על קורונה וכיפת ברזל - אבנר שמחוני

תקציר

נשק תלול מסלול ומגפת הקורונה הם שני איומים מובדלים במארג הביטחון הלאומי, הנובעים מסיבות שונות ומצריכים דרכי התמודדות, שיטות וכלים שונים בתכלית. אולם בחינה מעמיקה יותר של המאפיינים המרכזיים של ההתמודדות עם שני האתגרים בשלב התממשותם מעלה קווי דמיון והקבלות בתהליך הלמידה והתאמת המענים לאורך זמן בין שני האיומים. המאמר מבקש להראות כי שימוש בניתוח מערכתי, כלים והגיונות שתכליתם המשותפת היא גילוי, מניעה, הגנה פאסיבית והגנה אקטיבית, אף אם מקורם בהתמודדות עם בעיות מהתחום הביטחוני־צבאי, יכול להתגלות כרלבנטי ומועיל גם בהתמודדות עם בעיות מתחומים אחרים. תובנה זו יכולה לשמש את מקבלי ההחלטות גם בהתמודדות עם אתגרי ביטחון לאומי עתידיים מסוגים שונים.

מבוא

ישראל מתמודדת זה למעלה משלושה עשורים עם איום של ירי נשק תלול מסלול ממדינות וארגונים שונים המקיפים אותה, מקרוב ומרחוק. זה למעלה משנתיים ישראל, כשאר מדינות העולם, מתמודדת גם עם מגפת הקורונה. על פניו, מדובר בשני אתגרים מסוגים שונים לחלוטין – האחד צבאי וכרוך בסכנת פגיעה פיזית באוכלוסייה, במבנים ובתשתיות באמצעות נשק תלול מסלול, והשני בריאותי וכרוך בסכנה לתחלואה באוכלוסייה באמצעות הידבקות בנגיף – אשר מכתיבים דרכי התמודדות, שיטות וכלים שונים בתכלית.

מעבר לכך, ביסודו של דבר, המוטיבציה והסיבות להתממשות איום צבאי מחד גיסא ומגפה מאידך גיסא, שונים. בעוד שאיום צבאי (ירי נשק תלול מסלול במקרה זה) הוא תולדה של כוונה עוינת בהקשר אסטרטגי או גאו־פוליטי נתון, הרי שהמגפה – ככל שלא ניזומה או התפשטה מתוך כוונת זדון של בני אנוש – היא מעין ״כוח עליון״, התפתחות טבעית ללא סיבה אנושית ישירה או מכוונת. מידת המעורבות או העדר מעורבות אנושית בהיווצרות האתגר משליכה מן הסתם גם על היכולת להשפיע על עצם התממשותו: למשל באמצעות הרתעה, התקפה או מהלכים מדיניים בהקשר של איום צבאי, ולחילופין באמצעות שת"פ בינ"ל, התחסנות מונעת או הגברת ההיגיינה והניקיון בהקשר של מגפה.

מאמר זה לא יעסוק בסיבות להיווצרות שני האתגרים השונים, בהשוואה שיטתית (על הדומה והשונה) ביניהם, בניתוח ההבדלים במאפייניהם או בדרכים למניעתם מלכתחילה. ברי כי ההבדלים בין האתגרים רבים ויסודיים, וברובם אף מובנים מאליהם, כך שאינני מוצא טעם לייחד את המאמר להשוואה מסוג זה. תחת זאת אבקש להתמקד בהיבט מסוים הנוגע לאתגרים אלה: ההתמודדות עמם מרגע שהתממשו בהיקף נרחב. בהקשר זה אבקש לטעון כי חרף ההבדל המהותי ביניהם, שניהם מהווים סוגיות של ביטחון לאומי, וכי וירוס הקורונה, ובפרט זן האומיקרון שלו, הוא במובן מסוים כמו איום רקטות תלולות מסלול לא מדויקות (להלן "תמ"ס סטטיסטי"). בחינה מערכתית של המאפיינים המרכזיים של ההתמודדות עם שני האתגרים הללו בשלב התממשותם מעלה קווי דמיון מפתיעים, כפי שיפורט בהמשך, וניתן אף למצוא הקבלות בתהליך הלמידה והתאמת המענים לאורך זמן בין שני האיומים, בהקשר של קבלת ההחלטות הלכה למעשה. לאחר פירוט ההיבטים הדומים בדרכי ההתמודדות בפועל עם שני האיומים, אחזור לרובד הבסיסי ואבקש להצביע על התועלת מאימוץ התפיסה והניתוח הביטחוניים גם בסוגיות אחרות.

מסגרת מושגית

ביטחון לאומי במובנו המקורי מוגדר כיכולתה של אומה להגן על אזרחיה ועל ערכיה הפנימיים מפני איומים חיצוניים, ביטחוניים בעיקרם (הכהן, 2014, עמ' 20). עם השנים, הלכה והתרחבה תפיסת הביטחון הלאומי, באופן הכולל התייחסות לקשת רחבה יותר של איומים המסכנים את המדינה והחברה, לרבות איומים פנימיים ואיומים שאינם ביטחוניים־צבאיים. כך לדוגמה, בהערכות האסטרטגיות של המכון למחקרי ביטחון לאומי לשנים 2020־2022 מצוינים במפורש איומים בזירה הפנימית, מתחים חברתיים, התמודדות עם מגפות, משבר האקלים ועוד כחלק מאתגרי הביטחון הלאומי (ברון וקורץ, 2021, עמ' 2־5; שלום וקורץ, 2022, עמ' 2־6). שמירת הביטחון הלאומי מושתתת אפוא על מגוון כלים המקנים למדינה את היכולת להגן על קיומה, על עצמאותה, על תפקוד מערכותיה החיוניות, על שלמותה הטריטוריאלית, על ביטחון הפנים שלה, על החוסן הלאומי, על מעמדה הבינ"ל, על מאזנה הדמוגרפי, על כלכלתה, על בריאות הציבור ועל הביטחון היומיומי בגבולות.

הסתכלות מרחיבה זו מאפשרת לנתח את דרכי ההתמודדות עם איום התמ"ס הסטטיסטי ועם מגפת הקורונה על בסיס משותף, באשר שניהם מהווים איום או אתגר על רכיב אינהרנטי ממכלול הביטחון הלאומי – הגנה על ביטחון האזרחים מפני איום צבאי מזה, והגנה על בריאות הציבור מפני פנדמיה מזה.[2] זאת ועוד, במסגרת בחינת ההתמודדות עם איומים מסוגים שונים, ובשים לב להתפתחות הגדרת הביטחון הלאומי מהליבה הביטחונית־צבאית אל עבר מרכיבים נוספים כפי שצוין לעיל, ניתן לעשות שימוש בתאוריית ה־Securitization. לפי גישה זו ("ביטחוניזציה"), בבואם להתמודד עם סוגיה פוליטית/ ציבורית שאינה מתחום הביטחון, מקבלי ההחלטות יכולים למסגר את הסוגייה כביטחונית, באופן שייצור מרחב פעולה רחב יותר לצורך ההתמודדות (Buzan, Wæver, and De Wilde ,1998, p. 25). זאת משום שבעיות ביטחוניות נתפסות בדרך כלל ובאופן מסורתי כאקוטיות יותר, ועל כן מאפשרות דרגות חופש וכלי מדיניות רבים יותר.

ניתוח

תמ"ס סטטיסטי, רקטות מסוג קסאם או גראד לדוגמה, סיכויי פגיעתו במטרה ערכית ותוחלת הנזק הנשקפת ממנו, נמוכים. בדרך כלל רקטה כזאת תנחת בשטח פתוח ולא תסב נזק ישיר. רק במקרים המועטים בהם היא תפגע ישירות היא עלולה להיות קטלנית. כך גם זן האומיקרון: סיכוייו "לפגוע פגיעה ישירה", קרי להסב לנדבק נזק בריאותי משמעותי, נמוכים. בדרך כלל הוא "ינחת בשטחים פתוחים", קרי יגרום להדבקה לא־סימפטומטית או למחלה לא קשה. שני האיומים עלולים אם כן לגרום לנזק משמעותי, עד כדי פגיעה קטלנית, אך זאת בסבירות נמוכה עד נמוכה מאד.

ובכל זאת, ההתמודדות עם איום התמ"ס ועם "הגל החמישי" של מגפת הקורונה (זן האומיקרון) מצריכה היערכות ייעודית, הקצאת קשב ומשאבים רבים וקבלת החלטות בדרג הבכיר ביותר. זאת משום שחרף מאפייני הקורונה והתמ"ס הסטטיסטי כשהם לעצמם (כאמור – סיכוי נמוך לפגיעה משמעותית), האתגר הגדול, בשני המקרים, נובע מהמסות ומההשפעה העקיפה.

ירי ספורדי של תמ"ס סטטיסטי אינו מהווה איום המצריך היערכות מיוחדת ורחבת היקף. במשך שנים ארוכות ישראל התמודדה עם איום זה באמצעות מיגון פאסיבי ומערכת התרעה – שניהם בפריסה ובהיקף מוגבלים. אך עם התרחבות האיום, הלך והתחוור שככל שתמ"ס סטטיסטי משוגר בהמוניו, ההשפעה השולית הופכת לחשובה. עשרות אלפי פריטי תמ"ס סטטיסטי המשוגרים לישראל משמעותם מאות פגיעות ישירות, ולפיכך נזק ניכר בעורף. השלכה נוספת של ירי תמ"ס סטטיסטי בהיקף גדול היא שיבוש שגרת החיים ופעולת המשק (שוק התעסוקה, הפעילות הכלכלית, מערכת החינוך, תיירות וכו'). השלכה זו נובעת לא רק מהאיום הישיר של פגיעת רקטות במטרות ערכיות, אלא בעיקר מצעדי ההגנה וההיערכות הנדרשים בעת התמודדות עם ירי תמ"ס רחב היקף (ביטול לימודים, צמצום עבודה באזורים מאוימים, כניסה תכופה למרחבים מוגנים, אי הגעת תיירים וכו'). בכך משיג ירי התמ"ס אפקט מערכתי (שמחוני, 2015, עמ' 4־7).

כך גם עם זן האומיקרון: מאות אלפים עד מיליוני נדבקים יגרמו למאות רבות של חולים במצב קשה ואף לנפטרים. כמו באיום התמ"ס הסטטיסטי, השיעור היחסי נמוך, אך הכמות המוחלטת הנגזרת מההיקפים הגדולים יוצרת אתגר משמעותי. כך, בשיא ה"גל החמישי" של המגפה בישראל (סוף ינואר־תחילת פברואר 2022) הגיע מניין החולים באורח קשה למעל 1,200 (נתון זה לא מבחין בין הזנים) – שיא שלילי מאז תחילת המגפה, שיצר עומס רב על מערכת הבריאות, פגע באיכות הטיפול והקרין לרעה על יכולת הטיפול בתחומים רפואיים אחרים. כדברי מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' נחמן אש: "לעומסים בבתי החולים היה מחיר בחיי אדם... היו לנו קרוב ל־100 אלף מאומתים ביום, ומספר הנדבקים היה קרוב לפי שניים מכך. למרות שווריאנט האומיקרון גורם למחלה קלה – בסופו של דבר הגענו לקרוב ל־200 חולים קשים ביום" (מרציאנו, 2022). לפי משרד הבריאות, מספר הנפטרים מקורונה במהלך חודש ינואר 2022 הגיע לכ־1,000 (מתוך כ־9,500 נפטרים מקורונה מתחילת המגפה עד אמצע פברואר 2022 – כשנתיים) – נתונים הממחישים את הסיכון והאתגר לביטחון הלאומי המגולמים במגפה (דרוקמן, פברואר 2020; דרוקמן, מאי 2020).

להבדיל מזן האומיקרון, המתאפיין בתפוצה רחבה מאד ורמת קטלניות נמוכה, זני אלפא או דלתא של וירוס הקורונה היו בעלי מקדם הדבקה נמוך יותר, אך מידת קטלניותם הייתה גבוהה בהרבה (במיוחד בהתייחס ללא־מחוסנים). בכך הם משולים לנשק תלול מסלול מדויק. מטילים אלה, מספיקה כמות קטנה יחסית לצורך פגיעה ישירה, הסבת נזק משמעותי וגרימת אפקט מערכתי. לכן גם נדרשת לגביהם פעולה נמרצת וממוקדת לצורך הסרת האיום, בין אם באמצעות התקפה צבאית או באמצעים אחרים. באורח דומה, בתחילת המגפה, עוד בטרם פותח החיסון, נדרשו צעדים קיצוניים כגון הטלת סגר כללי כדי לצמצם את הפגיעה של הזנים הקטלניים.

החיסון נגד וירוס הקורונה הוא אם כן במובן מסוים כמו מערכת כיפת ברזל נגד ירי תמ"ס. בדומה למערכת כיפת ברזל (ככל שהיא פרוסה באופן מספק) המונעת את הנזק הישיר והפגיעה בגוף ורכוש לאחר שהירי בוצע, כך החיסון (ככל שחלק ניכר מהאוכלוסייה נטל אותו) מונע מחלה קשה ומפחית מאד את האפקט המערכתי השלילי של המגפה. יש להדגיש בהקשר זה: כשם שמערכת כיפת ברזל אינה נוטלת מהאויב את הרקטות, אלא רק מעקרת במידה רבה את השפעתן, כך החיסון (הנוכחי), בפרט מול זן האומיקרון, אינו גורם להיעלמות הווירוס ולמניעת הדבקה, אך הוא מעקר את יכולתו להסב נזק באמצעות מחלה קשה.[3] מכיוון שמרבית הנדבקים והחולים אינם נדרשים לטיפול מיוחד, לא נוצר עומס חריג על מערך האשפוז ובתי החולים. מנגד, ככל שחלק גדול יותר של האוכלוסייה אינו מחוסן, כך גדל מספר הנדבקים ובהתאמה עולה העומס על מערך האשפוז ובתי החולים. משול הדבר לפריסה חלקית של מערך כיפת ברזל, המותירה ערים מסוימות מחוץ לעקבת ההגנה, באופן שיוצר (בהינתן ירי) איום גבוה באותן ערים, נפגעים ונזק.

אולם ההתמודדות עם ירי תמ"ס (סטטיסטי או מדויק) אינה מתמצית במערכת הגנה אקטיבית. לצד פריסת והפעלת המערכת (ועדכונה המתמיד לנוכח ההתפתחויות באיום), נדרשים צעדים משלימים ליצירת מעטפת הגנה מלאה יותר. שכן שום מערכת, יעילה ככל שתהיה, אינה יכולה להבטיח הגנה הרמטית בכל מצב וכנגד כל איום. לכן, בעת ירי תמ"ס, מופעלת מערכת התרעה והאזרחים נדרשים לצמצם את תנועתם בשטח הפתוח ולהיכנס למרחבים מוגנים. בדומה, חיסון נגד קורונה אינו יכול להביא להגנה מוחלטת מפני הנגיף, משני טעמים: חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה נמנע מלהתחסן כנדרש, ותהליך האבולוציה הטבעי של הווירוס מאתגר ומנסה לעקוף תדיר את ההגנה החיסונית (ולכן מחייב אף הוא פיתוח ועדכון של החיסון). לכן, האזרחים נדרשים, לצד החיסונים (הגנה אקטיבית), להקפיד על ריחוק חברתי/ צמצום התקהלויות, עטית מסכה על הפה והאף, בדיקות לגילוי הדבקה ובידוד בעת הצורך (הגנה פאסיבית). אלה צעדים משלימים שנועדו להגביר את יכולת ההתמודדות הכוללת עם התפשטות הווירוס, כשם שצעדי התרעה והגנה פאסיבית משלימים את ההגנה האקטיבית מפני ירי תמ"ס.

גם בתחום ההגנה הפאסיבית מפני ירי תמ"ס ומפני הדבקה בווירוס הקורונה, ניתן לעמוד על דינמיקה והתפתחות דומה. מאז תחילת ההפעלה המבצעית של מערכת כיפת ברזל במבצע "עמוד ענן" לפני כעשר שנים, השתכללו יכולות הגילוי וההתרעה מתוך מגמה למקד כמה שיותר את האזורים המוזעקים בעת ירי תמ"ס. עד לפני מספר שנים חולקה ישראל ל־250 אזורי הרתעה[4] ואילו כיום ישראל מחולקת ל־1,700 פוליגונים, המהווים כל אחד אזור התרעה נפרד (אזולאי, 2016; זיתון, 2019). כך, בשים לב לזמן המעוף המוערך של הטיל/ רקטה, תופעל האזעקה באזורים מצומצמים יותר. המטרה היא כמובן למזער את הפגיעה בשגרת החיים ובחוסן של האוכלוסייה, באמצעות מניעת הצורך להכניס ציבור רחב למרחבים מוגנים בערים ובאזורים בהם לא צפויים לנחות הטילים (על בסיס שיערוך מסלולם הבליסטי, בנטרול אפשרות היירוט). בהקבלה, ניתן לראות את התפתחות מדיניות הבידוד, בפרט במערכת החינוך, לנחשפים למאומתי קורונה: בעוד שבתחילת המגפה נדרשו כיתות שלמות של תלמידים להיכנס לבידוד, לשהות בבתים או ללמוד מרחוק במקרה של חשיפה, הרי שבהמשך השתנתה המדיניות לבידוד סלקטיבי ומצומצם יותר, עד כדי הימנעות מבידוד הנחשפים הפוטנציאליים כלל, בכפוף לבדיקות שליליות. משך הבידוד (משבועיים לימים בודדים) הלך והתקצר אף הוא. גם כאן ההיגיון שבבסיס שינוי מדיניות הבידוד ומשכו היה הרצון לפגוע כמה שפחות בשגרת התלמידים והמורים וברצף החינוכי־חברתי של הילדים, מתוך הבנת החשיבות של שמירת החוסן של האוכלוסייה.

וכשם שלצורך ייעול תפקוד מערך ההגנה האקטיבית נגד תמ"ס יש צורך בפריסה רחבה של מערך סנסורים מסוגים שונים לצורך גילוי והתרעה, כך גם לצורך ייעול ההתמודדות עם המגפה וקבלת תמונה מהימנה ככל הניתן אודות היקף ומגמות התחלואה, יש צורך בהפעלת סנסורים רבים. הסנסורים בהקשר זה הן הבדיקות לאיתור החולים ונשאי הנגיף. ואכן ניתן לראות כי מגל לגל היקפי הבדיקות המבוצעות בישראל גדלו והלכו במידה ניכרת, תוך הרחבה משמעותית של בדיקות אנטיגן מהירות (חרף מהימנותן הפחותה) לצד בדיקות ה־PCR. המעבר לביצוע בדיקות אנטיגן ביתיות היה שלב נוסף בהתפתחות מדיניות הבדיקות, ומטרתו לאפשר ביצוע בדיקות בהיקפים גדולים מאד, לנטר את רמת התחלואה באוכלוסייה, ולהפחית מהעומס על אתרי הבדיקות הממוסדים במערכת הבריאות. במובן זה ניתן לזהות דמיון מסוים לתקנה המחייבת התקנת ממ"דים בדירות, משרדים ובבתים הפרטיים – צעד שנועד לספק הגנה לאזרחים מפני ירי תמ"ס, מבלי ליצור עומס על מוסדות מרכזיים (מקלטים ציבוריים, צירי תנועה וכד'). בשני המקרים ניתן לזהות מגמה של ביזור (ואף הפרטה) של מימוש מרכיב ממדיניות ההגנה לציבור הרחב.

לבסוף, יש להתייחס להיבטי זמן ומרחב. פנדמיה, בהגדרתה, היא מגפה חוצת־גבולות, המתפשטת על פני אזורים שונים ופוגעת באוכלוסיות רבות בכל העולם. הגלובליזציה בעשורים האחרונים (בסחר, שינוע ותנועות אנשים) הגבירה מאד את פוטנציאל וקצב ההתפשטות. ישראל קטנה מאד בשטחה, ומחוברת לעולם בעיקר בטיסות (לתנועת אנשים) ובתעבורה ימית (לסחורות). קוטנה של ישראל וצפיפות האוכלוסייה, במיוחד בריכוזים העירוניים, מגבירים את פוטנציאל האיום של המגפה. אמנם רמת התחלואה לא הייתה דומה בכל המדינה במהלך הגלים השונים של המגפה, והייתה תוחלת בניסיון להשתת מגבלות דיפרנציאליות בהתאם לרמות התחלואה השונות בערים. עם זאת, הנחת העבודה היא שמאפייניה הגיאוגרפיים והדמוגרפיים של ישראל מקשים על ההתמודדות במישור האפידמיולוגי. קוטנה וצפיפותה של ישראל משפיעים גם על איום התמ"ס הסטטיסטי. ראשית, משמעותו האפקטיבית של נשק כזה הייתה יכולה לרדת במידה ניכרת אילו ישראל התאפיינה באוכלוסייה מפוזרת ודלילה, אך זה אינו המצב בפועל. שנית, ככל שתמ"ס סטטיסטי לטווחים קצרים־בינוניים מצוי בידי אויבנו בכמויות גדולות, הרי שהמרחקים הקצרים יחסית מהגבולות יוצרים איום פוטנציאלי קבוע ומתמשך על חלק גדול מהאוכלוסייה. מכאן שהנחת היסוד בהתמודדות עם תמ"ס סטטיסטי, כמו גם מגפת הקורונה, היא שכל שטח הארץ[5] נמצא תחת איום פוטנציאלי ונדרש למענים מסוגים שונים, כפי שנותח לעיל.

באשר לממד הזמן, ככל שנבחן את פרק הזמן בו האיום מתממש בצורה נרחבת,[6] הרי שהניסיון למדַנו כי משך המופע של גלי המגפה השונים (שבועות עד חודשים בודדים) ארוך יותר מזה של המבצעים והמלחמות בעשורים האחרונים (ימים עד שבועות בודדים[7]). בזמן זה נדרשת הפעלת כל הכלים שפורטו לעיל בצורה מרוכזת. עם זאת, קיים דמיון בכך ששני סוגי האיומים התבררו ככאלה המצריכים גם שימור היערכות ופיתוח יכולות לאורך זמן. זאת הן לצורך מתן מענה ישיר להתפרצויות בעצימות נמוכה (בין הגלים ובין המבצעים/ מלחמות), והן לצורך שימור המוכנות להתמודדות עם התפרצות רחבת היקף.

לאחר ניתוח ההיבטים המעשיים השונים של ההתמודדות, נחזור עתה להיבט התיאורטי אשר הוזכר בפתח הדברים, ונשאל האם אכן ניתן לזהות תהליך של "ביטחוניזציה" של איום הקורונה, קרי מסגורו כנושא ביטחוני על ידי מקבלי ההחלטות לצורך שיפור יכולת ההתמודדות עמו. ראינו, כי בחינת המענים ודרכי הפעולה העלתה שאכן מומשו ביחס לקורונה דפוסים ושיטות פעולה המקובלים ביחס להתמודדות עם איום צבאי־ביטחוני (תמ"ס סטטיסטי כמתואר לעיל; ניתן לציין גם את הפרקטיקה של איתור אנשים שבאו במגע עם נשאי קורונה באמצעות טכנולוגיה מתקדמת של השב"כ, אשר נועדה למניעת טרור וריגול (כביר, 2020). במובן זה ניתן להצביע על אימוץ של תפיסה ביטחונית לתחום האזרחי. אולם האם מצב דברים זה נבע מהחלטה מכוונת, שלא הייתה מחויבת המציאות, לכפות מאפיינים ביטחוניים על סוגיה אזרחית, כפי שיש הטוענים (Arcudi, 2006)?

על אף ההיבטים הדומים, הרי שמקבלי ההחלטות לא ביצעו תהליך "ביטחוניזציה" מלאכותי לאיום המגפה. המגפה נתפסה, ובצדק, כסוגיה של ביטחון לאומי, וככזו הצריכה שימוש בכלים ושיטות שיהלמו את גודל האיום. מכיוון שאיום התמ"ס על ישראל חמור ביותר אף הוא, עד כדי סיכון הביטחון הלאומי, ההתמודדות עמו מצריכה גם היא כלים ושיטות מתאימים. הדמיון נובע אם כן מהיות שני האיומים סוגיות של ביטחון לאומי המצריכות ניתוח מערכתי ומענה מקיף ומגוון, ולא ממסגור כפוי של סוגיה אזרחית־בריאותית כסוגיה צבאית. בהתאם גם מעורבות צה"ל בהתמודדות עם המגפה באה לידי ביטוי במישורים "טקטיים"־ביצועיים, כגון חלוקת מזון, ביצוע בדיקות, קטיעת שרשרות הדבקה וכדומה, ולא בניהול המערכה, גיבוש התפיסה הכוללת והתוויית המדיניות (פדן, אלרן ואגמי, 2020, עמ' 82־90).

יש המציעים אף לאמץ/ להתאים את הדיסציפלינה המודיעינית לצורך איסוף וניתוח "מודיעין אפידמיולוגי" כחלק מהתמודדות מוקדמת, בזמן אמת ולאחר עם מגפות (מורן־גלעד ומורן־גלעד, יוני 2020, עמ' 59־68). אך גם מישור פעולה זה הוא בבחינת אמצעי למימוש האסטרטגיה והמדיניות הכוללת.

טבלה: מאפיינים מרכזיים ודרכי התמודדות עיקריות

סיכום

"העניין העיקרי הוא האיזון הדרוש בין צרכי הביטחון לבין קיום שגרת החיים, בין צרכי ההתמודדות עם מגפת הקורונה, לבין שגרת החיים... אם נסתכל על הדברים דרך פרספקטיבה ביטחונית בלבד, נסתגר כולנו מאחורי חומות ומחסומים, או שבזמן מגפה נישאר לנצח בבית, ואז הנגיף ייעלם, אך גם לא תתקיים כל שגרת חיים. האתגר והמטרה העיקריים הם לאפשר שגרת חיים סבירה וטובה לצד צרכי הביטחון, ולא להפוך הביטחון למטרה בפני עצמה" (רוחקס דומבה, 2022).

ירי רקטות וטילים לעורף הוא מרכיב מרכזי באיום הייחוס של ישראל, ובהתאם מושקעים בעשורים האחרונים משאבים רבים בפיתוח אמצעים, תפיסות ותו"ל להתמודדות עמו. וירוס הקורונה משקף איום מסוג אחר, כחלק מפנדמיה עולמית, אף הוא בעל פוטנציאל להסב נזק ונפגעים רבים בנפש, במישור החברתי־חינוכי, למשק ולכלכלה, בהיקפים שאינם נופלים מאלה של מלחמות ישראל. בכך נוצר איום משמעותי על החוסן ועל עמידות האוכלוסייה.

מדובר אפוא בשתי סוגיות מובהקות של ביטחון לאומי, המצריכות היערכות רב־ממדית ייעודית. לא לחינם נוטל המל"ל, המטה של ראש הממשלה והממשלה האמון על סוגיות הביטחון הלאומי, חלק מרכזי בגיבוש אסטרטגיית ההתמודדות עמן והתאמת המענים. כפי שציין ראש המל"ל לשעבר מאיר בן שבת: "קבענו בתחילת הדרך – קביעתו של ראש הממשלה הייתה שמדובר באירוע על משרדי, שמחייב החלטות מהירות מאוד, ולכן הוא מבקש שהמל"ל יתכלל, יתאם וישלוט באירוע ברמה הלאומית" (דברי הכנסת, 2020; חוק המל"ל, 2008).

בהיות איום התמ״ס הסטטיסטי כלי צבאי, הרי שההתמודדות עמו מאפשרת שימוש במכלול של אמצעים מהתחום המדיני־צבאי (הרתעה, מהלכים מדיניים, תמרון לאזורי השיגור ועוד), מעבר למענה הישיר לאיום במישור ההגנתי־אזרחי. אמצעים אלה אינם זמינים לצורך התמודדות עם מגפה בעת התרחשותה. בעת כזו נדרשים מקבלי ההחלטות לנקוט בצעדים במישור של המענה ישיר לאיום הבריאותי המסכן את האוכלוסייה.

מאפייניה הגיאוגרפיים והדמוגרפיים של ישראל גורמים לכך שתמ"ס הסטטיסטי, כמו גם מגפת הקורונה, מאיימים פוטנציאלית על כל שטח המדינה והאוכלוסייה ודורשים פיתוח והתאמת מענים מסוגים שונים, גם אם מימושם הוא סלקטיבי בהתאם למידת התממשות האיום באזורים שונים. אשר לממד הזמן, בעוד שמשך המופע בו מתממש האיום בהיקף נרחב ארוך יותר במקרה של המגפה, הרי ששני האיומים מצריכים שימור היערכות לאורך זמן לצורך מענה להתפרצויות מוגבלות ושימור המוכנות להתפרצות רחבת היקף.

בנוסף, פיתוח המענים השונים מול האיום, ותהליך הלמידה והתאמת המענה לאורך זמן ולנוכח השינויים במאפייניו, מעלים קווי דמיון מפתיעים. כך בפיתוח מערכות הגנה אקטיבית נגד נשק תמ״ס ובפיתוח חיסונים נגד וירוס הקורונה. כך גם במימוש ״שגרת חירום״ וצעדי התגוננות פאסיביים – כגון ריחוק חברתי ועטיית מסכות לנוכח הקורונה, וצמצום תנועות וכניסה למרחבים מוגנים בהינתן התרעה על ירי תמ״ס. וכך גם בפריסה, עיבוי ושיפור של אמצעי גילוי – סנסורים מסוגים שונים לאיתור ירי תמ״ס, ובדיקות מסוגים שונים לאיתור הדבקה ונשאוּת של וירוס הקורונה.

בעוד ששני האיומים מחייבים תהליך למידה ועדכון של המדיניות, האינטנסיביות ותוחלת הנזק הגבוהה של נגיף המתפשט במהירות בכלל האוכלוסייה מחייבות האצה של קצב הלמידה ועדכון המדיניות. ואכן, הודות להתקדמות המדעית וריכוז המאמץ של מפתחי התרופות והחיסונים, קבוע הזמן ל"בניין הכוח" להתמודדות עם הנגיף היה מהיר יותר: פיתוח החיסון והתאמתו לגילים וזנים שונים קצר במידה ניכרת ממשך הזמן לפיתוח מערכות הגנה אקטיבית.

מכל אלה עולה, כי חרף השוני המהותי בין איום צבאי של נשק תמ"ס סטטיסטי לבין איום בריאותי של וירוס שהולך ומתפשט, ניתן למצוא ביניהם הקבלה ביחס שבין היקף האיום הכולל (המוגבל בחומרתו) לבין שיעור האיום החמור/ קטלני הנגזר ממנו, המצריך נקיטת צעדים דרסטיים לצורך הגנה והצלת חיים. אין זאת משום ששיטות ואמצעים ביטחוניים נכפו באופן מלאכותי על ההתמודדות עם מגפת הקורונה. אלא מפני שבהיות המגפה אף היא איום על הביטחון הלאומי, נדרשת הסתכלות שיטתית ואינטגרטיבית על כלי המדיניות האפשריים – אשר הובילה בתורה לנקיטת צעדים הדומים באופן עקרוני לאלה הננקטים לנוכח איום ביטחוני. כפי שהוסבר, דמיון זה אינו בהכרח מקרי, שכן הוא יכול לנבוע מניתוח מערכתי של האיום ברמת הביטחון הלאומי. מצאנו כי אימוץ מסגרת תפיסתית המשמשת להתמודדות עם אתגרים ביטחוניים יכולה לסייע, בהתאמות הנדרשות, גם לצורך התמודדות עם אתגר ביטחון לאומי מסוג אחר, וכי "הנמכת החומות" המבחינות בין סוגי האיומים השונים יכולה להועיל אף היא. בכך טמון גם לקח מעשי באשר לגישה הבסיסית הנדרשת בעת גיבוש המדיניות והמענים ביחס לאתגרי ביטחון לאומי עתידיים.

לבסוף, ניתן לזהות תובנה משותפת מרכזית העומדת בבסיס ההתמודדות המוצלחת עם שני האיומים: הצורך בפיתוח והתאמת נורמות ותו"ל, אמצעים אקטיביים ואמצעים פאסיביים, באופן שיאפשר שימור מרבי של החוסן הלאומי ושגרת החיים – בפרט שוק העבודה ומערכת החינוך – ולמצער קיצור משך הזמן בו מופרעת השגרה בעת שהאיום מתממש באופן נרחב. על כך עמד ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בדבריו הפומביים במרץ 2022 המובאים לעיל. איום המגפה אינו ביטחוני־צבאי, אך הוא בהחלט מאתגר את הביטחון הלאומי. על כן, לא מקרה הוא שתובנה זו מתכתבת עם השאיפה המגולמת בתפיסת הביטחון להאריך את תקופת הרגיעה ככל שניתן ונכון, ולצמצם את תקופות החירום הבלתי נמנעות. מימוש עיקרון זה מאפשר המשך בניה ופיתוח של המדינה חרף האיומים הביטחוניים. הניסיון המצטבר מההתמודדות עם מגפת הקורונה מלמד שכוחו יפה גם אל מול איום המגפה.

הערות שוליים:

[1] אבנר שמחוני הוא ראש מחלקה באגף לטכנולוגיה ונושאים מיוחדים במל"ל.

[2] לאורך המאמר אשתמש חליפות במושגים "איום" ו"אתגר", בהתאם להקשר, ביחס לירי תמ"ס סטטיסטי והתפשטות מגפת הקורונה. שני המושגים מבטאים מהות דומה – התפתחות/ אירוע שיש בהם כדי לפגוע באחד מרכיבי הביטחון הלאומי במובנו הרחב.

[3] מובן כי איננו יכולים לדעת בשלב זה כיצד יתפתח הווירוס בעתיד ובאיזו מידה תישמר האפקטיביות של החיסונים השונים לדיכוי התפשטות המגפה ולהגנה מפני תחלואה קשה. האמירה לעיל מתייחסת למצב הדברים הנוכחי ולניסיון המצטבר עד כה.

[4] ובמלחמת המפרץ ב־1991 לפחות מעשרה אזורים.

[5] מלבד אולי יוצאי דופן חריגים, כמו אזורים מבודדים בערבה, וגם זאת במידה מוגבלת.

[6] כפי שציינתי בראשית הדברים, זהו המיקוד במאמר זה.

[7] אציין כי התמשכות המבצעים הצבאיים בלבנון ובעזה מאז מלחמת לבנון השנייה, בחלקם, לכדי מספר שבועות, מהווה סטייה ממרכיבים מרכזיים בתפיסת הביטחון – קיצור משך המלחמה וחתירה להכרעה ברורה של האויב. ככל שעקרונות אלה ישובו וימומשו בעתיד, הרי שמשך החשיפה לירי תמ"ס רחב־היקף יקטן.

רשימת מקורות:

• אזולאי, יובל (18 באוגוסט 2016), "במלחמה הבאה תהיה לכם אזעקה אישית", גלובס.
• ברון, איתי וקורץ, ענת) ינואר 2021), הערכה אסטרטגית לישראל 2020־2021, המכון למחקרי ביטחון לאומי.
• דברי הכנסת, ועדת הקורונה, 26 במרץ 2020.
• דרוקמן, ירון (9 בפברואר 2022), "יותר מ־1,000 נפטרים מתחילת 2022: הנתונים הקשים של הגל החמישי",YNET .
• דרוקמן, ירון (5 בפברואר 2022), "שיא מפרוץ המגפה: 1,213 חולי קורונה מאושפזים במצב קשה", YNET.
• הכהן, גרשון (2014), מה לאומי בביטחון הלאומי?, משרד הביטחון.
• זיתון, יואב (27 בנובמבר 2019), "המערכת שמנעה אזעקות מחצי מיליון ישראלים", YNET.
• חוק המל"ל, התשס"ח־2008.
• כביר, עומר (25 במאי 2022), "שליש מנשאי הקורונה בישראל אותרו באמצעות כלי המעקב של השב"כ", כלכליסט.
• מורן־גלעד, קובי ומורן־גלעד, ליה (יוני 2020). "המודיעין האפידמי בשירות בריאות הציבור – הקורונה כמקרה מבחן", בתוך: קופרווסר, יוסי וסימן טוב, דודי (עורכים): מודיעין הלכה למעשה, גיליון 5, מודיעין לאומי אזרחי – גישות ורעיונות ליישום בישראל, המרכז למורשת המודיעין (המכון לחקר המתודולוגיה של המודיעין) ומשרד המודיעין.
• מרציאנו, מאיר (22 בפברואר 2022), "פרופ' אש בוועדת הבריאות: "לעומסים בבתי החולים היה מחיר בחיי אדם; הגל לא חלף", חדשות 13.
• פדן, כרמית, אלרן מאיר, אגמי, דנה (ספטמבר 2020). "שמיכה כתומה: פיקוד העורף בהתמודדות עם מגפת הקורונה: מאפיינים ומשמעויות", עמ' 82־97, בתוך: אלרן, מאיר, כהן, עמיחי, פדן, כרמית, שפרן גיטלמן, עידית (עורכים): יחסי חברה צבא בישראל בצל הקורונה: תובנות מהגל הראשון, המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי ביטחון לאומי.
• רוחקס דומבה, עמי (3 במרץ 2022), " סייברטק 2022: בנט במסר לאיראן וליזמים טכנולוגים", ISRAEL DEFENSE (תרגום של הח"מ).
• שלום, דרור וקורץ, ענת (ינואר 2022), הערכה אסטרטגית לישראל 2022, המכון למחקרי ביטחון לאומי.
• שמחוני, אבנר (אוגוסט 2015), "פרדוקס ההצלחה – על השפעותיו המערכתיות של מערך ההגנה האקטיבית מפני רק"ק וטק"ק", מערכות, גיליון 462, עמ' 4־13.
• Arcudi, Giovanni (2006) ."La sécurité entre permanence et changement", Relations Internationales 125 (1), pp. 97–109.
• Buzan, Barry, Wæver, Ole, and De Wilde, Jaap (1998). Security: A New Framework for Analysis, Boulder: Lynne Rienner Publishers

ביוגרפיה מורחבת – הכותב מכהן כיום כראש מחלקה באגף לטכנולוגיה ונושאים מיוחדים במטה לביטחון לאומי (מל"ל) שבמשרד ראש הממשלה. כיהן במגוון תפקידים בתחומי הביטחון, אסטרטגיה, סייבר והערכת המצב במל"ל, ולפני כן כיועץ מקצועי בוועדת החוץ והביטחון בכנסת, לרבות בתקופת חקיקת חוק המל"ל, וכחוקר בביה"ס לממשל ומדיניות באוניברסיטת תל אביב. בעל תואר ראשון בהצטיינות במדע המדינה ובפילוסופיה, ותואר שני בהצטיינות יתרה בלימודי ביטחון, שניהם מאוניברסיטת תל אביב.