אסקלציה, ללא שימוש מאוזן בין מו״מ לבין פעילות צבאית אלימה, בין לוחמה רכה לקשיחה, בין המקל לגזר[11]. קיימת ביקורת רבה, חלקה מחוץ לסוריה, אך מרביתה מתוכה כלפי מדיניות הענישה של הרוסים כלפי אלו שאינם סרים להסכמי הכניעה והפסקת האש. מה שמוגדר ע״י רוסיה והמשטר הסורי כהסכמי פיוס ושלום, מוגדר ע״י הכוחות המורדים ככניעה מאונס[12]. יש כאלו המאשימים את רוסיה בכך שהאינטרס הרוסי להפעלת מרכזי הפיוס אינו מבוסס על הצרכים ההומניטריים של האוכלוסייה הסורית אלא במטרה צבאית לצמצום את חזיתות הלחימה. מצד הכוחות המורדים, מדובר בהזדמנות להציל את כפרם מעוצמת האש הרוסית, לאפשר הכנסת מזון ובתמורה למסור את נשקם[13]. בנוסף קיימת ביקורת רבה, עיקרה בארגוני הפיקוח ההומניטריים בסוריה, כי רוסיה אינה מצליחה לאכוף את התחייבויות הצבא הסורי כלפי הכוחות המורדים המוסרים את נשקם, וכי במקרים רבים מתקיימות פעולות תגמול ונקמה ע״י כוחות בטחון סורים כלפי מורדים שנכנעו וכלפי האזרחים שבצילם חסו[14].

התפיסה הרוסית באשר לתפקידה בקונפליקט, או באשר לאופן שיש לנהל אותו הינה בעלת אותם מאפיינים הן ברובד הטקטי המתבטא במודוס אופרנדי של מרכזי הפיוס, והן ברובד האסטרטגי המתאפיין בפוזיציה הייחודית (אך לא לראשונה כפי שנראה בפרק הבא), בה רוסיה מיקמה את עצמה כפרוטגוניסט וכאנטגוניסט כאחד. האפקטיביות של מרכזי הפיוס נעוצה בשמירה המתמדת על איזון בין רמת האלימות לבין הלוחמה הרוסית ״הרכה״ הבאה לידי ביטוי בפעילות הפיוס, סיוע הומניטרי והסכמי כניעה. הנוכחות של הן המקל והן הגזר היא קבועה, ורוסיה עושה שימוש מתמיד בשניהם באמצעות מכניזם פשוט לפיו כל הפרה (של הסכם כניעה או הפסקת אש), נענית בתגובה צבאית קשה ומידית. מה שבעיני חלק ממדינות המערב ובעיקר ארה״ב נתפס כתגובה לא פרופורציונאלית, מוגדר ע״י רוסיה כדרך היחידה לשמור על השקט ולהתקדם לעבר שיחות שלום[15]. היכולת הרוסית להוות הן את הבעיה והן את הפתרון, לשמור על מתח מתמיד במסגרתו היא שולטת בגובה הלהבות, רמת האלימות ומצליחה תמיד להישאר רלוונטית מחד ומאידך אינה נשאבת למעורבות שאינה רוצה או יכולה לעמוד בה[16], זהו סוד כוחה במלחמה בסוריה. בניגוד לגישה האמריקאית בקונפליקטים דומים, בהן נקטה צד ודבקה בו, הרי שרוסיה מנהלת מגעים עם כולם, דבר המציב אותה בעמדה ייחודית ואפקטיבית גם ביכולת לחתור לשלום והפסקת המלחמה. השילוב של הפעלת עוצמה רכה ועוצמה צבאית ברוטלית יחד על מנת להשיג מטרה אסטרטגית הינה חלק מתפיסת ״הדור החדש״ של הלחימה (NGW – New Generation Warfare), או כפי שכמה מכנים אותה: ״דוקטרינת גראסימוב״, ומרכזי הפיוס הינם רק כלי אחד בארגז הכלים הוורסטילי הכולל מנעד רחב של כלי השפעה (לוחמה חשאית, סייבר, לוחמה פסיכולוגית ותעמולה, הפעלת כוחות פרוקסי, קמפיינים תקשורתיים גלויים, דיפלומטיה רשמית ועוד).

ב-2 במרץ 2019 הציג גרסימוב בפורום האקדמיה למדעים צבאיים את האסטרטגיה שרוסיה פיתחה על מנת להגן על האינטרסים האקסטריטוריאליים שלה. במסגרת ״אסטרטגיית הפעילות המוגבלת״ בסוריה, הורכבו כוחות בעלי יכולת קיום עצמית (כל כוח בנוי ממרכיבי הקרב המשולב), בעלות יכולת ניידות גבוהה המאפשרת להן מידה רבה של אפקטיביות. ייעוד כוחות אלה הוא ״קידום האינטרסים הרוסים מחוץ לטריטוריה הרוסית”. בסוריה, כוחות אלה מנוהלים תחת פיקוד הכוחות האוויריים המוצבים במחנה חמיימים. לפי גרסימוב, במהלך המערכה בסוריה, התפתחו שיטות פעולה חדשות אשר התבססו על ״יישוב סכסוכים לאחר לחימה״ (Post Conflict Settlements). למודוס אופרנדי חדש זה קרא גרסימוב: ״מבצע הומניטרי״ (Humanitarian Operation), והוא אשר אפשר שחרור מהיר של אזורים עם נוכחות אזרחית בד בבד עם המשך לחימה בכוחות הטרוריסטים.[17]

מתוך מגוון היכולות ״הרכות״ המרכיבות את אסטרטגיית הפעילות המוגבלת, התנאי המרכזי להצלחתם הוא יצירת עליונות מודיעינית, ויכולת פעולה חשאית[18]. מרכזי הפיוס הינם חלק בלתי נפרד ממעגל הביצוע המודיעיני שבו הפעילות ההומניטרית והפוליטית בשטח מהוות גם מקור מודיעיני ייחודי לנעשה באזור. מרכזי הפיוס פועלים בחיכוך גבוה ומתמיד עם האוכלוסייה המקומית לרבות ראשי הכפרים והעיירות. הבנת הכוחות, האינטרסים והשסעים מאפשרים לקצינים הרוסים הפועלים בשטח (בסיוע הכוח הצבאי העומד לרשותם), לפרוק את ההתנגדות מנשקה תוך השקעת פחות משאבים צבאיים ״קשים״ ויקרים ויותר משאבים ״רכים״ וזולים. על-פי מחקר של ירחון Janes,^{^[19]} מרכזי הפיוס ממלאים תפקיד חשוב באיסוף מודיעין ובפעילות המבצעית בסוריה. כוחות איסוף וסימון מטרות מדווחים שנמצאים בקשר רצוף עם מרכזי הפיוס לפני העברת מטרות ואישורי תקיפה לכוחות חיל האוויר הרוסי כדי לוודא את ההשתייכות הארגונית של האוכלוסייה באזור התקיפה. מרכזי הפיוס הינם חלק מהמעגל המבצעי השלם של אסטרטגיית הפעילות המוגבלת ולפיכך משמשים גם ככלי מיפוי וחישה להבנת הגיאוגרפיה האנושית במציאות הכה מורכבת והרבודה של מלחמת האזרחים בסוריה. המפקד הראשון של מרכז הפיוס בסוריה, לוטננט ג׳נרל סרגי קורלנקו (Sergei Kuralenko), פיקד בעבר על מטה המודיעין המשותף הרוסי-איראני-סורי-עיראקי בבגדד, דבר המסביר אולי את אופיו המודיעיני של מרכז הפיוס.

דוקטרינת גרסימוב – חידוש או אבולוציה?

בסוף ינואר 2013 נאם ואלרי גרסימוב, ראש המטה הכללי הרוסי, והציג בפני פורום נכבד באקדמיה למדעים צבאיים[20] את מה שלימים נודע (בצדק או שלא[21]), כ״דוקטרינת גרסימוב״, בשמה הנרדף ״לוחמת הדור החדש״ (NGW-New Generation Warfare), ובמושג שהשתרש בעיקר במערב: ״אסטרטגיית הלחימה ההיברידית הרוסית״. בנאומו, התייחס גרסימוב לתמורות שחלו ב״חוקי המלחמה״ המודרנית ולתפקיד המרכזי והחשוב שתופסים אמצעים שאינם צבאיים, בהשגת יעדים אסטרטגיים בין אם צבאיים ובין אם מדיניים. בחלק מהמקרים אמצעים אלה עולים ביעילותם על אמצעים צבאיים מסורתיים. גרסימוב שם דגש על שימוש נרחב בכלים פוליטיים, כלכליים, מודיעיניים והומניטריים תוך ניצול פוטנציאל המחאה והמורל של האוכלוסייה באזור העניין, כל זאת מלווה בפעילות צבאית חשאית הכוללת לוחמת מודיעין ופעילות של יחידות מיוחדות. שלב הלוחמה הקלאסית (הרועשת), יעשה תחת מעטה של כוחות פיוס, השכנת שלום וסיוע הומניטארי אשר יסייעו לכוחות הלוחמים להגיע להכרעה[22]. למרות שרבים רואים בנאום גרסימוב נקודת ציון בשינוי תפיסת המלחמה הרוסית, הרי שעוד בעידן הקומוניסטי ברה״מ עשתה שימוש בצעדים חתרניים אקטיביים על מנת לעצב את הנוף הפוליטי במערב אירופה. לדוגמא, ברה״מ מימנה מפלגות קומוניסטיות שפעלו בבירות האירופאיות, עודדה והציתה מחאות כנגד מירוץ ההתעצמות הגרעינית וניסתה להשפיע על העיתונות האירופאית. במקביל הפעילה ברה״מ אמצעי ריגול, איסוף מודיעין ואף כוחות מיוחדים בדומה לנעשה היום. עם תום המלחמה הקרה ולאחר נפילת ברה״מ פעילויות אלה הצטמצמו באופן טבעי בשל מחסור במשאבים לנוכח המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה [23].

ההתייחסות הרוסית הפרואקטיבית לתפקידה הדומיננטי בסדר העולמי החדש ולאופן שיש לפעול על מנת להגשים דוקטרינה זו נולדה (או חזרה לחיים), ב-1993 במסגרת השינוי באסטרטגיית החוץ הרוסית כאשר יבגני פרימקוב, ראש שירות מודיעין החוץ הרוסי (SVR), מונה לשר חוץ. פרימקוב הוביל שינוי תפיסתי בדוקטרינה אשר הנחיל בכל האמור בתפקידה של רוסיה בסדר הכוחות העולמי לאחר נפילת הגוש המזרחי. לא עוד עולם חד קטבי המובל ע״י ארה״ב ומדינות אירופה בצילה, אלא עולם רב-קטבי בו לרוסיה תפקיד משמעותי במאזן הכוחות העולמי, ובתוך זה מובילת אג׳נדה מרכזית בבלימת התפשטות NATO. הפרקטיקה האסטרטגית הצבאית של דוקטרינת פרימקוב התבססה על מספר מרכיבים מתוכם אחד העוסק בלוחמה היברידית. לשיטתו, כוח צבאי הינו תנאי ללוחמה היברידית – הכלים ״הרכים״ הינם אמצעים המאפשרים ניהול סיכונים כל אימת שהשימוש בכוח צבאי טומן בחובו איומים רבים מדי, הינו מסורבל מדי, לא פרקטי או יקר. אולם הלוחמה הרכה לעולם תהיה מלווה בכוח צבאי ברקע. ואכן, ניתן לראות את האופן שבו רוסיה יישמה את גישתו של פרימקוב: בגיאורגיה ב 2008, ובאוקראינה החל מ-2014 וכמובן גם במעורבותה במלחמה בסוריה[24] וזאת בזכות ההקפדה על מעורבות מוגבלת. על-ידי שימוש בסל הכלים ההיברידי הוכיחה רוסיה לעולם כי היא מהווה מעצמה עולמית, אשר הרחיבה את השפעתה המדינית והצבאית מחוץ לפריפריה המזרח אירופית, ועומדת איתנה אל מול ארה״ב כמעצמה אשר נכשלה במקום שבו רוסיה הצליחה[25]. מעבר למטרות אלה, המעורבות בסוריה משרתת אינטרסים רוסיים נוספים: הגנה על שלטון אסד – בעל ברית ארוך שנים בזירה והגנה על הנכסים הרוסים במדינה, מלחמה בכוחות ג׳יהדיסטים המהווים איום מוחשי בראייה הרוסית (חלקם המגיעים ממדינות פוסט סובייטיות מוסלמיות), כמי שחותרים להביא את הטרור לרוסיה, והסחת דעת התודעה הבינ״ל מהלחימה באוקראינה[26]. בנוסף, ההתנסות הרוסית בסוריה מהווה ״מגרש משחקים״ או ״מעבדת ניסויים״ אם תרצו, מושלמים עבור צבא רוסיה. מדובר בעימות בעל סיכון נמוך עבור הרוסים והם מקפידים לשמור את גובה הלהבות כך שמצב זה ישמר. בסוריה זוכים קצינים ומפקדים לראשונה מאז דור הקצינים שידע את אפגניסטן להתנסות בפעילות צבאית בזירה אקסטריטוריאלית שאינה דוברת רוסית ולא הייתה חלק מהגוש הסובייטי. שפה שונה, מנטליות אחרת, פעילות צבאית עם שותפים כגון משמרות המהפכה האיראניים, צבא סוריה, חזבאללה, כל אלה מעניקים לאותם כוחות הנשלחים ללחום בסוריה ניסיון יקר מפז, בו רוסיה תוכל לעשות שימוש בעתיד בזירות מרוחקות אחרות[27].

מעניין לבחון את האופן שבו רואה רוסיה את יוזמות הלוחמה ההיברידי במערב כנגד האינטרסים הרוסים. לתפיסתה של רוסיה, עליה להתגונן באופן פרואקטיבי מפני התוקפנות ההיברידית המערבית, בכל מקום שבו יש לרוסיה אינטרסים קיימת פעילות היברידית של המערב, ולפיכך המענה הרוסי להתקפיות זו היא בעצם שימוש בכל האמצעים הרכים העומדים לרשותה[28]:

״ארה״ב ובני בריתה קבעו את המגמה האגרסיבית של מדיניות החוץ שלהם. הם מוציאים לפועל פעילות צבאית התקפית... עושים שימוש בטכנולוגיות של מהפכת הצבע ולוחמה רכה. הם שמו לעצמם כמטרה להרוס את שלטונן של מדינות לא רצויות, לחתור תחתן ולהחליף את שליטיה שנבחרו על-פי חוק״ (גנרל ולרי גרסימוב, 2019)[29]

מעבר לקמפיינים הידועים הזוכים לחשיפה תקשורתית נרחבת, רוסיה עושה שימוש בסל הכלים ההיברידי בזירות עניין נוספות בהן לא מתחוללת מלחמה קינטית כגון מדינות הבלקן. החולשות המאפיינות את מדינות האזור (סטגנציה כלכלית מתמשכת, סחבת בתהליך הקבלה לחברות באיחוד האירופי, שסעים אתניים וזיקה תרבותית חזקה לרוסיה), הפכו אותן לנוחות להשפעה אל מול האסטרטגיה ההיברידית הרוסית. רוסיה פועלת להקים בסיסי יציאה לפעילות חשאית בסרביה במעטה של מרכזים הומניטריים[30]. גם במדינות מרכז אירופה (הונגריה, סלובקיה וצ׳כיה), רוסיה מתאמצת לבסס אפיקי השפעה מעבר לתפקיד המרכזי שהיא ממלאת בתחום האנרגיה. במדינות הבלטיות (לטביה, אסטוניה, ליטא), בהן מיעוט רוסי גדול בעל זיקה חזקה ״למולדת״ (Mother Land), רוסיה מממנת בקביעות ארגונים פרו-רוסים תוך שימוש במדיניות הסיוע לפזורה הרוסית (Compatriots Policy) [31].

למרות ששורשי הגישה ״ההיברידית״ נעוצים עוד בעידן הסובייטי, הרי שהמודוס אופרנדי כיום הינו בעל מאפיינים שונים הנגזרים מהמציאות הגלובלית (אינטרנט, טכנולוגיה, מדיה חברתית). השימוש בסייבר ככלי הוא חדש באופן יחסי כשם שהפעלת מנופי השפעה כלכליים על מדינות אחרות ובעיקר אלו שהיו חלק מהגוש הסובייטי, היא מאפיין חדש. עם עליית ולדימיר פוטין לשלטון, השימוש בלוחמה ההיברידית קיבל תנופה. מצד אחד, רוסיה בעלת אמביציות חזקות, מצד שני בעלת משאבים מוגבלים. מצב, שבדומה לתקופת המלחמה הקרה, הצריך יצירתיות, אלתור ויצירת יש מאין.

מרכזי הפיוס ככלי ב-NGW

נוכחות של מנהל אזרחי (Civilian Administration), באזורי מלחמה אינו דבר חדש ומוכר גם בישראל בדמות הממשל הצבאי (שבהמשך הפך למנהל האזרחי), שצה״ל הנהיג באזורי לחימה שנכבשו בהתאם להגדרות אמנת ג׳נבה הרביעית[32] הקובעת כי על הצד הכובש חלה אחריות לשלומם של אזרחי השטח שנכבש. קיימות דוגמאות רבות להחלת מנהלים אזרחיים באזורי לחימה (בעיקר לאחר מלחמות אזרחים), כחלק מתהליך השיקום והבנייה מחדש של האזור עד לייצובו והקמת משטר תקין ומתפקד. ברוב המקרים האו״ם לקח על עצמו את האחריות על התהליך בעודו נשען על האוכלוסייה המקומית (ONUC – במרכז אפריקה בדגש על קונגו בשנות ה-60, UNTAG – נמיביה בסוף שנות ה-80 תחילת ה-90, UNTAC – בקמבודיה בתחילת שנות ה-90, ועוד)[33]. גם ארה״ב הייתה מעורבת, לאחר המלחמה הקרה במאמצי שיקום אזרחיים ו-Nation Building במדינות רבות בהן ניסתה אגב כך לשנות את מאפייני המשטר. בסומליה לדוגמא, המטרה הראשונית למעורבות האמריקאית הייתה הומניטרית, ובהמשך התרחבה לדמוקרטיזציה. בהאיטי המטרה הייתה למנות נשיא ולערוך בחירות, בקוסובו לייסד מפלגה דמוקרטית ולבנות שוק כלכלי מתפקד[34]. מבחינת האמריקאים המטרה העיקרית במעורבותם הייתה שמירת מעמדה כמעצמה עולמית, להפיץ את הדמוקרטיה ובנוסף שיקולים כלכליים מסחריים הנלווים לתהליכי בניין מדינה והקמת תשתיות אזרחיות ע״י חברות אמריקאיות. הדוקטרינה הרוסית להשכנת שלום שונה מזו המערבית במספר מישורים. בראש ובראשונה בשם, בשונה מהמושג המוכר במערב: Peacekeeping שמשמעותו ״שמירה על השלום״, הרי שהמושג הרוסי: Miro-tvorchesrvo - миротворчествоמשמעותו ״עשיית-שלום״ כאשר ההבדל בין המושגים אינו סמנטי בלבד[35]. אחד ההבדלים המהותיים בין דוקטרינת השכנת השלום של האו״ם לרוסית הוא בצורך לקבל את הסכמת כל הצדדים המעורבים, מבחינת הרוסים לא קיים תנאי כזה, כך שההחלטה האם להתערב בקונפליקט כזה או אחר היא בידי הקרמלין ומבוססת של שיקוליה של רוסיה. כך גם לגבי נקיטת צד במאבק, עקרון הניטראליות הוא מרכזי בכוחות השלום של האו״ם, עבור הרוסים מדובר בעקרון שעשוי לסייע באם הוא מתאפשר אך לרוב רוסיה תתייצב לצד אחד הצדדים, תחזק אותו, ותסייע לו לכפות בכוח על הצד השני להגיע לשולחן המו״מ כאשר הוא מוחלש. ההבדל האחרון בין הדוקטרינות הוא השימוש בכוח, אלמנט שאינו נכלל בטרמינולוגיה של האו״ם להשכנת שלום (להוציא את מלחמת קוריאה וכווית). עבור הרוסים, מושג ״כפיית שלום״ (Enforcing Peace), הינו חלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה הננקטת במעורבות בקונפליקטים. בשונה מהאו״ם וכוחות בינלאומיים אחרים, רוסיה עוסקת פחות בשאלות של לגיטימציה, חוקי הקרב (Rules of Engagement), או דעת קהל. המטרה העיקרית במקרים אלה היא השכנת סדר תוך התייחסות לאתגר כסוגיה צבאית ולא פוליטית[36]

כאן נעוץ ההבדל העיקרי בין מאמצי הדה-אסקלציה הרוסיים בסוריה לבין ניסיונות השכנת שלום בינלאומיים ומערביים אחרים. ההבדל אינו רק במודוס אופרנדי או בעוצמת הכוח הצבאי הנלווה לתהליך. אלא בכך שבמקרה הרוסי, השכנת-שלום, כפיית שלום, פיוס ודה-אסקלציה הינם כולם כלים בארגז הכלים הצבאי ובכך הם משרתים את מאמץ הלחימה. מסיבה זו מרכזי הפיוס עוסקים באיסוף מודיעין בד בבד עם העברת סיוע הומניטרי וקידום הסכמי הפסקת אש מקומיים. היכולת ההיברידית הרוסית אינה דיפלומטיה המשלבת אקטים אלימים מדודים כי אם לחימה המשלבת מהלכים רכים מוגבלים על מנת להקל על המאמץ הצבאי הקינטי. ישנם כמובן יתרונות וחסרונות לכל תפיסה,

בגישה המערבית מתקיימת חלוקה כמעט דיכוטומית בין שלב הלחימה לשלב הדיפלומטיה. שלב הלחימה, גם אם ייקרא Peace Enforcement, יכלול לחימה מתוך מטרה להפריד בין הצדדים הניצים. לאחר שלב הלחימה בה הושגה הכרעה גם אם חלקית, יחל השלב הקרוי ״שיקום פוסט מלחמתי״ (Post War Reconstruction), המוכר גם בשמות אחרים: Nation Building, Peacebuilding. האחרון מביניהם (Nation Building), מוגדר כ: ״שימוש בכוח צבאי בתום עימות על מנת להטמיע במהירות שינויים חברתיים עמוקים הכוללים שיקום חברתי, פוליטי וכלכלי״[37] מדובר בשלב ארוך ויקר אשר ברוב המקרים מצריך המשך נוכחות צבאית על מנת לשמר מידה מסוימת של יציבות עד להקמת מוסדות שלטון ואדמיניסטרציה. במקרים רבים שלב השיקום, תלוי גודל המדינה ומידת הנזק שנגרם במהלך הלחימה, ישלב מספר מדינות אותן יש לרתום לתהליך בעיקר בשל המשמעויות הכלכליות. גם אם ניתן למנות על יד אחת את סיפורי ההצלחה של יוזמות מערביות להשכנת שלום לאורך ההיסטוריה, הרי ששלב זה מביא לידי ביטוי את יתרונות המערב בדגש על ארה״ב – היכולת לרתום מדינות נוספות לתהליך השיקום והדמוקרטיזציה, היכולת הפיננסית לתמוך ולממן את שלב בניין המדינה, והמנגנונים לבנות מוסדות שלטון ואדמיניסטרציה.

על-פי התפיסה הרוסית למדנו כי המאמצים שזורים זה בזה ומאמצי הפיוס מתקיימים כבר מימי הלחימה הראשונים. כמו כן ראינו כי מתקיימת מערכת יחסים סימביוטית בין כוחות הפיוס הרוסיים לבין המאמץ הצבאי הקלאסי, הדבר בא לידי ביטוי מובהק יותר לאור השימוש (המחדש מבחינת הרוסים), באסטרטגיית המעורבות המוגבלת. למעשה מדובר בכלי שונה בתכלית ממאמצי השכנת השלום של המערב, כלי אשר ייעודו לשרת את המאמץ המלחמתי.

סיכום

מרכזי הפיוס הרוסים בסוריה ממלאים בראש ובראשונה תפקיד צבאי שמטרתו לסייע לצבא להכריע את הקרב. בדומה ללוחמת סייבר, שימוש בכוחות פרוקסי בלתי מזוהים, הפעלת קמפיינים של תעמולה ולוחמה פסיכולוגית, גם מרכזי הפיוס משמשים כאמצעי לחימה בארסנל של האלוף אלכסנדר חייקו (Alexander Chayko), מפקד הכוחות הרוסים בסוריה. ההתערבות של רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה הייתה מהלך אסטרטגי מוצלח בהשראת דוקטרינת פרימקוב שבזכותה הצליחה רוסיה להטות את מאזן הכוחות העולמי. על מנת שלא להיגרר להתבוססות ללא שליטה בבוץ הסורי, עושה רוסיה שימוש בתמהיל מאוזן בדרך כלל של אמצעים קשים ורכים המשרתים זה את זה. מרכזי הפיוס ואזורי הדה-אסקלציה מאפשרים לכוחות הרוסים לפרוק את האויב מנשקו, להפריד ולמשול, לעשות שימוש בכוחות המורדים שנכנעו ולשסות אותם בכוחות הג׳יהאדיסטים, ולהזרים מודיעין אינטימי מהשטח לחדרי הפיקוד. בנוסף, הפעילות ההומניטרית המתקיימת בחסות מרכז הפיוס: החזרת פליטים ועקורים לביתם, שיקום תשתיות, העברת אוכל ותרופות, כל אלה זוכים לחשיפה תקשורתית מנוהלת היטב באמצעות ערוצי הטלוויזיה הרוסיים ומשם לשאר העולם.

לנוכח הפעילות ההומניטרית ניתן לחשוב שמדובר בכוח שלום, אך ההבדלים בין כוחות השלום הרוסיים לבין אלו של האו״ם גדולים, בעיקר במישורי הלגיטימציה והשימוש בכוח. כוחות הפיוס הרוסים בסוריה הם בראש ובראשונה יחידה צבאית מודיעינית אשר מיישמת הלכה למעשה את הדוקטרינה ההיברידית הרוסית.

היתרונות הצבאיים הטקטיים של הפעלת מרכזי פיוס בעת לחימה ברורים וכבר הומחשו בפרק הראשון, אולם בנקודה בה היתרונות הטקטיים מסתיימים, מתחיל האתגר האסטרטגי של רוסיה ושם טמון חסרונה של התפיסה ההיברידית הרוסית: היא משרתת כיום מלחמה ולא שלום. על מנת לבסס את מעמדה כמעצמת-על רוסיה צריכה להצליח גם בתהליך הטרנספורמציה מתפקיד האנטגוניסט לפרוטגוניסט, מהמדינה המעורבת בעשיית מלחמה לזו העוסקת בשלום ושיקום.

הפן הכלכלי של טרנספורמציה זו הוא סיבה נוספת שבעתיה תתקשה רוסיה לעסוק בתהליכי בניין מדינה ורסטורציה בזירות בהן הייתה מעורבת צבאית - ההשקעה הכלכלית האדירה, במקרים רבים יותר מעלות המעורבות הצבאית ובעיקר במדינות הרוסות ללא תשתית מנהלתית מתפקדת, מהווה עול כבד על מדינה אחת בלבד ודורשת מעורבות ושיתוף פעולה בין לאומי[38]. במהלך המלחמה הקרה השקיעה ארה״ב מאמצים רבים על מנת להפוך להגמון במזרח התיכון וזאת באמצעות השקעה כלכלית וצבאית גדולה ותוך הפגנת מחויבות והובלה של תהליכים מדיניים בזירה. רוסיה נעדרת את המשאבים הכלכליים הנדרשים על מנת לבצע את הקפיצה מהתפקיד שהיא ממלאת כיום בסוריה כשחקנית חיונית המנהלת דיאלוג עם כולם לתפקיד ההגמון הנוקט צד ומוביל תהליכים דיפלומטיים אפקטיביים, ומצליח לעבור משלב המלחמה לשלב שלום. השאלה העומדת לפתחה של רוסיה כעת, היא לאיזו שחקנית היא רוצה להפוך וכיצד תנצל את עמדת הכוח וההשפעה אליה הצליחה להגיע במלחמה בסוריה.

מראי מקום

October. https://www.aljazeera.com/news/2017/10/syrian-war-astana-talks-171029160554816.html.

n.d. https://www.youtube.com/watch?v=237bEJ3xm1w-.

24 October. https://russiaun.ru/en/news/syria241019-.

n.d. https://www.facebook.com/mod.mil.rus/posts/2376301115945964/.

n.d. https://www.btselem.org/hebrew/international_law/fourth_geneva_convention.

Adamsky, D. July 2018. “ Moscow’s Syria Campaign: Russian Lessons for the Art of Strategy .” Russie.Nei.Visions, No. 109.

ADLEH, Fadi, , FAVIER, Agnès. 2017. “ Local reconciliation agreements' in Syria : a non-starter for peacebuilding .” Middle East Directions (MED).

C., Christopher S. 2017. “Hybrid war: Russian contemporary political warfare.” Bulletin of the Atomic Scientists 73:5,: 316-321.

Chivvis, C. S. 2017. “Understanding Russian hybrid warfare.” Rand Corporation.

Council, Security. 2016. “Security Council Report.” 13 December. https://www.securitycouncilreport.org/atf/cf/%7B65BFCF9B-6D27-4E9C-8CD3-CF6E4FF96FF9%7D/s_pv_7834.pdf .

D., James F. 2003. “America's Role in Nation-building: From Germany to Iraq.” Survival (Routledge) 45:4: 87-110.

F., Sandor. 2019. “The Russian hybrid warfare strategy – neither Russian nor strategy .” Defence & Security Analysis, 35:3 308-325.

Friedman, O. 2018. Russian" Hybrid Warfare": Resurgence and Politicization. Oxford University Press.

Galeotti, M. 2019. Russian Political War: Moving Beyond the Hybrid. Routledge.

K., Halmo. 2015. “Syria’s ‘reconciliation’ deals near collapse. Possible breakdown of truces would place Damascus under serious threat of opposition offensive. .” The Arab Weekly 7 31,.

Keneally, L. 1995. “Russian peacekeeping doctrine .” Peacekeeping &International Relations 24: 7.

Lincoln, P. 2019. “Russia’s Compatriots: Instrument or Responsibility? .” The RUSI Journal 164:2: 24.

Mardasov, Anton. 2017. Applying The ‘Bosnian Model’ to The Syrian Crisis. June. https://www.al-monitor.com/pulse/originals/2017/06/us-russia-syria-peace-deal-bosnia-safe-zones-iraq-turkey.html.

Military News. 2019. “In Russia, a strategy of limited actions has been developed to protect its interests outside the national territory - Gerasimov. В РФ разработана стратегия ограниченных действий по защите ее интересов за пределами национальной территории – Герасимов.” www.militarynews.ru (https://www.militarynews.ru/story.asp?rid=1&nid=503181&lang=RU).

Morphet, S. 1998. “Organizing civil administration in peace-maintenance.” Global Governance 4: 41-60.

Ontikov, Anton. 2016. “RUSSIA THREATENS THOSE WHO BREACH THE TRUCE IN SYRIA WITH AVIATION STRIKES No.888, March 25, 2016 Rubric SECURITY Place of Publication: Moscow.” Defence & Security. Retrieved from https://dlib-eastview-com.ezprimo1.idc.ac.il/browse/doc/46220079 (Russian Federation) 888.

Raevsky, A., & Vorobʹev, I. N. 1994. Russian approaches to peacekeeping operations (No. 28). UNIDIR, UN, UN, 182.

Richard, C. 2017. “Russia Learns Military Lessons in Syria.” Jane's By IHS Markit. Jane's. https://www.janes.com/images/assets/758/69758/Russia_learns_military_lessons_in_Syria.pdf.

Rumer, E. 2019. “The Primakov (Not Gerasimov) Doctrine in Action .” Carnegie Endowment for International Peace (Carnegie) 5 (6).

Ruslan, P. Head of CAST: Center of Strategies and Technologies, interview by SCIC Olga Oliker. 2017. “Russians Intervention in Syria Lessons Learned.” https://www.youtube.com/watch?v=G88qy34hEaA. SCIC, (15 January).

russia-hightech-space-wars. March. https://sputniknews.com/military/201903021072893281-russia-hightech-space-wars/.

Trotsky, L. 1932. What next?: Vital questions for the German proletariat. . Pioneer Publishers.

Trudolyubov, M. 2015. “With Russia, Belligerence Is Easy, Peacemaking is Tough. .” Kennan Institute, Wilson Center.

Turkmani, R., Kaldor, M., Elhamwi, W., Ayo, J., & Hariri, N. 2014. “Hungry for Peace: Positives and pitfalls of local truces and ceasefires in Syria.‏.”

Unknown. 2018. Despite the fake Russian guarantee, about 40 civilians arrested by the security branches in towns and villages of “reconciliation” south of Hama in less than 5 months. 15 11. http://www.syriahr.com/en/?p=106748&__cf_chl_jschl_tk__= d0d9c5420401ebd112a281862e6c3.

VPK news. 2015. “www.vpk-news.ru, number 8 (476).” Valery GERASIMOV, Chief of the General Staff of the RF Armed Forces, Army General: ״NEW CHALLENGES REQUIRE RETHINKING FORMS AND METHODS OF MAINTAINING MARTIAL ACTIONS״, February 27 - March 5.

ביבליוגרפיה

October. https://www.aljazeera.com/news/2017/10/syrian-war-astana-talks-171029160554816.html.

n.d. https://www.youtube.com/watch?v=237bEJ3xm1w-.

24 October. https://russiaun.ru/en/news/syria241019-.