על אסטרטגיה ישראלית של מדיניות תעשייתית ביטחונית - תא"ל ד"ר איל פכט, וסא"ל ד"ר איתי רנן חימיניס

לקריאת המחקר בפורמט PDF לחצו כאן

תקציר

מאמר זה יעסוק באסטרטגיה של מדיניות תעשייתית (Industrial Policy Strategy) מוכוונת יעדים ביטחוניים, הנחוצה לישראל על רקע מלחמת חרבות ברזל והשתנות הסדר העולמי. הטענה המרכזית של המאמר הינה שעל ישראל לאמץ אסטרטגיה של מדיניות תעשייתית כמרכיב מרכזי בהשתנות הלאומית הנחוצה לצורך התמודדות עם אתגרי הביטחון בעשור הקרוב, תוך שמירה על חוסן וצמיחה כלכלית.

אסטרטגיה של מדיניות תעשייתית ביטחונית היא מאמץ מדינתי ארוך טווח הכרוך בהגדרה מחודשת של יחסי מדינה-כלכלה-חברה. היא מגלמת השלכות רחבות החורגות מהיבטים ביטחוניים גרידא, ותצריך שינוי בסדרי עדיפויות לאומיים. עם זאת, היא אינה חייבת להיות כרוכה במחירים מקרו-כלכליים או בפגיעה בשירותים ציבוריים. לאורך זמן, היא עשויה לתרום לחידוש של מגמות הצמיחה והשגשוג הכלכלי-חברתי במדינה. כפי שהניסיון האמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה מלמד, כלכלת המלחמה האמריקאית תרמה תרומה משמעותית לא רק לניצחון על הנאצים אלא גם לצמצום אי-שוויון, התמודדות עם סטגפלציה והובילה לעלייה ברווחתם של רבים.

אסטרטגיה של מדיניות תעשייתית ביטחונית תהיה בהלימה למגמות העולמיות (בארה"ב, אירופה, במזרח אסיה) הבולטות בשנים האחרונות – חזרתן של ממשלות למלא תפקיד יוזם, פעיל ומשפיע יותר בעיצוב צביון מדינותיהן לאחר שנים ארוכות בו ניתן ל"מנגנוני השוק" למלא תפקיד מרכזי, לעיתים בלעדי, בהקשר זה; הגדלת ההוצאה הביטחונית בכלכלות המתקדמות במערב (הן כמענה לאיומים והן כמנוע צמיחה); ותהליכי דה-גלובליזציה המשפיעים לרעה על חוסן שרשראות האספקה (הקמת גושים גאו-פוליטיים מתחרים וצעדי "הרמת חומות" מצד מדינות), בפרט של מדינות קטנות כדוגמת ישראל.

מימוש האסטרטגיה ראוי להיעשות במתכונת של "כלכלת משימה" (“Mission Economy”) הרותמת את משאביה של המדינה לטובת השגת יעדים שאפתניים מבעבר בתחום הביטחון לאומי, לרבות בניית העוצמה הצבאית הנחוצה לניצחון במערכה ממושכת ועיצובו של סדר אזורי חדש.

אסטרטגיה של מדיניות תעשיית ביטחונית עשויה לאפשר לכוח הצבאי של ישראל אורך נשימה, קצב מבצעים וחופש פעולה גדולים יותר, כמו גם יתרונות יחסיים מובהקים בחלק ממימדי הלחימה. היא גם תעניק לישראל עומק תעשייתי חדש שיכלול את – 1) הרחבת יכולות הייצור המקומיות והבטחת היותן מתקדמות מבחינה טכנולוגית; 2) שרשראות אספקה כלל עולמיות מגוונות ו'אנטי-שבירות'; 3) יכולות אחסנה גדולות יותר של חומרי גלם, חלפים, חימושים ועוד; ו-4) העצמת ההון האנושי הנדרש למימוש האסטרטגיה במגזר הציבורי והפרטי.  בנוסף, היא צפויה לתרום לנכסיות של ישראל בעיני בעלות בריתה (הנוכחיות והעתידיות), משום שהיא תגדיל את יכולתה של ישראל לסייע להן, אך גם תקטין את הסתמכותה עליהן; תגדיל את בסיס הידע המדעי והטכנולוגי הנחוץ לצורך "קפיצת מדרגה" בתחומי הטכנולוגיות המפציעות; ותשפר את יכולתה של ישראל להשתלב בארכיטקטורה העולמית המתהווה בראשות ארה"ב (IMEC), הכוללת תצורה כלכלית ומסחרית בינ"ל מעודכנת, לרבות בתחומי האמל"ח, תקשורת, אנרגיה, תשתיות תחבורה ועוד.

 

מבוא

המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" הובילו לדיון ער בישראל אודות תפיסת הביטחון הלאומי שלה ואודות המציאות הביטחונית-מדינית שתיווצר בישראל ובסביבתה "ביום שאחרי". נראה שקיימת הסכמה רחבה אודות הצורך בשינוי וקיימות גישות שונות ומגוונות באשר למאפייני המהלכים הנדרשים. לדיון הנוכחי בנושא בישראל קיימים מספר מאפיינים בולטים - נקודת המוצא לדיון היא היסודות הביטחוניים-צבאיים לתפיסת ביטחון לאומית שדויד-בן גוריון לכאורה הניח בשנות ה-50' (הכרעה, הרתעה והתרעה; והתגוננות החל מ-2006); וההתמקדות הינה בעיקר בהיבטים ביטחוניים (הקיימים לצד היבטים אזרחיים של הביטחון הלאומי הישראלי, כגון כלכלה, עיצוב מרחבי, חוסן דמוקרטי ועוד). אלה אמנם היו חלק ממכלול ההיבטים הרחב בהם עסק בן-גוריון, בדמות מסמך "18 הנקודות" שהגיש לממשלה ב-1953 ובה עיקרי המלצותיו בתחום הביטחון הלאומי, אולם לאורך השנים הם נדחקו לשולי הדיון הישראלי בנושא הביטחון הלאומי.^[1]

מאמר זה מבקש לתרום לדיון החשוב בנושא עתיד ביטחונה הלאומי של ישראל, באמצעות הצגת הטענה, כי על ישראל לאמץ אסטרטגיה של מדיניות תעשייתית לאומית המכוונת יעדים ביטחוניים. עם זאת, המאמר אינו קורא לשינוי בתפיסת הביטחון, אלא עוסק באסטרטגיה רבתי (הנגלית) של ישראל בעשורים האחרונים.^[2] ככזה אחת מהנחות היסוד של המאמר הינה שעל מקורות ההשראה לדיון אודות הביטחון הלאומי הישראלי ו\או האסטרטגיה הרבתי של ישראל להיות שונים מאלה בהם נעשה שימוש רווח כיום. בהתאם למגמות המחקריות העדכניות, הדיון בנושאים חייבת לשקלל היבטים נוספים מעבר להיבטים צבאיים גרידא וייתכן שאף להעניק להם חשיבות רבה יותר.^[3] המשמעות היא לא התעלמות מהאיומים הצבאיים המשמעותיים הניצבים בפניה של ישראל, אלא התאמת אופן ההתמודדות עימם להשתנות הנדרשת גם ביתר תחומי החיים במדינה.^[4] בנוסף, מבקש המאמר למקם את הדיון בנושא ברגע הנוכחי בהיסטוריה העולמית, שהמעצב המרכזי שלו הוא התהוות מחודשת של מאבק בין-מעצמתי (בין-גושי) עד כדי קיומה האפשרי של מלחמה קרה שנייה.

 מדיניות תעשייתית, המושג העומד במוקד מאמר זה, הוא מושג בעל הגדרות רבות. במאמר זה נשתמש בהגדרה שמציע פרופ' דני רודריק, ככל הנראה החוקר המזוהה יותר מכל אחד אחר עם המושג. על פי רודריק, מדיניות תעשייתית היא "מדיניות ממשלתית המקדמת באופן מוצהר השתנות רחבה (טרנספורמציה) במבנה של הפעילות הכלכלית במשק במטרה לקדם יעד ציבורי מסוים, כגון חדשנות, פריון או צמיחה או לצורך התמודדות עם אתגרים לאומיים כגון משבר הסביבה, שיעורי אבטלה גבוהים במיוחד או קידום מוביליות חברתית (אוכלוסיות ו/או אזורים)״.^[5] היישום של מדיניות תעשייתית ביטחונית, שאת מאפייניה נרחיב בהמשך המאמר, נדרש בראייתנו להיות במסגרת מה שפרופ' מריאנה מצוקטו כינתה  כלכלת משימה. על פי מצוקאטו, הכוונה במושג כלכלת משימה היא "לבחור את הבעיות שיש לפתור...", "לעצב את המערכת הכלכלית שלנו...מדיניות שתדרבן השקעה, חדשנות ושיתוף פעולה בקרב מגוון רחב של שחקנים...".^[6] בכלכלת משימה ממשלות לא אמורות "לשאול כמה כסף יש לנו ומה ניתן לעשות איתו, אלא מה צריך לעשות וכיצד אנחנו יכולים לבנות תקציבים שיאפשרו לנו לעמוד ביעדים הללו?".^[7]

בעת הנוכחית, מדיניות תעשייתית ביטחונית הינה חיונית לישראל, בין השאר, על מנת לאפשר לה אורך נשימה וקצב מבצעים צבאי, חופש פעולה מדיני, כמו גם יתרון ניכר לפחות בחלק מממדי הפעולה הצבאיים ולאורך זמן (שינויים קדימה. ליישום  אסטרטגיה של מדיניות תעשייתית ביטחונית בישראל צפויות להיות השלכות החורגות גם לעבר תחומי ביטחון לאומי נוספים, כגון חינוך והתיישבות, כלכלה ויחסי חוץ. לכן, היישום של מדיניות תעשייתית ביטחונית בישראל היא לא רק כורח צבאי או ביטחוני בעת הנוכחית, אלא גם הזדמנות ייחודית עבור ישראל לזהות את הפוטנציאל המגולם בתקופה הנוכחית בהיסטוריה העולמית, לצורך קידום השתנות לאומית רחבה יותר. דיון על אסטרטגיה של מדיניות תעשייתית ביטחונית לישראל, הוא לכן גם דיון על דמותה העתידית של המדינה.

 למאמר זה שני חלקים. החלק הראשון יעסוק בסיבות לאימוץ של מדיניות תעשייתית ביטחונית מוכוונת כלכלת משימה בעת הנוכחית. הטענה המרכזית שתוצג בחלק זה הינה שהיסודות המוכרים של הביטחון הלאומי הישראלי ודפוסי בניין הכוח והפעלתו שנגזרו ממנה בעשורים האחרונים נוצרו לאורם של נסיבות היסטוריות ייחודיות שחלף זמנם. הסדר העולמי המתהווה לצד המאפיינים החדשים של הסביבה הביטחונית והגאו-כלכלית של ישראל מצריכים אסטרטגיה לאומית חדשה שתביא לידי ביטוי את האילוצים וההזדמנויות המגולמים במציאות החדשה. חלקו השני של המאמר יציג קווים לדמותה של מדיניות תעשייתית ביטחונית בישראל, מהשינויים הרחבים יותר הנחוצים בכלכלה שלה ובמאפייני התרבות הלאומית, דרך מרכיבים יישומיים מרכזיים בדמותה הרצויה של אסטרטגיה של מדיניות תעשייתית ועד ההשפעה הצפויה על הכוח הצבאי שהיא עשויה לאפשר לישראל לבנות ולהטמיעה באופן בר-קיימא.

 

חלק א  - עולם במשבר

"המשבר נובע מהעובדה שהישן מת והחדש אינו מצליח להיוולד; בתקופת ביניים זאת מופיעות תופעות מורבידיות רבות".^[8]

האופטימיות שהחזקנו בעבר לגבי העתיד נבעה מכך שחיינו בסדר עולמי שנראה היה שיימשך לעד. הגם שלא היינו מודעים לכך בשעתו, הרגע "החד-קוטבי",^[9] אפשר לנו, בישראל ובמדינות מתקדמות אחרות, לחיות במה שפרנסיס פוקוימה כינה "קץ ההיסטוריה".^[10] אמנם חווינו מאז סוף המלחמה הקרה אין ספור עימותים צבאיים ועליות ומורדות כלכליות,  אולם עבור רבים מאיתנו היו אלה עשורים בהם יכולנו להסיט את מבטנו מהפרויקט ההיסטורי של הקמת המדינה לפרויקטים אחרים, רובם ככולם עסקו ברווחה החומרית או התרבותית של עצמנו ושל סביבתנו הקרובה. היינו "אומת הסטרטאפ",^[11] נהנינו משגשוג כלכלי ו"תור זהב ביטחוני"^[12] ואפילו תפסנו את עצמנו כ"מעצמה אזורית".^[13] כמו כל דבר טוב אחר, גם העידן הזה חולף.

אולם בשנים האחרונות נראה שלא היינו יכולים לבחור משפט טוב יותר מזה המצוטט בתחילת הפרק ואשר מיוחס לגרמשי, על מנת לתאר את המצב העולמי הנוכחי. אלימות צבאית, טמפרטורות גבוהות, מחאות וחוסר נחת ציבורי, כולם בהיקפים חסרי תקדים. ספרים שפורסמו בשנים האחרונות מצביעים על כך שעבור רבים, "עתיד שמח הוא נחלת העבר".^[14]

העולם כולו נעשה אלים יותר. המכון הבינ"ל ללימודים אסטרטגיים סיכם את שנת 2023 כשנה עם מספר העימותים הגבוה ביותר מזה שלושה עשורים, עוד לפני שפרצה מלחמת חרבות ברזל.^[15] העולם נעשה גם חם יותר. שנת 2023 הייתה גם השנה החמה ביותר שנמדדה אי פעם, על פי NASA האמריקאית ושירות האקלים של האיחוד האירופאי. ^[16] לבסוף, קרן המטבע העולמית פרסמה באותה שנה מחקר שמצביע על תהליך של פרגמנטציה של הכלכלה העולמית לגושים יריבים באופן שצפוי להסיג לאחור עשרות שנים של אינטגרציה כלכלית עולמית ולפגוע בצמיחה וביציבות של הכלכלה העולמית.^[17] אין זה מפתיע לכן שכבר ב-2022 ה-Financial timesהבריטי הכתיר את המושג Polycrisis כמילת השנה. המושג מתאר את האופי הרב-ממדי של המשבר עימו מתמודד העולם ואת הזיקות ההדדיות ההדוקות בין המשברים השונים המתקיימים בעת ובעונה אחת. המשברים מעצימים אחד את השני ומקשים מאוד על פתרון כל אחד מהם בנפרד מבלי להתמודד עם היתר.

לשורת המשברים הללו מתווספת המלחמה הקרה השנייה, המאבק בין ארה"ב לבין סין. החשיבות של המאבק ביניהן לרגע הנוכחי בהיסטוריה העולמית נובעת מכך שמערכת היחסים בין ארה"ב לסין עיצבה במידה רבה את העולם כפי שהכרנו אותו, את הסדר העולמי מאז סיום המלחמה הקרה הראשונה.

 "פקס אמריקנה" והסדר הבינ"ל הליברלי במהלך שלושת העשורים האחרונים לא היו מתאפשרים אילולא הכסף, העבודה והמוצרים הזולים שהגיעו מהאינטגרציה של אסיה לכלכלה העולמית ובפרט השתלבותה של סין.^[18] סין זוהתה בארה"ב כמתחרה המעצמתית המרכזית כבר בשנים הראשונות שלאחר המלחמה הקרה, אולם האופטימיות שניתן יהיה לשלבה בסדר עולמי אמריקאי, האינטרסים העסקיים בהמשך התלות ההדדית בין המדינות, ו"המלחמה בטרור" במזה"ת, שימרו במשך תקופה ארוכה מאוד את האסטרטגיה האמריקאית כלפיה במסגרת פרדיגמת שיתוף הפעולה.^[19]

במהלך התקופה, המחלוקות בין המדינות התרבו והתעצמו, אולם היה זה נאומו של סגן נשיא ארה"ב בממשל טראמפ, מייק פנס, שמהווה קו פרשת מים ביחסי המדינות. בנאום מכונן מ-2018, שמעטים מידי ייחסו לו חשיבות בזמן אמת, פנס הצהיר על הכוונה של ארה"ב לאמץ פרדיגמה חדשה ליחסיה עם סין, פרדיגמת התחרות, שמלווה את הממשל האמריקאי גם היום.^[20] שתי המדינות הצהירו מספר פעמים על חתירתן לכינון סדר עולמי חדש. סין אינה מקבלת את "הסדר הבינ"ל הליברלי" שארה"ב בנתה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה וארה"ב מכירה בכך שנכשלו ניסיונותיה לשלב את סין במסגרתו. בעוד שסין מצהירה על כוונה לכונן קהילה בינ"ל המבססת על קונצנזוס שונה מבעבר, ארה"ב פועלת לגבש גוש עולמי בראשותה, במנותק מסין ובעלות בריתה. בעוד שסין עומדת על כך שארה"ב תכיר בשינוי במאזן הכוחות העולמי, ארה"ב ממשיכה לעמוד על כך שסין צריכה לקבל את עמדת המנהיגות האמריקאית. ג'נט ילין, מזכירת האוצר האמריקאית, היטיבה לבטא גישה זאת בנאום בנושא היחסים עם סין באפריל 2023 ^[21], כאשר קבעה ש"הצמיחה הכלכלית של סין יכולה להיות בהלימה למנהיגותה הכלכלית של ארה"ב".

קיימות מחלוקות בקרב פרשנים לגבי ההשפעה המעשית של הרטוריקה הלעומתית של הצדדים. שכן, בניגוד למלחמה הקרה הקודמת, לארה"ב וסין אין למשל כוחות צבאיים הניצבים מוכנים למלחמה חזיתית על אדמת יבשת אסיה או אירופה. מה גם, שכלכלנים שונים מצביעים על כך שהנתונים של מסחר ותנועות הון ברחבי העולם ובין המדינות אינם מצביעות על תהליכי דה-גלובליזציה^[22]. עם זאת, התמקדות בנתונים הקיימים, מסיטה את מבטנו שלא לצורך מהמגמות ההיסטוריות ארוכות הטווח. הכלכלה העולמית כפי שהכרנו אותה בעבר נשענה על מערכות היחסים והתלות ההדדית בין ארה"ב לסין, כמו גם בין גרמניה ורוסיה. מערכות יחסים אלה אמנם החלו עוד בתקופת המלחמה הקרה, אך הן השתמרו כאבני היסוד של הכלכלה העולמית בעשורים האחרונים. המאבק הבין מעצמתי גרם למדינות לראות גם בתחומים כגון סחר, פיננסים, טכנולוגיה ככאלה שהם ממדים של תחרות שהעליונות בהן הינה חיונית לביטחון הלאומי שלהן. התוצאה של כך על פי קרן המטבע העולמית היא "פיצול גיאו-כלכלי מוכוון"^[23] או "מדיניות להסגה לאחור של האינטגרציה הגלובלית".^[24] מדיניות שהכלכלן הראשי של הארגון אף הזהיר מפניה בטענה, כי היא עלולה להוביל ל-"גושים כלכליים נפרדים עם אידיאולוגיות שונות, מערכות פוליטיות, סטנדרטים טכנולוגיים, מערכות תשלום ומסחר חוצי גבולות ומטבעות רזרבה".^[25]

המשבר העולמי וביטויו השונים החזירו בשנים האחרונות לקדמת בימת העולם את המדינה המעורבת והאקטיביסטית. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20' הופיע שחקן חדש. מה שההיסטוריון צ'ארלס מאייר כינה "הפרויקט המדינתי" (The Project State^[26]). מה שייחד את המדינות החדשות הללו היה השאיפה הייחודית והמאמץ המודע לשנות באופן יסודי את המוסדות הפוליטיים והכלכליים, את החברה האזרחית ואפילו את נפש האדם. היו פרויקטים מדינתיים שהיו בעלי אוריינטציה דמוקרטית וליברלית ואחרים בעליון צביון פשיסטי. המדינאים שעמדו בראשם לא ביקשו רק מעמד וכוח לעצמם, או ריבונות לאומית, אלא לשנות באופן עמוק וממושך את מדינותיהם. המדובר בשחקנים מדינתיים שלקחו על עצמם תפקיד שונה מאוד מזה של מנהיגי מדינות בתקופות היסטוריות קודמות. בנסיבות אלה, הרעיון של הפעלת כל כלי העוצמה הלאומיים שעמדו לרשות ההנהגות היה ברור מאליו, ובכלל זאת במסגרת מה שמכונה היום מדיניות תעשייתית. בהקשר זה ניתן למשל לבחון פרויקטים לאומיים גדולי היקף מהפיכתה של ארה"ב ל"ארסנל הדמוקרטיות" במלחמת העולם השנייה, ועד לפיתוח הכלכלי המואץ של "הנמרים האסייתיים".^[27]

לאחר שנות ה-70' של המאה הקודמת ובוודאי לאחר סיום המלחמה הקרה, שחקנים אלה סיימו את תפקידם ההיסטורי ופינו את מקומם לטובת ממשלות שראו לעצמן מקום מצומצם יותר.^[28] שחקנים שאינם מדינתיים, במגזר הפרטי או במגזר השלישי, תאגידים וארגונים על-לאומיים, זכו הן לחופש פעולה גדול יותר והן להשפעה ממשית גדולה מבעבר על חייהם של מיליונים ברחבי העולם. להחלטה לראות ב"ממשלה כבעיה" כדברי רייגן ב-1981 או לקדם באופן אחיד ליברליזציה ודה-רגולציה כלכלית ברחבי העולם במסגרת "קונצנזוס וושינגטון" מאז שנות ה-90' היו השלכות, חיוביות ושליליות, שיהוו בסיס לניתוח וכתיבה של חוקרים בעשורים הבאים. מה שניתן לקבוע במידה רבה יותר של וודאות כבר היום הוא שגם ההשלכות השליליות ביותר של קווי המדיניות הללו לא הפכו במשך תקופה מאוד ארוכה לאיום של ממש על מעמדם של אליטות במערב, נבחרי ציבור או בכירים במגזר הפרטי. באופן דומה, על אף ההיקף החסר תקדים של מפגינים והפגנות ברחבי העולם המתפתח/"הדרום הגלובלי" בעשור שבין 2010 לבין 2020, לא נוצר איום של ממש על הסטטוס קו הכלכלי-חברתי והפוליטי במדינות אלה.^[29]

מה השתנה? קשה להצביע על אירוע אחד מכונן או על שנה מסוימת כ"קו פרשת מים" היסטורי. עם זאת, ניתן להצביע על תהליך שהחל ככל הנראה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי (2008)^[30] ושורת המשברים שתוארו קודם לכן ושאפיינו את העולם בשנים שלאחר מכן, ככאלה שהובילו לשינוי פרדיגמטי באידיאולוגיה ההגמונית בקרב אותן אליטות.

ראשית, חלה התערערות משמעותית ביכולת של מקבלי החלטות להבטיח את החוסן של אזרחיהם, של הכלכלות שלהם ולספק להם שירותים בסיסיים של ביטחון מזון או הגנה מפני איומים בריאותיים או סביבתיים. חשיבות מיוחד קיימת להכרה, כי ההסתמכות ארוכת השנים על שרשראות אספקה כלל עולמיות או על מנגנוני השוק בלבד אינה ברת קיימא יותר. בהקשר זה למגפת הקורונה ולמשבר האקלים הגובר השפעה רבה על תפיסת עולמם של מקבלי ההחלטות. שכן, המגפה חשפה את השבריריות של הקיום הכלכלי-חברתי במדינות רבות, במקביל לכך שלא ניתן היה להתעלם עוד מהשלכות המעשיות של ההתחממות העולמית (מפגיעה קשה בשגרת חייהם של רבים ועד לאסונות טבע קטסטרופליים). היכולת להתמודד עם סוגיות של שרשראות אספקה או משברים חוצי גבולות, כגון מגפות, נפגעה בצורה משמעותית בעשור האחרון בשל המאבק הבין מעצמתי בין ארה"ב לבין סין ורוסיה. בהיעדר היכולת לפעול בצורה קולקטיבית כדי להתמודד עם אתגרים חוצי גבולות, ממשלות נדרשות להסתמך יותר ויותר על יכולות עצמאיות ומשאבים מקומיים, יעד שלא ניתן להשיג ללא התארגנות לאומית אחרת שתאפשר להן בין השאר קפיצת מדרגה ביכולות הייצור או לחילופין מאגרים לאומיים.^[31] המאבק הבין מעצמתי מזין עימותים צבאיים מקומיים במזה"ת, מזרח אירופה ומזרח אסיה, והשפעתו ניכרת עליהם במישורים רבים. השפעתו ניכרת בתחרות העולמית הגוברת על חימושים, דרך היעדרו של מנגנון בין מעצמתי כבעבר לסיוע לצדדים להגיע לפשרות ולסיום העימות ועד לתפיסת השחקנים השונים שיוכלו לנצל את המאבק הבין מעצמתי לטובת השגת יעדיהם המקומיים. האלימות הבין מדינתית הגוברת מחד גיסא ומאידך גיסא הצורך של מדינות להבטיח כי ביום פקודה יהיה להם את אשר הם צריכים כדי להגן על עצמם, דוחפים גם למגמת הסתמכות עצמית גדולה יותר גם במישור הביטחוני. השינוי המשמעותי ביותר הוא בכלכלה העולמית. במוקד, ההכרה של מקבלי החלטות, כי באמצעות כלי המדינות הקודמים לא ניתן להתמודד עם התהלכים המבניים ארוכי הטווח של הכלכלה העולמית המקשים על מדינות להשיג את אחוזי הצמיחה הדרושים, לשמר רווחיות של תאגידים, לספק את מקומות עבודה איכותיים, או להתמודד עם רמות המחירים הגבוהות של מוצרים.

בנסיבות אלה, של דעיכת הסדר ה(נאו)-ליברלי הבינ"ל, מנהיגי מדינות ברחבי העולם, נדרשים לשוב ולפעול בהתאם למערכת אידיאולוגית שנדחקה לשולי ההיסטוריה במהלך מרבית המאה ה-20', נאו-מרקנטיליזם. בהתאם למערכת אידיאולוגית ישנה-חדשה זאת, מדינות חוזרות להציב את האינטרס הלאומי שלם במוקד סדר היום הפנימי והחיצוני שלהם, על מנת להבטיח שהשינויים בסביבתם לא יובילו לפגיעה בביטחונם הלאומי וברווחתן הכלכלית.^[32] על רקע זה, צריך להבין את מגמת האימוץ של פרדיגמה חדשה ברחבי העולם הקוראת למעורבות ממשלתית גדולה מבעבר בעיצוב פני החברה והכלכלה, או במילים אחרות מדיניות תעשייתית.

על אף שמה, מדיניות תעשייתית לא חייבת להיות ממוקדת בייצור תעשייתי בלבד, אלא גם בתחומי השירותים השונים ובמחקר ופיתוח.  מדיניות תעשייתית תמיד תכלול שילוב של "גזרים ומקלות" על מנת לתמרץ שחקנים במגזר הפרטי לפעול באופן ההולם את תהליך השינוי המבני ומשרת את היעדים הציבוריים עליהם החליטה הממשלה. סל הכלים של מדיניות תעשייתית יכול לכלול סובסידיות, הגנות מפני תחרות, רגולציות או פטור מרגולציות, מכסים, הגבלות ייצוא, הקצאת משאבים מסוגים שונים ועוד. המימוש של הכלים הללו ילווה לרוב בהגדרות ברורות של התנהגויות רצויות ולא רצויות, קרי התניה בין האופן המצופה מאותו גורם לפעול לבין קבלת התמיכה מצד הממשלה או לחילופין התמודדות עם סנקציות מצידה.

את האימוץ של מדיניות תעשייתית ניתן למצוא כיום בכל העולם. מחקר עדכני של ד"ר ארז מגור ממכון המחקר הישראלי, "יסודות", מציג מספר מקרי מבחן מהעולם (ארה"ב, איחוד אירופאי וטאיוואן) מהם ניתן ללמוד על תפוצת המדיניות התעשייתית בקרב כלכלות מתקדמות והשפעתה של מדיניות תעשייתית על הכלכלה העולמית.^[33] בארה"ב, "ביידנומיקס" הוא הכינוי לו זכתה ה"אסטרטגיה התעשייתית המודרנית" של הממשל. השימוש הרווח בכינוי "ביידנומיקס", באופן המזכיר את הגישה הנאו-ליברלית, "הרייגנומיקס" של ממשל רייגן, נועד לאותת על השינוי הדרמטי שחל במדיניות האמריקאית. הממשל יישם מספר חקיקות מאוד נרחבות על מנת להגשים את האסטרטגיה  - תוכנית החילוץ האמריקאית; חוק ההשקעות בתשתיות ובמשרות; חוק השבבים והמדע; והחוק להפחתת האינפלציה. בנאומים פומביים שונים הסבירו גורמי ממשל שונים, כי האסטרטגיה התעשייתית המודרנית נועדה להשיג שורה של יעדים שאפתניים, בעלי זיקה אחד לשני. שכן, השקעה ממוקדת בטכנולוגיות מתקדמות, לרבות בתחומי האנרגיה הירוקה או מחשוב, תהווה בסיס חדש להקמת מפעלים ומשכך גם לתעסוקה איכותית. היכולות הללו יאפשרו בתורן גם לחזק אזורים וקהילות שנפגעו כתוצאה מהגלובליזציה, כמו גם לחסן את ארה"ב מפני זעזועים שונים, בשל הגברת היכולות העצמאיות שלה והפחתת התלות שלה בספקים חיצוניים. החקיקות לא כוללת רק תמריצים כלכליים שונים, אלא גם סמכויות חדשות המעצימות את הרשות המבצעת ואת הממשל המקומי לאכוף את "כלי המשחק החדשים" ובכלל זאת הקפדה גדולה מבעבר שהשקעות יגיעו למקומות המיועדים להם ותוך יצירת האפקטים הרצויים בתחומי תעסוקה, סביבה ורווחה. משרד ההגנה האמריקאי, הפנטגון, פרסם בינואר 2024 גם כן מסמך בנושא מדיניות תעשייתית. ברקע לכך הצורך לבצע לא פחות ממהפכה בתחום הייצור הביטחוני על מנת להתמודד עם האתגר של העימות הבין מעצמתית עם סין והצורך לתמוך צבאית בבעלי בריתה של ארה"ב בעולם, לרבות נגד רוסיה^[34]. באירופה, הובילה הנציבות האירופאית בשנים האחרונות את המעבר למדיניות תעשייתית בתחומים שונים, תהליך ששיאו במיזם השאפתני "הניו-דיל הירוק" (2020). בדומה לארה"ב, גם המדיניות התעשייתית האירופאית כורכת יחדיו מספר יעדים לאומיים שונים, מתעסוקה ועד לסחר חוץ, מהפחתת פליטות לביצור מעמד גיאו-פוליטי. באסיה, טאיוואן, בולטת לחיוב, אבל משום שבניגוד לארה"ב, האיחוד האירופאי או ישראל, היא מעולם לא הפסיקה ליישם מדיניות תעשייתית. בתחום תעשיית ההייטק המדיניות התעשייתית של טאיוואן אפשרה לה הן לשמר את יתרונותיה היחסיים בתחום והן לשמור על שיעורי אי שיוויון נמוכים יחסית. לצד תהליכי ליברליזציה כלכליים, היא גם ביצעה בשנים האחרונות התאמות במדיניות התעשייתית שלה ובכלל זאת מיקדה אותה בתמיכה ב-7 ענפי תעשייה מובחנים ושירותים, אותם היא מזהה כחשובים במיוחד לעתידה. בנוסף, היא הטילה מגבלות כבדות מבעבר על שת"פ הכלכלי עם סין, לנוכח ראייתה את השת"פ במתכונתו דאז כאיום על יכולתה לשמר את יתרונותיה הטכנולוגיים. השימוש של טאיוון במגבלות סחר הוא חשוב במיוחד לעניינו, לא משום שהיא ייחודית בהקשר זה, אלא שהשימוש שלה בכך הוא יותר קוהרנטי והוליסטי ביחס לכלי המדיניות תעשייתית שהיא מפעילה מבית בהשוואה לארה"ב ולאיחוד האירופאי. כך בעוד שגם בארה"ב ומוסדות האיחוד מפעילים כל מדיניות חוץ כלכליים כגון מגבלות סחר, הרי שהדבר נעשה פעמים רבות מידי בתגובה ובשרות יעדי מדיניות חוץ וביטחון מבלי שיהיה ברור התרומה למדיניות התעשייתית שלהן ולשינוי הרחב ביותר שהם מבקשים לחולל במדינתם. 

נוכח המגמות השליליות המתוארות לא נתין להימנע מהשאלה האם האסטרטגיה הנוכחית שלנו לכל הפחות יכולה למנוע מהן להתעצם או לגרום לנזק בלתי הפיך. אסטרטגיה שתבטא הכרה בשינוי היסודי שחל בישראל ובסביבתה.  כך למשל בהקשר המאבק הבין מעצמתי שהוזכר קודם לכן, מטרת מדיניות תעשייתית ביטחונית תהיה גם למצב את ישראל באופן שיאפשר לה ליהנות מהתחרות המתקיימת בין המעצמות על דומיננטיות בשרשראות ערך גלובליות שחלקן עוברות בשטחה. על כך בחלק הבא של המאמר.

 

חלק ב' - על אסטרטגיה של מדיניות תעשייתית ביטחונית בישראל

אחד מהציטוטים הפופולאריים ביותר בספרי אסטרטגיה בהם עושים שימוש סטודנטים למנהל עסקים מיוחס דווקא לקומוניסט, לאון טרוצקי - "אולי אתה לא מתעניין באסטרטגיה, אבל אסטרטגיה מתעניינת בך". מנהיגות, אומר לנו טרוצקי, חייבת לקחת את גורלה בידה כדי לא להיות נתונה לחסדי אחרים או ליד המקרה. אם אין רגע לא טוב לעסוק באסטרטגיה, אז נראה שהרגע הנוכחי בהיסטוריה העולמית מחייב אותנו להידרש לכך ביתר שאת.

השינוי בסדר העולמי לא נעלם מעיני אויביה של ישראל והם משנים את התנהלותם בהתאם.  במאי 2023 התקיימה באוניברסיטה העליונה לביטחון לאומי בטהראן “הוועידה הבינלאומית על הגיאומטריה של הסדר העולמי החדש”. בכנס לקחו חלק בכירים במערכת הביטחון האיראנית ומחוצה לה. על פי ד"ר רז צימט אשר תרגם וסיכם את תכני הכנס,^[35] "הרעיון לקיום הוועידה מבוסס על הצהרותיו של מנהיג איראן, עלי ח’אמנהאי, בנוגע לצורך להפיק לקחים ממלחמת אוקראינה ומהשינויים המתחוללים בסדר העולמי". אחת המסקנות המטרידות מבחינתה של ישראל אליה הגיעו משתתפי הכנס היא, כי לנוכח השינויים במאזן הכוחות העולמי שבמוקדם הדעיכה המיוחסת לארה"ב קיים פוטנציאל חיובי עבור "ציר ההתנגדות" אותו עליו לנצל. ישראל זוהתה על ידי משתתפי הכנס כמי ש"מצויה בתהליך של שקיעה, הן לנוכח הלחצים הגוברים מצד “חזית ההתנגדות” והן לנוכח המשבר הפנימי החריף "הפוקד אותה". לא מן הנמנע, כי הערכות אלה בקרב מקבלי החלטות עמדו ברקע לפעולות הנועזות מבעבר של חברי הציר נגד ישראל, איראן, חזבאללה וחמאס, בשנתיים האחרונות.

האסטרטגיה הרבתי (הנגלית) של ישראל בעשורים האחרונים, הייתה אסטרטגיה הכרוכה במודל "אומת הסטרטאפ". עליונותה הצבאית ביחס ליריבה, יכולותיה הטכנולוגיות וחוסנה הכלכלי,  היו כרוכים בסדר עולמי החולף שנולד כאמור בתום המלחמה הקרה, ובפרט תלויים בשווקים הפתוחים והסחר חופשי של מוצרים, ידע וחומרי גלם שאפיינו את העולם בעשורים האחרונים. בין המרכיב הצבאי לבין המרכיב הכלכלי קיים כמובן קשר הדוק. העוצמה הצבאית של ישראל אמנם בעלת עלויות כלכליות גדולות מאוד, אולם היא גם בעלת תועלת כלכלית רבה  - היא משמרת את מרקם החיים בישראל המאפשר את הפעילותה הכלכלית במדינה, מהווה מנוע לחדשנות טכנולוגית (ביטחונית ואזרחית), מועילה בפיתוח כ"א איכותי לתעשייה, ומקרינה לחיוב על תוצריה של התעשייה הביטחונית המקומית. החוסן הכלכלי של המדינה אפשר לה לאורך השנים את ההוצאות הדרושות לטובת בניין הכוח הצבאי וגם את מרחב הפעולה של צה"ל. זאת ועוד, משום שישראל חזקה מבחינה כלכלית, לרבות בעלת היקף גדול של יתרות מט"ח, היא פחות חשופה ללחצים מדיניים מצד הצדדים בהם הייתה עלולה להיות תלויה לצורך סיוע כלכלי.^[36] זאת, הגם שכפי שהומחש במלחמה, ישראל איננה חסינה מדרישות בעלות בריתה, בוודאי כאשר היא תלויה בסיוע צבאי מצידן או בכך שאלה יאפשרו אספקת מוצרים החיוניים לה לצורך המלחמה.  מאז הקמת המדינה, העליונות הצבאית של ישראל נבעה בעיקר מיתרונותיה האיכותיים, בדגש ליכולתה לפתח או לאמץ טכנולוגיות מתקדמות ולעשות בהן שימוש מבצעי בשדה הקרב.^[37] החשיבות המרכזית שמקנה צה"ל ליתרונותיו הטכנולוגיים באה לידי ביטוי הן בתוכניות בניין הכוח הרב שנתיות שלו, אך לא פחות חשוב מכך בתפיסתו, כי הוא מצוי בתחרות על העליונות הטכנולוגית מול יריביו, מחזבאללה ועד לאיראן (אירועי ה-7 באוקטובר לא שינו מציאות זאת, גם אם המחישו את המובן מאליו – שטכנולוגיה לבדה אינה מספיקה). יחד עם זאת, העליונות הזאת מאותגרת  - בתחומי הטילאות והדיוק, רובוטיקה, כלים בלתי מאוישים, בינה מלאכותית, טכנולוגיות חלל, מחשוב קוונטי וסייבר. בתחומים אלה ואחרים, ישראל עדיין זקוקה לנגישות לידע מדעי ולטכנולוגיה המצויים מחוץ לגבולותיה הגיאוגרפיים וביציבותן וביעילותן של שרשראות אספקה גלובליות.^[38] נקודה זו מובילה אותנו למרכיב יסודי נוסף בביטחון הלאומי והוא חוסנה הכלכלי של ישראל. מודל הצמיחה של ישראל כולל מרכיב חשוב של ייצוא לשווקי העולם ובעיקר לשוק האירופאי ולארה"ב (בשנת 2022 הייצוא לאירופה ולארה"ב, היה 38% ו-35% בהתאמה).

ההאטה הצפויה בפעילות הכלכלית העולמית בשל השתנות הסדר העולמי מקרינה לרעה על הכלכלה הישראלית^[39] ובמקביל הפגיעה בדימויה מקרינה לרעה על כושר הייצוא שלה.

להשלכות השינויים המתוארים בסדר העולמי יש כמובן להוסיף את השלכות מלחמת חרבות ברזל. המלחמה, הנמצאת בעיצומה של שנתה השנייה, היא אינה רק מלחמה נגד חמאס בעזה. היא מלחמה אזורית שכוללת לחימה פעילה במספר זירות (רב-זירתית) ברחבי המזרח התיכון, נגד אויבים שונים, ואשר עשויה להימשך כמערכה אזורית עוד תקופה ממושכת עד אשר יושגו יעדיה. המלחמה מתנהלת הרחק מגבולותיה של ישראל, אך גם לאורך כל אורכן ובתוך שטחה של ישראל, תוך שאינה מבדילה בין חיילים לאזרחים, בין מתקנים ביטחוניים או לבין מרחבים אזרחיים. ככזאת, היא בראש ובראשונה מאתגרת את אחת מהנחות היסוד של החשיבה הביטחונית הישראלית בעשורים האחרונים, לפיה ישראל צריכה לנהל מערכות קצרות בלבד על מנת לא לפגוע במרקם החיים האזרחי במדינה. חשיבה לפיה "אומת ההייטק" אינה יכולה לכאורה לרשות לעצמה מלחמה ללא תאריך סיום ברור, אם ברצונה להמשיך על נתיב של רווחה ושגשוג.

הנחות יסוד אלו עיצבו את האופן בו מוסדות מערכת הביטחון חושבים על תפקידם, לרבות הדגש הניתן למאמצי רכש, שירותים (כגון מו"פ וביטחון) ואף ייצוא, על חשבון ייצור תעשייתי, בניית ותחזוק שרשראות אספקה עולמיות ומאגרים אסטרטגיים. המוכוונות לרכש ולשירותים שיקף גם את התפיסה הרווחת לפיה ההתארגנות של מערכת הביטחון צריכה, בדומה לתחומים נוספים בישראל, לשקף יתרונות יחסים. אם היתרון היחסי של ישראל הוא אינו בייצור (למשל בשל עלויותיו), אז נובע מכך שעלינו להתמקד בתחומי אחרים (כגון מו"פ) ולרכוש מוצרים ממקומות אחרים. עבר צה"ל המשמעות הייתה בהכרח אורך נשימה קצר יחסית, תלות גדולה מאוד באספקה מהירה מספקים פרטיים או מדינתיים חיצוניים (של חימושים, חלקי חילוף ועוד), באופן שגם עיצב את האופן שבו חשב צה"ל על הפעלת כוח ומטרותיה. הדיון בנושא בשנים האחרונות אמנם הכיר בצורך של צה"ל לפעול במעגלים רחוקים מבעבר, ולא להמשיך להתמקד במעגל ראשון כעבר. יחד עם זאת, נראה והדיון נותר לכובד במבוי סתום לנוכח חוסר היכולת להשתחרר מהנחות יסוד מסוימות – 1) צה"ל לא צריך ואינו יכול "להכפיל" את גודלו, באופן שיאפשר לו הן לפעול בהצלחה הן במעג"ר והן במעג"ש;^[40] 2) תקציב הביטחון יכול לגדול בצורה מוגבלת על מנת להתמודד עם החרפת האיומים, אך לא באופן שיזעזע את הכלכלה הישראלית.^[41]

אימוץ מדיניות תעשייתית ביטחונית הינה אחת מהמפתחות להיחלץ מהמבוי הסתום התפיסתי. שכן, היא עשויה לאפשר לנו את ההשתנות הצבאית הנחוצה, מבלי לסכן את מגמת השגשוג והצמיחה שידענו במדינה בעשורים האחרונים. על בסיס הנחה זאת, ניתן לדמיין את הכוח הצבאי הנחוץ לנו על מנת לפעול לא רק במעגל ראשון. בעוד שצה"ל נבנה והוא עודנו צבא המבין את עצמו, בראש ובראשונה, כארגון שתכליתו להגן על גבולות המדינה מפני איומים חיצוניים,^[42] הרי שהוא ידע להמציא את עצמו מחדש בעבר.^[43] השינוי הזה צריך להתקיים כחלק משינוי תפיסתי רחב יותר ביחס לזהות של צה"ל, ביחס לשאלת מקומו של צה"ל בביטחון הלאומי של ישראל. שחקן מרכזי בניסיון השאפתני של ישראל לעצב סדר אזורי חדש ומשופר.

המשמעות הינה שיישום של אסטרטגיה של מדיניות תעשייתית ביטחונית בישראל הוא בעל מאפיינים של מה שהוגדר על התיאורטיקנים נוקס ו-וויליאמסון, כ'מהפכה' צבאית, כלומר עיצוב מחדש של יחסי מדינה-כלכלה-חברה, ובתוך כך של מערכת הביטחון, במטרה לבנות, להקרין ולעשות שימוש בעוצמה הצבאית הנחוצה לנו בעת הנוכחית ולעתיד לבוא. לא מדובר בתהליך שינוי אנטי-דמוקרטי המוכר לנו מהעבר וממקומות אחרים ברחבי העולם בו כוחות הצבא מדיחים את השלטון הנבחר. ה'מהפכה' הצבאית על פי התיאורטיקנים נוקס ו-וויליאמסון, תאפשר בהמשך הדרך ובמידת הצורך לצה"ל לעבור גם מהפכה בעניינים צבאיים, כלומר שינוי רדיקלי בתפיסה, בארגון ובאמל"ח אשר מעצימים פי כמה את העוצמה הצבאית.^[44] במילים אחרות, אסטרטגיה של מדיניות תעשייתית ביטחונית מגלמת גם את הפוטנציאל לאפשר לישראל להיות הרחק מעבר לאויביה ויריביה בתחרות הלמידה ולשמר על יתרונות רבים ואף על עליונות בחלק מממדי הלחימה.

למרות שמאז שהחלה המלחמה, נעשו מספר קפיצות מדרגה משמעותיות בתחומי בניין הכוח במערכת הביטחון, צעדים שלפחות חלקם היו נתפסים כלא סבירים עד למלחמה, נראה כי במבט קדימה, צעדים אלה ודומים להם לא יעניקו לישראל את הנחוץ לה - מאורך הנשימה הצבאי ועד לחופש פעולה מדיני. כבר בתחילתה התחוור כי מאפייניה הייחודיים של המלחמה, מצריכים היקפים חריגים וייחודיים של חימושים מסוגים שונים (התקפי והגנתי), חלפים, חומרי גלם, יכולות טכנולוגיות מתקדמות ללחימה עצמה, למודיעין, ללוגיסטיקה, לתקשוב ועוד. עם זאת, קצב הפיתוח והייצור עדיין לא הפכו למהירים דיו. סדרי העדיפויות הלאומיים הקיימים משקפים מבחינה זאת במידה רבה מצב ביניים, מעין תקופת מעבר, בין המציאות הביטחונית-מדינית שקדמה למלחמה לבין המציאות אליה ישראל נקלעה בעקבותיה.

 

קווים ראשונים לדמותה של מדיניות תעשייתית ביטחונית בישראל

המלחמה גם מאפשרת לנו לחשוב מחדש על הזהות שלנו. לא רק למי הפכנו בעקבות המלחמה, אלא למי אנחנו כמדינה, חברה ופרטים כבר מספר שנים. ייתכן ועצם הנכונות לשלם מחירים כלכליים כה משמעותיים בחודשים שחלפו מאז אוקטובר 2023 צריכה להצביע על כך שבניגוד לאופן בו נהגנו לחשוב על עצמנו ועל המאזן הנדרש שבין שיקולים כלכליים לבין שיקולי ביטחון, אנחנו כן מוכנים לתת קדימות לשיקולי הביטחון, אם הנסיבות מחייבות זאת. כבר ב-2018 טען ראה"מ, בנימין נתניהו, כי בעוד שב"שני העשורים האחרונים טיפחנו כלכלה חופשית כדי לשרת את צרכי המדינה, ובראשם הביטחון. מול צבר האיומים אנו בנקודת היפוך. היום אנו נדרשים להשקיע יותר בביטחון כדי להגן על ההישגים ולהבטיח את המשך הצמיחה הכלכלית״.^[45] ביטוי נוסף לשינוי בהיגיון המדינתי הישראלי ניתן לזהות במהלך המלחמה בתגובה להחלטות דירוג האשראי על ידי סוכנויות דירוג האשראי הבינ"ל.

תחת היגיון מדינתי ליברלי המיוחס בטעות עדיין לישראל, הורדות דירוג האשראי הייתה לכאורה אמורה לדחוק בממשלה לחישוב מסלול מחדש משום שבשונה מעימותים צבאיים קודמים, העימות הנוכחי גובה  מחיר כבד מאוד מהכלכלה הישראלית ומקרין לרעה על דימוי אלה המחזיקים במושכות הכלכלה. עם זאת, משום שהורדות הדירוג לא הובילה לשינוי במדיניות הממשלה, ייתכן וניתן לראות בה כאמור מעין נייר לקמוס נוסף לטבעו של ההיגיון המדינתי הישראלי המתהווה, היגיון נאו-מרקנטליסטי, בדומה למדינות מתקדמות נוספות במערב. אידיאולוגיה נאו-מרקנטליסטית דוגלת ביוזמה ופעילות ממשלתית לקידום העושר והעוצמה של המדינה, בשונה מתפיסת עולם נאו-ליברלית שהמקנה חשיבות עליונה לכלכלה ולמנגנון השוק כמסדיר של כלל תחומי החיים.

השינוי הנדרש בסדר העדיפויות הלאומיים מצריך לא פחות מהתגייסות רחבה של המשק, על מגזריו השונים, בהכוונה ובתמיכה ממשלתית מלאה, לטובת מהפכה של ממש ביכולות העצמאיות של ישראל בתחומי הפיתוח, הייצור והצטיידות, אגירה ואחסנה, לצד שינוי בסדר גודל דומה במקומה ותפקידה של ישראל בשרשראות האספקה הרלוונטיות בעולם. ישראל צריכה אפוא מדיניות תעשייתית בתחום הביטחוני.

מדיניות תעשייתית הייתה קיימת גם בישראל מהקמתה ועד לעשורים האחרונים. מדיניות תעשייתית חילצה את המדינה ממעמד של מדינה מתפתחת ומצב של עוני ודלות והציבה אותה תוך פרק זמן של מספר עשורים על נתיב של שגשוג ורווחה. תעשיית ההיי-טק הישראלית, המנוע המרכזי של הכלכלה, הוא במידה רבה פועל יוצא של מדיניות תעשייתית אשר זיהתה את הפוטנציאל המגולם בתחום ופעלה באופן מודע, יוזם ושיטתי לקדם ולפתח אותו. בתחום הביטחוני, למדיניות תעשייתית, הייתה תפקיד לא פחות חשוב בהקמת, בצמיחת ובהתבססות התעשייה הביטחונית הישראלית, שתפקידה הלאומי אינו מסתכם רק במישור הצבאי, אלא גם בתמורות מדיניות, כלכליות וחברתיות. עם זאת, בדומה למדינות מתקדמות נוספות במהלך העידן החולף של סדר עולמי נאו-ליברלי, ועל אף היוזמות הממשלתיות הקיימות בתחומים שונים, לא ניתן  כיום להצביע באופן מובהק על מדיניות תעשייתית פעילה ביחס לאף אתגר בעל חשיבות לאומית.

זה הזמן לשנות זאת.

מדיניות תעשייתית ביטחונית לא תוכל להתקיים ללא שינוי תרבותי עמוק, שחלקו כאמור כבר החל. הסדר הכלכלי-חברתי החולף בישראל, כמדינת "הסטארט-אפ", התבסס על מערכת ערכית ונורמטיבית שניתן לתארה במילותיו של המשפטן פרופ' מנחם מאוטנר כמערכת שקידמה את דמותו של "האדם הטוב -האדם החי חיים של נורמליות - חיים שבהם הוא מתמסר לקידום ענייניו האישיים וענייניהם של הקרובים לו".^[46] זה האדם העוסק בחתירה "לשיפור מצבו החומרי, בחתירה להגדלת הנוחות והנאות החיים, לעבודה מספקת ומעניינת, בצריכת מוצרים תרבותיים מעשירים ומרגשים, זוגיות והתמסרות לגידול הילדים".^[47] מה שמאוטנר לא עוסק בו, אך נדון בהרחבה בספרות הביקורתית העוסקת בהיבטים התרבותיים של העידן החולף, הוא שלמערכת ערכית ונורמטיבית הזו גם היו צדדים שליליים ולעיתים אף מזיקים עבור הפרט והחברה בכללותה. מבחינה זו, כל מערכת ערכית נורמטיבית חלופית הנדרשת לצורך אימוץ מדיניות תעשייתית ביטחונית, תצטרך לספק בתקווה, דרך חיים אלטרנטיבית מספקת יותר, המגלמת חזון לחיים טובים יותר.

מאוטנר עוסק בדמותו של ליברליזם אחר, שמאפייניו עשויים אולי להתאים במידה רבה יותר, לדמותה החדשה של מדינת ישראל בה מדיניות תעשייתית ביטחונית בהכוונה ממשלתית, היא שמהווה מעצב מרכזי בדמותה הכלכלית-חברתית של המדינה. כך, לעומת דמותו של האדם הטוב, מציב מאוטנר את דמותו של "האזרח הטוב", קרי אדם הנכון להקרבה, קרי לפגיעה משמעותית בענייניו לשם מימושם של יעדים קולקטיביים, לטובת מה שמאוטנר מתאר כ"ליברליזם של שגשוג אישי וחברתי". המדובר בליברליזם בו נשמר המקום המרכזי של האוטונומיה של הפרט, אך המדינה פועלת בצורה רחבה ופעילה יותר על מנת לאפשר לכלל אזרחיה להגשים את עצמם ולעבר טוב משותף.  למדינה תפקיד גדול יותר בייצור ובחלוקה של משאבים חומריים. האזרחים נכונים יותר גם להקרבה וקיים בחייהם מקום רב יותר להשתתפות, התנדבות, תרומה, סולידריות ואלטרואיזם.

יחד עם זאת, אסטרטגיה של מדיניות תעשייתית ביטחונית אינה חייבת להיות כרוכה בירידה ברמת החיים האזרחית ו\או בצמצום השירותים הציבוריים בתחומי החינוך, הרווחה או הבריאות. כפי שמקרה המבחן של כלכלת המלחמה האמריקאית בזמן מלחמת העולם השנייה מלמד, המצב בהחלט להיות הפוך. כלומר, מצב שבו יש הדדיות חיובית בין הוצאה ביטחונית גדולה ומנגנונים ממשלתיים הפועלים לטובת הגדלת העוצמה הצבאית, לצד צריכה פרטית גדלה, צמצום אי-שוויון ואף יציאה מתקופות של משבר כלכלי באמצעות השקעה המעודדת צמיחה. כלומר, למרות שמדובר בשינוי כלכלי רחב היקף המיועד לצרכי ביטחון לאומי, עשויים להיות לו השלכות חיוביות כלכליות-חברתיות משמעותיות. המחקר על כלכלת המלחמה האמריקאית באותה העת מלמד שלפחות חלק מהסיבות להצלחה בשילוב בין עוצמה ביטחונית לרווחה כלכלית-חברתית נבע מכך שהממשל האמריקאי הפעיל מנעד רחב של כלי מדיניות ציבורית, אף מעבר להוצאה כספית ישירה.  אלה בין השאר כללו פיקוח מחירים, הקצבה של מוצרים (לרבות באופן שגרם למחסור זמני), פתרון ממוקד של צווארי בקבוק ומחסורים והקפדה יתרה על רמת תעסוקה גבוהה במשק. הממשלה קיבלה על עצמה במודע את התפקיד של "מנגנון המחירים" של השוק על מנת להבטיח שהקצאת המשאבים תשרת את יעדי הביטחון הלאומי. לצורך כך הממשלה נדרשה להגדיל מאוד את גודל המגזר הציבורי, להעניק לו סמכויות גדולות מבעבר, בפיקוח ובשליטה על הפעילות התעשייתית במדינה. הגדילה בייצור הביטחוני לא מומנה על חשבון שירותים ציבוריים אזרחיים, אלא באמצעות צריכה ביטחוני גדלה, גם אם היא הייתה בהיקפים חסרי תקדים. היא הורידה לאורך זמן את עלויות הייצור, עודדה השקעה פרטים, עודדה העסקתם של רבים שנותרו עד אז מחוץ למעגל העבודה, והניחה תשתית לפיתוחים מדעיים וטכנולוגיים רבים שהיוו בפני עצמם קטרי צמיחה בהמשך.^[48]

למדיניות תעשייתית בתחום הביטחוני עשויים להיות מספר מרכיבים עקרוניים:

• ראשית נדרש חזון שאפתני ארוך טווח במסגרתו מדיניות תעשייתית ממלאת תפקיד מרכזי בהשגת יעדי ביטחון לאומי שאפתניים, אך לא הבלעדי. משום שמדובר שינוי סדרי עדיפויות לאומיים בעלי השפעה רחבה על המדינה, החזון צריך להיות מגובש ומתורגם לתוכניות עבודה ביחד עם כלל הגורמים הרלוונטיים במערכות הציבוריות ובשיתוף פעולה ושקיפות עם המגזר הפרטי. הצורך בגיוס משאבים כה משמעותיים שבעבר היו מופנים לנתיבים לאומיים אחרים, מצריך מעין אמנה חברתית חדשה, המגלמת את ההכרה וההסכמה בצורך בהשתנות לאומית. המשמעות המעשית הינה שנדרש בין השאר שיתוף פעולה שכולל את מירב השחקנים הרלוונטיים מהממשלה, מגזר פרטי, מערכת הביטחון והחברה האזרחית. שיתוף פעולה מסוג זה עבד בעבר ביחס לתחומים אחרים ואין סיבה להניח שהוא לא יכול לעבור גם לצורך הגשמת חזון חדש בתחום הביטחון הלאומי.
• החזון צריך לכלול את המנגנונים שיבטיחו את הרתימה המלאה של כלל כלי העוצמה הלאומיים של ישראל ובכלל זאת את יכולותיה בתחומי הכלכלה, הטכנולוגיה והמדע, ויחסיה עם מדינות העולם. קיים תפקיד חשוב מאוד בהקשר זה ליצירתה של מערכת יחסים חדשה בין מוסדות המדינה למרכיבי המגזר הפרטי. לא תיתכן מדיניות תעשייתית בתחום הביטחוני בלי הירתמות של חברות עסקיות רבות. המשמעות היא לא וויתר מלא על שיקולי יעילות ורווח, אלא מתן דגש עדיפות עליונה לצרכי הביטחון של ישראל. כאמור לאורך זמן, אנחנו מעריכים שמדיניות תעשייתית ביטחונית גם תשרת את הצרכים העסקיים גרידא של חברות פרטיות שונות ויציב אותם על מסילות של צמיחה כלכלית שהינן בהלימה לצרכי ושאיפות המדינה ואזרחיה.
• מדיניות תעשייתית בתחום הביטחוני צריכה לכלול היבטים נוספים של החיים במדינה שבהכרח יושפעו ממנה. לכן יעדי המדיניות חייבים להתייחס גם לתמונת העתיד הרצויה בסוגיות הללו ולפעול לטובת כך. מבחינה זאת, מדיניות תעשייתית בתחום הביטחוני מגלמת פוטנציאלים רבים גם במישורים כלכליים-חברתיים. החלטה להשקיע ביכולות הייצור הביטחוני, לרבות במגזר ההיי טק, באמצעות הקמת מתקני פיתוח וייצור בפריפריה, עשויה למשל לתרום לצמיחה כלכלית מכלילה יותר מאשר המיקוד של המגזר כיום בשירותים ובאזור גוש דן. מנגד, אם לא נעסוק בצורה מודעת בהיבטים הנוספים הכרוכים במדיניות תעשייתית ביטחונית לא רק שלא נמצה את מירב הפוטנציאל המגולם בה, אלא גם ייתכן ונאלץ להתמודד עם השלכות לא צפויות ושליליות שלה. דוגמא בולטת לכך צריכה להיות השאיפה הלאומית לצמצם פערים בין מרכז לפריפריה. הנושא הוא יעד רלוונטי מאוד למדיניות תעשייתית ביטחונית משום שהיא כרוכה בשאלות של תעסוקה, תשתיות וחינוך שלתשובה עליהן עשויה להיות השפעה חיובית על חייהם של רבים שעמדו בשולי מנוע הצמיחה הכלכלי-חברתי של ישראל בעשורים האחרונים.
• מדיניות תעשייתית תצריך יצירת מסגרות ארגוניות חדשות, מוסדות חדשים, ברמה הלאומית ושל השלטון המקומי, במערכת הביטחון ובגופים ממשלתיים נוספים. למסגרות ארגוניות אלה יידרשו סמכויות ומשאבים משמעותיים, אשר יאפשרו להם באמצעות כלים שונים לאכוף, לקדם, להסדיר את המדיניות. המשמעות המעשית היא בין השאר הגדלה משמעותית של המגזר הציבורי באנשים המתאימים ביותר. יכולות התכנון והרגולציה, בו"מ, והפיקוח של המנהל הציבורי במיוחד יצטרכו לקבל חיזוק משמעותי.
• המדיניות התעשייתית צריכה להבטיח למדינה את השירותים, את הטכנולוגיות ואת היכולות במהירות, בכמות גדולה ובמחירים סבירים. היא נדרשת ליצור תשתית אנושית איכותית ומתאימה, עם כשירויות חדשות ומגוונות על בסיס תשתיות מדעיות וטכנולוגיות חדשות, ומיצוב חדש הכשרות מקצועיות, של האקדמיה ומכוני המחקר בתחומים שיוגדרו כחיוניים לטובת הביטחון הלאומי. הצורך במנגנוני רכש אחרים מהקיים מחייב שגם נחשוב מחדש על יחסינו ל"פרות קדושות" בתחומי הפטנטים והקניין הרוחני או "קדושת" חוזים.
• מערכת החינוך צריכה להתאים עצמה כך שבוגריה יהיו מוכשרים ובעלי מוטיבציה להשתלב בחזון התעשייתי החדש. אלה יצטרכו כלים טכנולוגיים ומדעיים, יסודיים ומתקדמים כאחד, אך גם להיות בעלי מסוגלת רגשית ופיזית לאופי של עשייה מקצועית ממושכת ותובענית שאינה "צווארון לבן".
• נדרשים מאגרי אסטרטגיים של חומרי גלם, רכיבים וחומרים לצרכי הפיתוח והייצור, אך גם בתחומים חיוניים אחרים (כגון מזון ובריאות). אין הכוונה לפתח עצמאות מלאה, אלא לחזק את היכולת לפעול באופן 'אנטי-שביר' ובמנותק ככל הניתן מאילוצים זרים או מהשפעות של פעולות של "הצד השני" על כושר הלחימה שלנו. פיתוח יכולות ייצור מתקדמות לא רק יחסן את ישראל מפני זעזועים חיצוניים (לחצים או מחסורים), אלא גם יהפוך אותה לאטרקטיבית יותר בעיני בעלות בריתה.
• לצד יכולות ייצור מתקדמות ויכולות אגירה ואחסון, ישראל נדרשת לבנות בשיתוף עם בעלות בריתה ושחקנים במגזר הפרטי שרשראות אספקה מגוונות וחוצות גבולות שנהנות מחוסן ועמידות. מאמץ זה יכול וצריך להשתלב בתוכניות הקיימות ממילא של השתלבות ביוזמת המסדרון הכלכלי ההודי-מזרח תיכוני-אירופאי (IMEC) שאמור היה לעבור בישראל. מדובר במסדרון תחבורתי (ימי ויבשתי) היוצא דרך הים מחופי הודו דרך מיצרי הורמוז לדובאי, ממשיך במסילת רכבת עד חיפה דרך סעודיה וירדן, בנתיב תעבורה ימית עד פיראוס, ומשם שינוע במשאיות עד צפון אירופה. גם היבוא לתת-היבשת ההודית מאירופה ינוע לפי התוכנית באותה דרך. ליוזמת ה-IMEC, אם תתממש, עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת עבור ישראל ועבור האזור כולו. ישראל לא תהנה רק מתשתיות תחבורה חדשות שיעברו בשטחה, אלא גם ממגוון הנגזרות של היותה חלק ממערכת סחר על לאומית בחסות אמריקאית – מהידוק יחסיה עם יתר המדינות החברות ביוזמה, דרך דיווידנדים כלכליים ישירים אפשריים מהכנסות של מיסוי ומהידוק הזיקה בין הכלכלה הישראלית לכלכלות האזור ועד לפיתוח של המרחב העירוני בו יעבר המסדרון.^[49]
• ההשקעה רבה יותר בביטחון לאומי, אינה צריכה להיות אך ורק בדמות הוצאה כספית גדולה יותר מצד הממשלה. קיימים כלי מדיניות נוספים בהם ניתן לעשות שימוש כגון הקלה על מתן ונטילת הלוואות לאלה הלוקחים חלק במאמץ הלאומי, במתן ערבויות לגורמים במגזר הפרטי, הקמה ישירה של מתקנים, בעלות ציבורית או יוזמות משותפות של מפעלים\פסיי ייצור\מאגרים, הבטחת דרישה\רכש (הזדמנות מובטחות), סבסוד ישיר, הקלות מס, סיוע בייצוא, מאמץ ממוקד מול צווארי בקבוק בתהליך הייצור (למשל באמצעות רכש או ייצור של מוצרים חיוניים שיש מהם מחסור), השקעה במו"פ בטכנולוגיות מפציעות בעלות פוטנציאל רב, אך שקיים חוסר וודאות רב לגבי היישומים העסקיים שלהם ועוד ועוד.^[50]
• המדיניות התעשייתית צריכה לאפשר לישראל לא רק את צרכיה שלה, בדגש לעוצמה צבאית עצמאית, אלא גם לתמוך בצרכים הביטחוניים של שותפות מרכזיות, באזור ובעולם, בקואליציה נגד איראן ובעלות בריתה וכחלק מהמערכת העולמית בהובלת ארה"ב.

 

סיכום - השאלות שנותרו

מאמר זה ביקש להראות כי הדיון על מדיניות תעשייתית לישראל הוא מהותי לביטחון הלאומי של ישראל ולצד העיסוק הטבעי באמצעי לחימה או בחיזוק הסכמים דיפלומטיים. מבחינה זו, הוא נועד גם לשמש צעד נוסף בדרך לדיון נחוץ על האופן בו אנחנו חושבים על מושגים מכוננים בחיים הלאומים במדינה, כגון ביטחון לאומי או אסטרטגיה רבתי.

הדיון על מדיניות תעשייתית שהוצג במאמר זה נועד לאפשר למדינת ישראל להתמודד עם מגוון רחב של אתגרים חמורים שחורגים מהאיומים הצבאיים שעימם התמודדה בעיקר בעשורים הראשונים לקיומה. כפי שהמלחמה הנוכחית ממחישה, איומים אלה ככה"נ מחריפים, אולם לא נכון יהיה להתמקד בצורה בלעדית בהם, תוך הזנחה והתעלמות מנושאים אחרים.

לדיון על מדיניות תעשייתית קיימת זיקה, בראש ובראשונה, למקורות העוצמה הכלכליים והטכנולוגיים של ישראל. מבחינה זו, קיים קשר הדוק בין הכיוונים עליהם מצביע המאמר לבין ההבנה של בן גוריון שביטחון לאומי זה לא רק טנקים ומטוסים, אלא גם כבישים ומעבדות מו"פ, חינוך והתיישבות, ומקומות עבודה ומרכזי חדשנות, בכל רחבי הארץ (לרבות בפריפריה(.

במילים אחרות, הדיון על מדיניות תעשייתית ביטחונית צריך להתקיים כחלק משיח רחב יותר על עתידה של מדינת ישראל. דיון מסוג זה, שליבתו אינו צה"לית, יכול למשל לשאול מה הזיקה בין פרויקטי תשתיות לאומיים בפריפריה הצפונית או הדרומית לבין כושר הייצור התעשייתי שלה? שאלות נוספות חייבות לעסוק בתפקיד הכוח הצבאי בנסיבות בהן ישראל מחליפה בהדרגה את מודל "אומת היי-טק" למודל כלכלי-חברתי אחר?

האסטרטגיה רבתי של ישראל בעשורים האחרונים התגבשה בעולם שהולך ונעלם. היא שירתה את הצרכים והיעדים הלאומיים של ישראל במשך מספר עשורים, אך נראה שהיא סיימה את תפקידה ההיסטורי. הפער ההולך וגדל בין האסטרטגיה הרבתי של ישראל לבין המאפיינים המתהווים של סביבתה, כמעט בכל תחום בעל חשיבות לאומית, עלול להציב אותנו בתקופה הקרובה בפני מבוי סתום. הדרך להיחלץ מכך מתחילה בהכרה בכך ובמאמץ האינטלקטואלי לדמיין עתיד שונה וייחודי, אך כזה שהוא טוב משהכרנו.

הביטחון הלאומי של כולנו תלוי בכך.

המחברים מודים לקוראים אלה על הערותיהם המועילות: ראש אג"ת, אלוף אייל הראל; ד"ר (תא"ל מיל') ששון חדד, לשעבר היועץ הכלכלי של הרמטכ"ל; עמית בן צור, ראש מכון יסודות ופורום ארלוזרוב; ברוך גורביץ, מנהל תחום מדיניות ציבורית במכון יסודות; ד"ר גלעד פורטונה, ראש המרכז לחדשנות תעשייתית במוסד שמואל נאמן; אל"מ תומר ניאזוף, רמ"ח תכנון ביועכל, ד"ר (תא"ל מיל') מאיר פינקל, ראש תחום מחקר במרכז דדו.

רשימת מקורות:

• אנגולץ, ינון. (2024). "תפיסת ההגנה הלאומית האמריקנית על התיעוש הביטחוני: אתגרי המימוש, משמעויות והמלצות לישראל" מערכות, גיליון מס' 502.
• אורטל, ערן (2022). "להתיש את החתול". בין הקטבים, גיליון 35.
• בנג'ו, יעקב, ינאי, ניר ונבו, יונתן (מרס 2023). "תור הזהב הבטחוני ותהליך שקיעתו". מערכות, גיליון 496, עמ' 16-8.
• בר-יוסף, אורי. (2024). מעבר לקיר הברזל – מה חסר בתפיסת הביטחון של ישראל. כנרת זמורה דביר.
• גבעוני, מ  .(2023) .עתיד לשעבר: מדריך תיאורטי לחיים במבוי סתום. הוצאת פרדס.
• דויטש, רון. (מאי 2023). הלב והעורקים: חזון אסטרטגי לישראל כמדינת מרכז. השילוח, גיליון מס' 33.
• חימיניס, איתי. (2024). "העידן הנאו-מרקנטיליסטי". הזמן הזה.
• טרכטנברג, מנואל ושות'. (2024). "תקציב הביטחון בעקבות מלחמת חרבות הברזל", מזכר 233, המכון למחקרי ביטחון לאומי.
• מצוקאטו, מריאנה. (2023). כלכלת משימה – לכוון גבוה: מבצע הנחיתה על הירח כמדריך לשינוי הקפיטליזם. הקיבוץ המאוחד.
• מתניה, אביתר. (יולי, 2022). "האבולוציה של שירות החובה בישראל: מבניין המיליציה לעמוד התווך של העליונות הצבאית-הטכנולוגית". המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS.
• מתניה, אביתר. (דצמבר, 2024). תפיסת ביטחון חדשה לישראל. משגב, המכון לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית.
• מאוטנר, מנחם. (2013). "פתח דבר: ליברליזם בישראל – 'האדם הטוב', 'האזרח הרע' והשגשוג האישי והחברתי". עיוני משפט כרךלו'. עמ' 10-11.
• מגור, ארז. (2024). "חזרתה של המדיניות שאין לומר את שמה – מה ישראל יכולה ללמוד מהנעשה בעולם בתחום המדיניות התעשייתית החדשה?". מכון יסודות.
• מקגרגור, נוקס ו-וויליאמסון, מארי. (2014). דינמיקה של מהפכות צבאיות. הוצאת מודן
• סובלמן, אריאל. (20 בדצמבר, 2023). מלחמת השבבים: סין עוקפת את הסנקציות, ומסכנת גם את ישראל. ישראל היום.
• פז, אלון. (2016). "מוקם בזה צבא הגנה לישראל" – המאמץ להקמתו מחדש של צה"ל. בין הקטבים, גיליון 7.
• פינקל, מאיר. (2021). "צה"ל ופעולה במעגלים רחוקים", בין הקטבים, גיליון 35.
• צימט, רז. (2023). "איראן, "חזית ההתנגדות" והסדר העולמי החדש: סיכום כנס באוניברסיטה האיראנית העליונה לביטחון לאומי". מרכז המידע למודיעין ולטרור ע"ש אלוף מאיר עמית.
• קרמפף, אריה. (אוגוסט, 2018). "הקשר הלא מדובר בין הניאו-ליברליזם הישראלי לסכסוך". הזמן הזה.
• שביט, ארי. (2024). מלחמה קיומית – מאסון לניצחון לתקומה. ידיעות ספרים.
• שלום, דרור. (2022). הסביבה האופרטיבית: עליונות מאותגרת, יותר זירות, יותר אמצעי לחימה ויותר שחקנים חדשים. בתוך: הערכה אסטרטגית לישראל, המכון למחקרי ביטחון לאומי.
• Achcar, G. (2022). Morbid Symptoms: What Did Gramsci Really Mean?. Notebooks: The Journal for Studies on Power, 1(2).
• Aiyar S., Ilyna, A. (2023). Geoeconomic Fragmentation and the Future of Multilateralism. IMF Staff Discussion Notes. IMF, Washington D.C.
• Bevins, Vincent. (2023). If We Burn: The Mass Protest Decade and the Missing Revolution By Vincent Bevins, PublicAffairs.
• Fukuyama, F. (1989). The End of History? The National Interest, 16, 3–18. 
• Gourinchas, Pierre-Olivier. (June, 2022). “Shifting Geopolitical Tectonic Plates,” Finance & Development, IMF.
• Hudson Institute YouTube channel. (October 4, 2018). "Vice President Mike Pence's Remarks on the Administration’s Policy Toward China" (Delivered at the Hudson Institute, Washington D.C.).
• https://www.youtube.com/watch?v=aeVrMniBjSc
• Hung, H. (2022). Clash of Empires: From “Chimerica” to the “New Cold War”. Cambridge University Press.
• Jackson, Van. (2023). Grand Strategies of the Left: The Foreign Policy of Progressive Worldmaking. Cambridge University Press.
• Juhász, Réka., Lane, Nathan., & Rodrik, Dani. (2024). The New Economics of Industrial Policy. Annual Review of Economics, 16. p.
• Krauthammer, Charles. "The Unipolar Moment." Foreign Affairs, 1 January 1990.
• Maier, C. (2023). The Project-State and Its Rivals: A New History of the Twentieth and Twenty-First Centuries. Harvard University Press.
• Mason J.W. & Bossie, A (2020). Public Spending as an Engine of Growth and Equality: Lessons from World War II, Roosevelt Institute, New York
• Roufos, Pavlos. (2018). "A Happy Future Is a Thing of the Past," University of Chicago Press Economics Books, University of Chicago Press.
• Schindler, Seth. et al. (2023) ‘The Second Cold War: US-China Competition for Centrality in Infrastructure, Digital, Production, and Finance Networks’, Geopolitics, 29(4), pp. 1083–1120.
• Senor, Dan & Singer, Saul. (2011). Start-up nation : the story of Israel’s economic miracle. McClelland & Stewart.
• Setser, Brad. (4 June, 2024). "The Dangerous Myth of Deglobalization." Foreign Affairs.
• https://www.foreignaffairs.com/china/globalization-dangerous-myth-economy-brad-setser
• Studwell, Joe. (2014). How Asia works : success and failure in the world’s most dynamic region. Grove Press.
• Tooze, A. (2018). Crashed: how a decade of financial crises changed the world.Viking, an imprint of Penguin Random House LLC
• S. Department of the Treasury. (April 20, 2023). "Remarks by Secretary of the Treasury Janet L. Yellen on the U.S. - China Economic Relationship". (Delivered at Johns Hopkins School of Advanced International Studies, Baltimore).
• White, Jonathan. (2023). In the long run: the future as a political idea.Profile Books, London, UK; 

 

[1] מאפיין נוסף, הגם שפחות מרכזי, הוא בחינה השוואתית של הנעשה במדינות אחרות, לרבות הדיון החוזר והנשנה בספרות המקצועית על התהליכים הבירוקרטיים הסדורים של גיבוש תפיסות בתחום האסטרטגיה והביטחון המתקיימים בארה"ב ובבריטניה.

[2] המושג אסטרטגיה רבתי במאמר נועד לתאר תפיסה המסבירה כיצד מדינאים עושים שימוש בכלל כלי העוצמה הלאומיים העומדים לרשותם לצורך קידום יעדיהם הלאומיים. אסטרטגיה רבתי היא לכן בהכרח גם מאמץ שאפתני, הכולל היבטים ערכיים, מאמץ אשר חותר להשפיע על תנאי היסוד החברתיים-כלכליים והבינ"ל של הסוגיות בהן היא עוסקת. פרויקטים מהסוג הזה, הם אלה שאינם בהכרח משלימים עם הביטויים החומריים והרעיוניים השונים של הסדר החברתי-כלכלי והבינ"ל הקיים, אלא פועלים באופן יזום ומודע לייצר להם אלטרנטיבות שיחדיו יכוננו סדר חדש. בשונה מהמושג אסטרטגיה או תפיסת ביטחון לאומי, המושג אסטרטגיה רבתי אינו שכיח בשיח הישראלי. לחריג בהקשר זה, ראו ספרו האחרון של יחזקאל דרור שפורסם זמן קצר לאחר תחילת המלחמה, "יום המחר – אסטרטגיה רבתי לישראל" (הוצאת ידיעות ספרים). זה אינו הספר הראשון של פרופ' דרור שעוסק בנושא זה ולאורך השנים התפרסמו בין השאר את "אסטרטגיה רבתי לישראל" (1989, הוצאת אקדמון); "מדינאות מדינית-ביטחונית לישראל" (2009, הוצאת מרכז בגין סאדאת); ו"מדינאות ישראלית – אתגרי הביטחון הלאומי והמענה להם" (2011, Routledge).

[3] Jackson, V. (2023). Grand Strategies of the Left: The Foreign Policy of Progressive Worldmaking. Cambridge: Cambridge University Press.

[4] מאמר זה אינו הראשון אשר קורא להסתכלות רחבה החורגת מהיבטי צבא וביטחון על סוגיות של ביטחון לאומי ואסטרטגיה רבתי. במאמרם בכתב העת בין הקטבים מציעים עינת גפנר ועמיחי דנינו לישראל לאמץ אסטרטגיה של עיצוב מרחבי כחלק מתפיסת ביטחון לאומי מעודכנת. על פי הכותבים, על ישראל "לאמץ גישה פרו-אקטיבית, תחרותית, במסגרתה היא פועלת לעצב את הכלכלה, החברה והביטחון של הסביבה המזרח תיכוני (גפנר ודנינו, 2024). באופן דומה, במאמרו של רון דויטש בשילוח, מתאר הכותב כיצד אסטרטגיה רבתי  ישראלית אשר תתמקד בתשתיות לאומיות (בתחומי תחבורה, מים, דיגיטל ואנרגיה) יכולה לסייע לביטחון הלאומי של ישראל.

[5] Réka Juhász & Nathan J. Lane & Dani Rodrik, 2023. "The New Economics of Industrial Policy," NBER Working Papers 31538, National Bureau of Economic Research, Inc. Page 4.

הגדרות דומות ניתן למצוא למשל בנאום מכונן של היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, ג'יק סאליבן, בו הציב את מדיניות תעשייתית, במוקד האסטרטגיה הרבתי החדשה של ארה"ב, הסביר את המושג באופן הבא:   "אסטרטגיה תעשייתית ... מזהה מגזרים ספציפיים שהם הבסיס לצמיחה כלכלית, אסטרטגיים מנקודת מבט של ביטחון לאומי, ושבהם התעשייה הפרטית לבדה אינה ערוכה לבצע את ההשקעות הדרושות כדי להבטיח את השאיפות הלאומיות שלנו...מדובר בהשקעות ארוכות טווח במגזרים החיוניים לרווחתנו הלאומית..."Sulivan, 2023)).

[6] מצוקאטו, (2023). עמ' 42.

[7] מצוקאטו, (2023). עמ' 43.

^[8] Achcar, G. (2022). Morbid Symptoms: What Did Gramsci Really Mean?. Notebooks: The Journal for Studies on Power, 1(2), 379-387

^[9] Krauthammer, Charles. "The Unipolar Moment." Foreign Affairs, 1 January 1990.

^[10] Fukuyama, F. (1989). The End of History? The National Interest, 16, 3–18. 

^[11] Dan Senor & Singer, Saul. (2011). Start-up nation : the story of Israel’s economic miracle. McClelland & Stewart.

^[12] בנג'ו, יעקב, ינאי, ניר ונבו, יונתן (מרס 2023). "תור הזהב הבטחוני ותהליך שקיעתו". מערכות, גיליון 496, עמ' 16-8.

^[13] שלום, דרור. (2022). הסביבה האופרטיבית: עליונות מאותגרת, יותר זירות, יותר אמצעי לחימה ויותר שחקנים חדשים. בתוך: הערכה אסטרטגית לישראל, המכון למחקרי ביטחון לאומי.

^[14] White, Jonathan  (2023) In the long run: the future as a political idea. Profile Books, London, UK;

Roufos, Pavlos, (2018). "A Happy Future Is a Thing of the Past,". University of Chicago Press.

גבעוני, מ. (2023). עתיד לשעבר: מדריך תיאורטי לחיים במבוי סתום. פרדס.

[15] IISS, (2024).

[16] The Guardian, (2024).

[17] Aiyar S, Ilyna A. (2023) Geoeconomic Fragmentation and the Future of Multilateralism. IMF Staff Discussion Notes. IMF, Washington.

[18] Furgeson & Schularick, 2007

^[19] Hung, H. (2022). Clash of Empires: From “Chimerica” to the “New Cold War.” Cambridge: Cambridge University Press.

^[20] Remarks by Vice President Pence on the Administration’s Policy Toward China, October 4, 2018

^[21] Remarks by Secretary of the Treasury Janet L. Yellen on the U.S. - China Economic Relationship at Johns Hopkins School of Advanced International Studies, April 20, 2023

^[22] Setser, Brad. "The Dangerous Myth of Deglobalization." Foreign Affairs, 4 June 2024.

^[23] Aiyar S, Ilyna A. (2023) Geoeconomic Fragmentation and the Future of Multilateralism. IMF Staff Discussion Notes. IMF, Washington.

^[24] שם.

^[25] Gourinchas, Pierre-Olivier, “Shifting Geopolitical Tectonic Plates,” Finance & Development, IMF, June  2022.

חיינו היום תלויים במערך מורכב של רשתות תקשורת, צינורות גז ונפט, ערוצים פיננסיים, שרשראות אספקה, פסיי ייצור, נתיבי מחסר, חוות שרתים, ותשתיות תחבורה גלובליים וחוצי גבולות לאומיים. הן לסין והן לארה"ב תפקיד מרכזי ברשתות גלובליות אלה, הנתפסות בראייתן כזירות חשובות ביותר לצורך הבטחת האינטרסים המדיניים, הכלכליים והביטחוניים שלהן. מאמציהן לשמר ולהרחיב את השפעתן בזירות מאבק אלה באות לידי בניסיון לעצב את כללי המשחק בהן (לדוגמא - מי יכול לקחת בהן חלק או כיצד פועלים במסגרתן); או בניסיון להחליט מה יהיה מבנה הרשתות, הערוצים, השרשראות וכדומה (למשל - שרשראות אספקה מסוימות יוקמו או יעברו בשטחן של מדינות מסוימות, אך לא באחרות).

^[26] Maier, C. (2023). The Project-State and Its Rivals: A New History of the Twentieth and Twenty-First Centuries. Cambridge, MA and London, England: Harvard University Press.

[27] Studwell, J. (2014). How Asia works : success and failure in the world’s most dynamic region. Grove Press.

^[28] קיימים כמובן חריגים ויוצאי דופן לכך, למשל מדינות באסיה שמתמידות במדיניות תעשייתית עד היום ("הנמרים האסייתיים"). 

^[29] Bevins, Vincent. (2023). If We Burn: The Mass Protest Decade and the Missing Revolution. PublicAffairs. p. 336

^[30] Tooze, A. (2018). Crashed: how a decade of financial crises changed the world. New York, New York, Viking, an imprint of Penguin Random House LLC.

[31] משבר האקלים אף יותר ממשברים עולמיים אחרים  מחייב שיתוף פעולה גלובאלי. והוא אכן מצליח לייצר כזה, גם אם מידת ההצלחה שלו מוגבלת, לפחות לפי שעה.  המחברים מודים לברוך גורביץ על הערתו בנושא.

^[32] חימיניס, איתי, (2024). "העידן הנאו-מרקנטליסטי". הזמן הזה.

^[33] מגור, ארז, (2024). "חזרתה של המדיניות שאין לומר את שמה – מה ישראל יכולה ללמוד מהנעשה בעולם בתחום המדיניות התעשייתית החדשה?". מכון יסודות.

^[34] אנגולץ, ינון, (2024). "תפיסת ההגנה הלאומית האמריקנית על התיעוש הביטחוני: אתגרי המימוש, משמעויות והמלצות לישראל" מערכות, גיליון 502.

[35] מרכז המידע למודיעין ולטרור ע"ש האלוף מאיר עמית, (2023).

[36] Krampf, Arie. (2018). “The Unspoken Link between the Israeli Neoliberalism and the Conflict.” Hazman Haze. (Hebrew).

[37] מתניה, (2022).

[38] "הרמת החומות" בין ארה"ב לסין בתחום השבבים והחומרה המחשובית (בדגש על הגבלות על יבוא ישיר או עקיף של מוצרים מסין) עלולה לאורך זמן לחייב את ישראל לגבש הסכמים ייחודיים עם בעלות ברית רלוונטיות כדי להבטיח אספקה סדירה של אלה, בפרט בתרחישים של הפרעות בשרשראות אספקה 'מערביות'.

[39] מספר דוגמאות להמחשה - ההאטה הכלכלית בגרמניה, בין השאר בעקבות המלחמה באוקראינה, צפויה להכביד על כלכלת אירופה באופן אשר עלול להקרין על הייצוא הישראלי ליבשת. התארכות שרשראות אספקה ומעבר מרכזי ייצור מסין מייקרת מוצרים ופוגעת בכוח הקנייה של כולנו. בד בבד, במסגרת מרכיב הייצוא, להיי-טק הישראלי תרומה גדולה והוא תלוי בפעילותן של חברות רב-לאומיות בישראל וביכולתן של חברות ישראליות לפעול בחו"ל, לגייס כספים, ולעשות שימוש חופשי בידע ובטכנולוגיות הזמינים ברחבי העולם. צמצום של אלה, צפוי גם כן להוביל לפגיעה משמעותית בכלכלה הישראלית.

^[40] אורטל, ערן (2022). "להתיש את החתול". בין הקטבים, גיליון 35.

^[41] טרכטנברג, עמנאול ושותפים. (2024). "תקציב הביטחון בעקבות מלחמת חרבות הברזל", מזכר 233, המכון למחקרי ביטחון לאומי.

^[42] פינקל, מאיר. (2021). "צה"ל ופעולה במעגלים רחוקים", בין הקטבים, גיליון 35.

^[43] פז, אלון. (2016). "מוקם בזה צבא הגנה לישראל" – המאמץ להקמתו מחדש של צה"ל, בין הקטבים, גיליון 7.

[44] נוקס. מקגרגור ו-וויליאמסון. מארי. (2014). דינמיקה של מהפכות צבאיות. הוצאת מודן.

^[45] ראש הממשלה נתניהו הציג לקבינט את "תפיסת הביטחון 2030", דוברות משרד ראש הממשלה, 15 באוגוסט 2018.

 

^[46]מנחם מאוטנר (2013), "פתח דבר: ליברליזם בישראל – 'האדם הטוב', 'האזרח הרע' והשגשוג האישי והחברתי", עיוני משפט לו, עמ' 10-11.

^[47] שם, עמ' 13. הנורמליות אינה בהכרח אנוכיות, משום ש"האדם הטוב" מצוי בקשר ובשיתוף פעולה חברים, שכנים ועמיתים והוא פעמים רבות פועל יחד איתם על מנת לייצר מרחב ציבורי טוב יותר, תוך כדי נכונות לרום ממשאביו (זמנו, כספו, כישוריו ועוד). הדרישה של מדינה מאזרחיה להקרבה עומדת לכן במתח מתמשך עם הרצון של הפרט לחיים טובים, ונורמליים.

[48] Mason J.W. and Bossie A., (2020). Public Spending as an Engine of Growth and Equality: Lessons from World War II, Roosevelt Institute, New York

[49] להרחבה למשל ראו –

 The infinite connection: How to make the India-Middle East-Europe economic corridor happen. Alberto Rizzi; Policy Brief; 23 April 2024.

[50] Bossie Andrew. and Mason J. W.. (2020). The public role in economic transformation: lessons from World War II. Roosevelt Institute working paper, March.