תמורות ושינויים באמ"ן - עם קליטת האלקטרוניקה והמחשבים - תא"ל (במיל') אשר

פורסם לראשונה ביולי 2021

תקציר המערכת - 

מאמר זה מציג מקרה מבחן של הטרנספורמציה שעבר אמ"ן בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, לצורך בחינת האופן שבו פריצות דרך טכנולוגיות, אשר צה"ל אימצן בעבר, תורגמו ליתרונות מבצעיים מובהקים בשדה הקרב. הטרנספורמציה שעבר אמ"ן לקראת המלחמה, תרמה תרומה משמעותית לניצחון בה. המאמר מתאר את הגורמים השונים שחייבו את הטרנספורמציה באמ"ן ושאפשרו אותה, לרבות ההשתנות התפיסתית, הארגונית והטכנולוגית אשר התרחשה במסגרתה, וינתח את הזיקות בין מרכיבים אלה.

הקדמה

לאמ"ן, כחלק מהמטה הכללי של צה"ל, יש תפקיד כפול. מחד גיסא הוא צריך לצייד את גופי התכנון ואת יחידות השדה בדרגים השונים במודיעין הרלוונטי ללחימה בשדה הקרב, ומאידך גיסא הוא משמש גורם ההערכה הלאומי של מדינת ישראל שנדרש בין השאר להתריע על כוונות המתקפה של האויב. על רקע זה עבר אמ"ן לאורך השנים שינויים תפיסתיים, במיוחד בהגדרת הצרכים וסדרי העדיפות, ושינויים ארגוניים וטכנולוגיים:

• במחציתן של שנות ה־60 – החלה הטיה של המאמץ האיסופי המרכזי לצורכי התרעה מהמודיעין האנושי (יומינט) למודיעין אותות (סיגינט). מאמץ זה נתמך טכנולוגית באמצעות חידושי האלקטרוניקה ובהכנסה נרחבת של המחשבים לתמיכה בעבודת המודיעין.
• במהלך שנות ה־70 – ניסיון לחזור להשתמש במודיעין הקרבי ("מודיעין המשקפת") בעקבות הפתעת מלחמת יום הכיפורים. ניסיון זה כלל בנייה מחודשת של מחלקות המודיעין בפיקודים המרחביים, בגייסות שהוקמו באותה תקופה, באוגדות שמספרן צמח, בחטיבות ובגדודים אך גם בבנייתן, זו לראשונה, של יחידות מודיעין ייעודיות (היחמ"ן והגדמ"ן) שנועדו לפעול בחזית הכוחות הלוחמים ולאסוף מודיעין בטרם קרב ובמהלכו.
• בתחילת שנות ה־80 – לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, בעקבות פינוי סיני, כתוצאה מהיווצרות החזית המזרחית ובשל הגידול שחל בכמות ארגוני המחבלים ובעוצמתם, שונה סדר העדיפות של אמ"ן. המאמץ המודיעיני הופנה צפונה אל עבר הארגונים בלבנון ולעבר צבא הסורי. בהדרגה שונה גם סדר העדיפות באיסוף, כמו במחקר, מעיסוק מרכזי בצבאות ערב המתוכננים לפעול במסגרתה של לחימה רבת עצימות (HIC) לארגוני הטרור הפועלים בעצימות נמוכה (LIC).
• לקראת סוף שנות ה־80 ובתחילת שנות ה־90 – התחזק מעמדו של מודיעין החוזי (ויזינט). יכולות צילום מהאוויר ממזל"טים שהופעלו מבצעית לראשונה בהיקפים גדולים במלחמת לבנון הראשונה, ממטוסים תוך שיגור הצילומים בזמן אמת לתחנות הקרקע, ומלוויינים ששוגרו לחלל ותרמו לקידומו של מערך החוזי לחזית העשייה המודיעינית.
• בתחילת שנות האלפיים – הסכמי אוסלו, שיחות שלום, ההתפתחויות באיו"ש ובעזה והאינתיפאדה השנייה חייבו העתקת מאמצי האיסוף והמחקר אל עבר הנושאים המדיניים, הפלסטיניים וביתר שאת לעבר ארגוני הטרור. כל אלה חייבו גם התארגנות אחרת ושינויי סדר העדיפות לא רק בקרב גורמי אמ"ן במטכ"ל ויחידות חמ"ן אלא גם בשלושת הפיקודים המרחביים.
• מאמצע העשור הראשון ובמהלך העשור השני של המאה ה־21 – כניסתו של ממד הסב"ר כממד רביעי עידן נתוני העתק ("ביג דאטה" – big data) אפשרו וחייבו שוב שינויים במבנה הכוח ובדרכי הפעולה של אמ"ן על מרכיביו השונים. לשיאם הגיעו השינויים לאחר מימוש התוכנית "מעשה אמ"ן" שקרמה עור וגידים ושהביאה את אמ"ן למבנהו הנוכחי הממשיך להשתנות כל העת.
• במבט קדימה ייתכן שמצפים לנו בעשור הבא חידושים ואפשרויות שיפור נוספות שיתבססו למשל על שימוש אפשרי בבינה מלאכותית (AI) ועל המחשב הקוונטי, ושיישענו על מכונות ועל האינטראקציה בין האדם למכונה. נראה שאלה יחייבו גם הם שינויים בשיטות עבודה ואולי גם שינוים נוספים במבנה הכוח ובארגונו.

מאמר זה יעשה שימוש במודל תיאורטי שפותח במרכז דדו לצורך בחינת מקורות, מאפייני והשלכות ההשתנות שעבר אמ"ן במהלך שנות ה־60-50 על רקע התעצמות האתגרים שעמדו בפניו לאחר משבר ההתרעה בפרשת "רותם".

המודל מציג את האופן שבו ארגון צבאי (אמ"ן) הניצב בפני אתגר מבצעי מצליח לזהות פוטנציאל חדש, טכנולוגי או אחר, ולתרגמו לאורך זמן להתמודדות מוצלחת מאשר ניהל בעבר עם אותו אתגר. במסגרת זאת לאחר זיהוי הפוטנציאל מפתח הארגון תפיסה חדשה ביחס לאופן שבו יש בכוונתו לממש את אותו הפוטנציאל וליישמו באמצעות שינוי מבני, לרבות הקמת גוף חדש. יחדיו – השינוי התפיסתי, הארגוני והטכנולוגי (טרנספורמציה) – פותחים בפני הארגון הצבאי אפשרויות פעולה חדשות שאותן הוא יכול ליישם.

אתגר ההתרעה בעקבות פרשת "רותם"

מערך התרעה האסטרטגי והטקטי של אמ"ן בשנות ה־50 אשר כוון בעיקרו מול מצרים, התבסס על המרכיבים האלה:

• מערכת סימנים מעידים להתרעת כוונות ויכולות כאחד;
• שיפור ביכולת המעקב אחר עוצבות השריון העיקריות, חילות האוויר וצווארי בקבוק ההכרחיים לתזוזת כוחות בעומק ובחזית, כמו הגשרים על תעלת סואץ;
• קשר מהיר מהמקורות ומבסיסי האיסוף למפעילים ולצרכנים;
• פיתוח והשמשה של מערכות איסוף ייעודיות, טכנולוגיות ואנושיות, שנועדו להתגבר על ביטחון הקשר והמבצעים הערבי שהלך והשתפר.[1]

במחצית פברואר 1960 הוכרזה בצבא המצרי כוננות גבוהה, והוצאה פקודה לריכוז כוחות של דיוויזיות החי"ר 2 ו־3 ובעיקר של דיוויזיה 4, דיוויזיית השריון החדשה, בסיני. כוחות אלה חצו את תעלת סואץ בדרכם מזרחה בין 22 ל־24 בפברואר 1960. אמ"ן התקשה לאמת את המידע או לקבוע את היקף התגבור בשל חולשת כיסוי האיסוף על מצרים. מקורות האיסוף העבירו רק מידע חלקי שלא הביא להתרעה מספקת ולגיבוש תמונת מצב נכונה של היערכות הצבא המצרי בקדמת סיני ושל כוונותיו. תשומת הלב העיקרית של המודיעין הופנתה כל העת לגבול הצפוני, וגם בו בוצעו שינויי היערכות מקומיים בעקבות פעילות מבצעית של כוחות פיקוד הצפון.

האגדה מספרת כי במסיבת קוקטייל שאליה הוזמן ראש אמ"ן בשגרירות האמריקאית ב־23 בפברואר, הוא פגש באקראי את הנציג של ה־CIA במזרח התיכון. הלה לחש לאוזנו כבדרך אגב את שהיה ברור לו, לאמריקאי, שהרצוג בוודאי יודע זה מזמן ועשה כבר את כל ההכנות המתבקשות כתגובה הכרחית לידיעה הזאת. הידיעה אודות ההיערכות המסיבית של כל הצבא המצרי ברחבי סיני, כוח שנמצא בכוננות גבוהה לתקיפה של ישראל, הגיעה מגורמים זרים ב־21 וב־23 בפברואר בצינורות השת"פ השגרתיים.

הרמטכ"ל לסקוב התקשה לעכל את הידיעות המרעישות. הוא כינס את המטכ"ל ב־24 בפברואר, ויצחק רבין, ראש אג"ם במטכ"ל, כתב לעזר ויצמן פתק בכתב ידו: "נתפסנו עם המכנסיים למטה. ב־24 שעות הקרובות הכול תלוי בחיל־האוויר". חיל־האוויר אמנם הזניק מטוסים לצילום השטח בסיני, ואלה גילו כבר ב־23 בפברואר כי מצרים המערבית התרוקנה מחייליה, מרכביה הצבאיים ומטנקיה. רק בגיחת צילום נוספת ב־24 בפברואר גילו מפענחי ענף 1 את כל "הכבודה" במרחב ג'בל ליבני במזרח סיני בקרבה לגבול ישראל. המידע שהחל לזרום, הביא להעלאת מצב הכוננות, לפריסת כוחות סדירים מהירה להגנה בדרום הארץ, ובמקביל גם הופעל גיוס מילואים מוגבר בחיל־האוויר והנ"מ ובהמשך גם גיוס של השלמות מילואים של חטיבות שריון.

במשך למעלה משבועיים זרמו לסיני מאות רבות של טנקים ואלפי חיילים. באמ"ן המשיכו להאמין באותה העת כי כל הכוח המשוריין המצרי בסיני מונה רק חטיבה אחת וכמה גדודים עצמאיים. רק גיחת צילום נוספת ב־3 במרץ הוכיחה מעל לכל ספק שכל דיוויזיה 4 ערוכה בפריסה קדמית במרחב ג'בל ליבני-ביר חסנה. ידיעות שפורשו בטעות יצרו שוב תמונת התרעה מדאיגה. שוב הועלתה הכוננות בצה"ל, וכוחות נוספים הוחשו דרומה.

בדומה לכל היחידה, מערך המכ"ן (מגלה כיוון) של יחידה 515, שבמהלך חודש פברואר היה לקראת סיום תקופת ניסויים בנגב, קיבל פקודת הפעלה. המכ"ן נפרס בשדה אברהם, בשדה בוקר ומצפון לרצועת עזה, ומשימתו איתור פריסת הצבא המצרי. תוצאות האיכון היו טובות יחסית.[2] יחד עם זאת גם לאחר שבוע של מאמץ איסוף מיוחד בדבר מיקום הכוחות המצריים, היו דיווחי יחידה 515 על סמך נתונים תקשורתיים שגויים מהותית.

היעדר התרעה על מהלכיה של מצרים שהכניסה את צבאה לסיני, היה זהה כמעט במדויק לחוסר ההבנה המוחלט של מהלכיה הבאים של מצרים, בהוציאה את צבאה מסיני. דחייתה של גיחת צילום הייתה שוב בין הסיבות שאמ"ן לא איתר את פינוי הכוחות המצריים מסיני אלא רק ב־8 במרץ, יומיים או שלושה לאחר שזה החל. הלם ואלם מוחלט השתררו בדרגים הגבוהים, המדיניים והצבאיים, בעקבות שרשרת האירועים שכמעט והביאה למלחמה כוללת עם מצרים בתנאי נחיתות בולטים של ישראל, ומבלי שמישהו בצה"ל יתריע על כך. המודיעין הטקטי והאסטרטגי של צה"ל קרסו יחדיו כמגדל קלפים. בהקשר זה יצוין כי כבר באוקטובר 1958 הורה הרמטכ"ל רא"ל חיים לסקוב לבחון מחדש את מצב ההתרעה עקב פערי האיסוף, המחסור היחסי במקורות התרעה ובעיקר הקושי לכסות את מערכות התקשורת למיניהן בארצות ערב – קושי שנבע בעיקר מאילוצי כוח אדם.[4]

בצה"ל סוכמה פרשת "רותם" בשורה של כנסים, דיונים, תחקירים וסיכומים כתובים. באמ"ן הסתפקו סא"ל רחביה ורדי, ראש ענף האיסוף, ואל"ם דודיק כרמון, רמ"ח המחקר, בשחזור האירועים בצד המצרי ובהכנת סיכומים טכניים ולא בניתוח ביקורתי של האירוע לפרטיו. קולות הביקורת שנשמעו על התנהלות המודיעין ערב "רותם" ועל האיחור במתן ההתרעה, הביאו בהמשך למשבר שבמרכזו עמד אובדן האמון של הרמטכ"ל בראש אמ"ן.[5]

בעקבות "רותם" וחשש מזעזועים נוספים במזרח התיכון, בעיקר אי־היציבות של המשטר בירדן, דרש אל"ם חיים הרצוג, ראש אמ"ן, להגביר את מאמץ האיסוף, להוסיף כוח אדם לאמ"ן, ולשפר את שכרם של אנשי הקבע. במודיעין פותחו מערכות אלקטרוניות ראשונות, ונדרשו משאבים נוספים, כולל משאבי אנוש מיומנים.[6] באותה עת נחשף לראשונה חיל־המודיעין ליכולות העזר הצפויות מהמחשב האלקטרוני ולתרומתו האפשרית לעבודת המודיעין.[7]

התרעה על מלחמה ערבית יזומה הייתה מאז ומתמיד גולת הכותרת של משימות המודיעין, בבחינת קו ההגנה הראשון של ישראל, כהגדרתו של הרמטכ"ל חיים לסקוב. בשנות ה־60 קיבלה ההתרעה משמעות מיוחדת בשל הטראומה שאחזה באנשי המודיעין והקברניטים עקב ההפתעה שחוו בתחילת באירוע "רותם. "רותם" היה תזכורת כואבת למה שהובן עוד קודם: יש למודיעין נקודת תורפה קריטית, והיא חסרונו של מערך התרעה ממוסד.

המאמצים להשגת ידיעות בכלל וידיעות בעלות אופי התרעתי בפרט נמשכו כבר מסוף שנות ה־50 והמשיכו לאתגר את אמ"ן בעיקר בשל הכישלון במהלך "רותם". שנות ה־60 במערך האיסוף עמדו, אפוא, בסימן הפקת לקחים מההפתעה שלפניה עמד אמ"ן עם כניסת השריון המצרי לסיני. הדרך הנבחרת לחדור דרך מגוון הגנות הייתה פיתוחן של טכנולוגיות פורצות דרך להאזנה, לצילום, לציתות, לתצפית ולהעברת המידע לצרכנים, בזמן הקרוב ככל האפשר לזמן אמת. גם העברת המידע לצרכנים צריכה הייתה להיעשות באופן מוסתר ומוצפן, בעיקר כדי לאבטח את המקורות ולמנוע מהאויב את חשיפתם.

האיסוף הסיגינטי (בתחילה רק מודיעין הקשר ומאוחר יותר כל האותות) על מרכיביו השונים, התגלה כבעל פוטנציאל איכותי הולך וגדל, בעיקר בתחום ההתרעה. יחידת האיסוף הסיגינטי 515, תחת פיקודו של סא"ל עמי פרלין (פרי) שהחליף בשנת 1957 את סא"ל אברהם אילוני, הפכה לדומיננטית במערך האיסוף. במסגרתה הוחלט להקים מייד ולהפעיל גם מערך איכון ארצי. בטווח הזמן הארוך הוחלט לפתח יכולות טכנולוגיות, ובכלל זה לרכוש מחשב עצמאי ככלי עזר לפענוח צפנים, לפתח מערכות לקליטת שידורי תג"ם (תדר גבוה מאוד – תחום התדרים המשמש בעיקר את התקשורת הצבאית בשדה הקרב), ולשפר את כושר קליטת שידורים בקרבת הגבולות.[8] בצד הניסיונות לכסות תזוזת כוחות ושינויי היערכות, הוקדשו עתה מאמצים גם לאיתור ומעקב אחר תרגילים של עוצבות בצבאות ערב השונים. היחידה הוכיחה באותה עת את יתרונה היחסי על הסוכנויות האחרות בתחומי הכיסוי הבסיסי והשוטף.

בתזכיר שהכין שאול אביגור בינואר 1957 אודות קהילת המודיעין בישראל, הוא הצביע על האפשרויות האדירות הגלומות באיסוף הסיגינטי (ש.מ. -2). לדבריו במישור זה עשוי "המוח היהודי" לגלות את יכולתו וחריפותו. בהמלצותיו לפיתוח מנגנון ההאזנה הוא הצביע גם על הצורך להשתמש באנשים ובאמצעים מתחומי המתמטיקה, הבלשנות והאלקטרוניקה. במסגרת ההמלצות לרכישת "מכשירי עזר" המליץ אביגור על שימוש ב"מוח האלקטרוני" (לימים מחשב) במכון ויצמן ועל הצורך ברכישת מוח אלקטרוני מיוחד ומותאם לצרכים הספציפיים של יחידת ההאזנה.[9] נושא המחשב שב ועלה בשנים הבאות כחלק מהפתרונות האלקטרוניים שמחירם גבוה. סוגיית רכישתו של מחשב עצמאי לצורכי האזנה עלתה על שולחנו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון מעת לעת.[10]

ההכרה בחשיבות הסיגינט באה לביטוי בהקצאת משאבים גדלה והולכת, בעיקר בכוח אדם, ובתקציבים שהוקדשו להצטיידות. גם לדרג הקברניטים חדרה ההכרה אודות הערכיות של גורם האיסוף התקשורתי. הרמטכ"ל, כמו שר הביטחון, הרבה להתעניין ביחידה. יחד עם זאת עדיין נותרו פערים רבים ביכולות הכיסוי של הרשתות הרלוונטיות ובעיקר של אלו המצריות – היבשתיות והאוויריות. סגירת הפערים חייבה תוספת אלחוטנים, תוספת של עמדות קליטה ושיפור ביצועים של מקלטים ואנטנות. לראשונה דובר על הכשרת מטוס מדגם "דקוטה" שיאפשר הפעלה של חוליית האזנה מוטסת בעיתות חירום. באותה עת הוקדשו אמצעים, כדוגמת בינוי תת־קרקעי, שיאפשרו ליחידה גם בעיתות חירום לפעול מבסיסיה, שנבנו מחדש במרחבים השונים.[11]

השינויים במערכי התקשורת בארצות ערב חייבו במקביל התארגנות לקליטה במערכי ההאזנה. מלבד הקשר הצבאי הוקדשו משאבים גם לתקשורת הדיפלומטית, במיוחד של קע"ם (הקהילה הערבית המאוחדת – מצרים וסוריה) שהחלה להשתמש בטלפרינטרים מקודדים מתקדמים, לתקשורת האזרחית המסחרית והפרטית שהתרחבה, ולמודרניזציה של התקשורת הצבאית הערבית. הוטמעו טלפרינטרים חדישים גם במפקדות הדרג הנפרס, התרבו מערכות התקשורת הטקטית בעוצבות השדה, וגדל השימוש בקשר, כולל במערכות תג"ם, בחילות האוויר הערביים ובחילות הים.

נוכח הפוטנציאל שהיה גלום בהאזנה לחיל־האוויר בהיבטי ההתרעה והמודיעין, נערכה היחידה שוב משנת 1959, תחת פיקודו של סא"ל אברהם אילוני, לנושא באמצעות רכש מכשירים מתאימים, תקנון כוח אדם מקצועי, בניית בסיס האזנה ייעודי וגיבוש שיטות עבודה ופקודות להסדרת הקשר בין היחידה לחיל־האוויר, לרבות סגירת מעגלים מהירה בין המערכים השונים הזקוקים למידע. תפיסת הנח"א (נציג חיל־האוויר במערך ההאזנה), שנועדה לשבור מחיצות וליצור שילוב עם הגופים המבצעיים, החלה להתגבש באותה עת.[12]

הפוטנציאל הטכנולוגי החדש בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים

מה היה הפוטנציאל הטכנולוגי שאמ"ן אימץ לקראת מלחמת ששת הימים, ומה היו מאפייניו? בשורות שלהלן נרחיב אודות השינויים פורצי הדרך שהתקיימו בתחום האלקטרוניקה. המדובר בענף של הנדסת חשמל העוסק בתכנון מעגלים חשמליים המווסתים את תנועתם של אלקטרונים באמצעות רכיבים שונים.[13] בהשוואה לענף הנדסת החשמל ניתן להבדיל בין השניים באופן הזה: חשמל הוא ענף העוסק במעבר של אלקטרונים במוליכים, ואילו אלקטרוניקה במעברים בחומרים שאינם מוליכים או מוליכים למחצה. ראשיתה של האלקטרוניקה בהמצאת שפופרת הריק ויישומה במקלטי רדיו. החלפת השפופרת ברכיבים מוליכים למחצה (semiconductors) והשימוש במעגלים מודפסים ובמעגלים משולבים פרצו את הדרך ליישומה של האלקטרוניקה בכל תחומי החיים בזכות המזעור ועלות הייצור הנמוכה של הרכיבים.

רוב המכשירים האלקטרוניים האנלוגיים, כגון מקלטי רדיו, מורכבים מכמה סוגים בסיסיים של מעגלים אנלוגיים שבהם נעשה שימוש רצוף בטווח של מתחים לעומת רמות בדידות במעגל הספרתי (דיגיטלי). המספר השונה של מעגלים אנלוגיים עד כה הוא רחב, בעיקר משום ש'מעגל' יכול להיות מוגדר החל מרכיב בודד ועד מערכות המורכבות מאלפי רכיבים. מעגלים אנלוגיים לפעמים נקראים מעגלים ליניאריים, למרות שתופעות שאינן ליניאריות משמשות ברכיבים אנלוגיים רבים, כגון מערבלים, מאפננים ועוד. חלק מהמעגלים האנלוגיים בימים אלה עשויים להשתמש במעגלים ספרתיים ובמעבדים המבצעים עיבוד אותות ספרתי לשיפור ביצועיו של המעגל. סוג זה של מעגלים נקרא בדרך כלל בשם "מעורב אות" או "mixed signal".

אלקטרוניקה צבאית כוללת פיתוח וייצור של ציוד אלקטרוני לשימושים צבאיים. לעיתים יישומים צבאיים משמשים גם מערכות אזרחיות, כדוגמת מערכות מכ"ם, ולהפך.[14] עם זאת, ישנן מערכות שלהן שימוש צבאי מובהק. מערכות אלו כוללות היום חומרה, תוכנה וחיישנים. להלן מספר דוגמאות:

• מערכות תקשורת: מגוון רחב של מערכות קשר טקטי ואסטרטגי, כדוגמת קשר רדיו, תקשורת נתונים, הצפנה, קשר לווייני ועוד.
• מערכות שליטה ובקרה: מאפשרות למפקדות כוחות היבשה לקבל תמונת קרב אמיתית ככל האפשר, לכוון את הכוחות מהזרועות השונים ללחימה נגד כוח האויב, ולתאם בין הכוחות הלוחמים בינם לבין עצמם. מערכת הבקרה בחיל־האוויר הישראלי אחראית על כל הבקרה האווירית של מטוסים צבאיים בישראל ונעזרת לשם כך ברשת של מכ"מים קרקעיים. ביבשה ישנן מערכות, כדוגמת צבא יבשה דיגיטלי, למשימה דומה.
• מערכות איכון: מציאת מטרות באמצעות חיישנים אופטיים, אלקטרומגנטיים (רדיו או מכ"ם).
• מערכות בקרת ירי: כיוון פלטפורמה נושאת נשק (או הנשק עצמו) אל המטרה וביצוע הירי. פעולה זאת נעשית באמצעות שילוב מערכות אלקטרוניות ומכניות, כגון כנפונים לכיוון טיל או מנועי סרוו להכוונת תותח טנק.
• מערכות הדמאה תרמית: תחום הכולל מערכות אשר תפקידם ל"הראות" את הנסתר באמצעות שימוש במערכות אלקטרו־אופטיות, כגון הגברת אור כוכבים או הדמאה תרמית (הצגת גופים על פי קרינת החום הנפלטת מהם) או מכ"ם גל מילימטרי (גמ"מ) המשתמש באורך גל קצר כדי להציג את המידע הנקלט בפירוט רב ורזולוציה גבוהה יחסית.
• מערכות מידע: מחשבים המשמשים לעזר למפקדים ומבצעים איחוד מידע ממקורות שונים, הצגת תמונת זירה בזמן אמיתי, העברת מסרים מיידיים ליחידות שונות ועוד. מערכות אלה נמצאות הן במפקדות והן ברשות מפקדי השדה וחייליו, והם משתמשים לשם כך במחשבים ניידים ואפילו במחשבי כף יד.
• מערכות רובוטיקה: מערכות השולטות על כלי רכב, כגון רובוטים לסילוק פצצות, רובוטים ללחימה במנהרות, רכבים נשלטים מרחוק ללחימה באתרים בסיכון גבוה וציוד הנדסי נשלט מרחוק באזורי לחימה שבהם לא ניתן להשתמש בדחפור מאויש.
• נשק מונחה: נשק שבו מתקיימת שליטה על אמצעי לחימה מעופפים, כגון פצצות חכמות וטילים מונחים.

בדרכו של אמ"ן להשתמש בחידושי הטכנולוגיה, בעיקר באלה שנבעו מפיתוחי האלקטרוניקה, הוא נעזר בראשית שנות ה־60 כמעט בכל מוסדות המחקר שהיו באותה עת במדינת ישראל. במקביל אליו פעל גם חיל־הקשר והאלקטרוניקה שהיה הראשון ששיבץ בשמו את המונח אלקטרוניקה. השימוש המוגבר באלקטרוניקה שהחל באותה עת, הביא לשינוי שם החיל לחיל־הקשר והאלקטרוניקה כבר בספטמבר 1961. היוזם לשינוי השם היה הקשר"ר אל"ם ישעיהו לביא שהיה ממייסדי חיל־הקשר ומנכ"ל משרד הביטחון.[15]

ציוד הקשר המיושן שהופעל בצה"ל עד אותה עת, היה עדיין הציוד ששימש את צבאות המערב במלחמת העולם השנייה (לדוגמה, מ"ק 19 ומ"ק 191). בתחילת שנות ה־60 החל צה"ל להצטייד ולהחליף את הציוד הישן במכשור חדש ששילב לראשונה רכיבים אלקטרוניים, ושהתבסס עליהם. הבולט במערכי הקשר היה מערך התג"ם שהתבסס על מכשירי  GRC(מ"ק 126 ו־127). מכשירים אלה שימשו בעיקר את כוחות השריון שהכריעו את מלחמת ששת הימים. בין המוסדות בהם הסתייע אמ"ן ניתן למנות את אלה:

מכון ויצמן – מכון ויצמן למדע התרכז כבר בשנות ה־50 ועוד בטרם עידן האלקטרוניקה בבנייתו של מחשב ה"ויצק" שפעל על שפופרות ריק וקבלים. הוויצק (WEIZAC), ראשי תיבות של "המחשב האוטומטי ויצמן" (Weizmann Automatic Computer), נבנה במלואו בישראל.[16]

מי שהתעקש על בניית המחשב היה פרופ' חיים לייב פקריס, מייסד המחלקה למתמטיקה שימושית במכון. המחשבים שנבנו באותה תקופה, בעיקר בארה"ב ובבריטניה, היו ייחודיים ושונים זה מזה, היות שכל אחד מהם נבנה לפי תוכנית ייחודית ורעיון ספציפי. החידוש הגדול במחשב של פון נוימן, שבהתאם לו נבנה גם ויצק, היה הרעיון. ארכיטקטורת פון־נוימן, ולפיה התוכנה "נכתבת בזיכרון", ולא בחומרה, היא הבסיס לאופן שבו מתכננים מחשבים כיום. בראשית עידן המחשוב ההפרדה בין תוכנה לחומרה הייתה בין מידע לבין פקודות – יישום הפקודות שתהפוכנה לבסיס של התוכנה. המידע עצמו הוזן למחשב באמצעי קלט שבימים ההם היו כרטיסים מנוקבים. הטכנולוגיה באותה עת אפשרה לצוות לבנות מחשב שהכיל 4,096 "מילים" של ארבעים סיביות, פי ארבעה מהמחשב של פרינסטון שהיו בו רק 1,024 מילים. המחשב הורכב משפופרות ריק, קבלים ונגדים שיובאו מחו"ל. חלק מהרכיבים יוצרו במפעל מקומי לחלקי אופניים. המחשב הופעל לראשונה באוקטובר 1955 וביצע חישוב של הוצאת שורש ממספר מרוכב – פעולה חישובית מסובכת בימים ההם. לאחר השדרוג לזיכרון חדיש של 4,096 מילים היה ויצק אחד מארבעת המחשבים המהירים ביותר בעולם.

מאז, ובמשך כעשר שנים, פעל ויצק כמעט ללא הפוגה, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. כדי לאפשר זאת גייס שמעון פרס, מנכ״ל משרד הביטחון דאז, מהנדס נוצרי לצוות ההפעלה שיכול היה להפעיל את המחשב גם בשבתות ובחגי ישראל.

פקריס שהגה את רעיון המחשב ושניהל אותו ביד רמה, הקצה את מרבית זמן החישוב לעבודות במחקר מדעי בסיסי של מדעני מכון ויצמן למדע. אך גם צה"ל קיבל שעה קבועה (03:00-02:00 בלילה). חלק מהזמן הוקצה גם ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לחברות כרייה וחיפושי נפט, למדענים מאוניברסיטאות אחרות ועוד. במכון העבירו קורסים ביסודות השימוש במחשב למדענים מרחבי הארץ ולחיילים שיקימו בהמשך את יחידת המִחשוב הצבאית ממר"ם. במידה מסוימת אפשר לטעון שהוא היה "המחשב של המדינה" לפחות עד שגופים נוספים, לרבות אוניברסיטאות אחרות וצה"ל, רכשו מחשבים נוספים. המחקרים שהסתייעו בוויצק היו רבים ומגוונים, והם שימשו בתחומי הכימיה, הגאולוגיה, הסיסמולוגיה, פיזיקת החלקיקים, המתמטיקה השימושית וכמובן מדעי המחשב.

בשנת 1959, בתום כארבע שנות פעילות, החל ויצק להראות סימני בליה, ואנשי המחשוב במכון החלו לתכנן את מחליפו שייקרא "גולם 1". ויצק סיים את פעילותו בסוף שנת 1963, עת הגיע לרחובות מחשב חדיש מתוצרת חברת CDC, אחת החברות הראשונות שייצרו מחשבים באופן מסחרי. המחשב החדיש שימש תחליף זמני עד לסיום העבודה על מיזם הגולם. ה"גולם", שהיו שדרוג של ויצק, המשיך לשרת בזמנו את צורכי המחקר במכון ויצמן ובמרכזי מחקר ישראליים אחרים.

המדען הבולט במכון בתחום האלקטרוניקה היה פרופסור אפרים פריי שקיבל תואר דוקטור לפיזיקה באוניברסיטת וינה. לאחר שעלה לארץ ישראל עבד בשנים 1945-1940 באוניברסיטה העברית בירושלים. פריי היה חבר "ההגנה", וכמתנדב לצבא הבריטי הוא היה אחראי על תחנות הרדיו בארץ ישראל, במצרים וביוון ועשה שימוש בשירותו באירופה לבניית משדרי רדיו עבור עלייה ב'. לאחר קום המדינה עבד שנתיים כמנהל המחלקה לאלקטרוניקה באגף המחקר של משרד הביטחון. בשירותו בחיל־המדע פיתח את ה"כלב" – עגלה עמוסה חומרי נפץ שנווטה באמצעות רדיו – ועסק בפיתוח מכשירי ראייה בלילה. לאחר מכן יצא ללימודים בארצות הברית במכון למחקר מתקדם של אוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1952 הצטרף למכון ויצמן למדע והיה מעורב בפיתוח הוויצאק. מאוחר יותר התמנה לראש המחלקה לאלקטרוניקה ועמד בראשה עד 1977. בכל אותן שנים לקח פריי חלק בקידום פרויקטים "אלקטרוניים" באמ"ן. אמ"ן הסתייע במדעני מכון ויצמן נוספים ואף שאף לשבץ במערכי האלקטרוניקה שלו חלק מאנשי המכון.

רפא"ל – מכון 3/מכון דוד – ב־1958 הוטל על מוניה מרדור, איש חיל־המדע בצה"ל, לבנות ולארגן מחדש את האגף למחקר ותיכון (אמ"ת) תחת השם "הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל)". החל משנות ה־60 של המאה ה־20 נראה כאילו התמקדה רפא"ל בטכנולוגיית טילים. הצורך במזעור, בתקשורת נתונים ובחישובי דיוק חייבו שימוש נרחב באלקטרוניקה המתפתחת. באמ"ן ובחמ"ן הסתייעו רבות במומחי המכון, בעיקר בכל הקשור לפיתוח מערכות אלקטרוניקה חדשות, ואנשי המכון סייעו גם בנושאי אלינט, טלוויזיה, אנטנות ועוד. בחלק גדול מהפרויקטים הם עבדו ישירות מול מר ברונשטיין ביחידה 432 ומול מר מנדל ביחידה 515.

הפקולטה לחשמל ואלקטרוניקה בטכניון בחיפה – בשנת 1938 ייסד פרנץ אולנדורף, לימים הדיקן הראשון של הפקולטה, את המחלקה להנדסת חשמל. הפקולטה הוקמה בשנת 1947, לאחר שתחום הנדסת החשמל פוצל מהפקולטה לטכנולוגיה. "[...] בשנות ה־60 עדין לא השתמשו בטכניון במושג אלקטרוניקה. מהנדסי העתיד למדו חשמל בשלוש מגמות: זרם חזק, זרם חלש, רדיו".

הפקולטה, הצוות הטכני והסטודנטים (הן בוגרי תואר ראשון והן בוגרי תארים מתקדמים) הם מן הטובים ביותר שניתן למצוא בכל מוסד אקדמי בעולם. הפקולטה שימשה ומשמשת מקור עיקרי של מהנדסים מובילים המקדמים את התפתחותן של טכנולוגיות עילית ישראליות בתחומי האלקטרוניקה, המחשבים והתקשורת. בשנות ה־60 הראשונות ארב חיל־המודיעין, על שתי יחידותיו האלקטרוניות 515 ו־432, לבוגרים החדשים והציע להם הצעות מפתות כדי שישתבצו במערך הפיתוח.

ההשתנות הארגונית באמ"ן

הקמת ענף אלקטרוניקה במחלקת איסוף

בנובמבר 1962 הוחלט להקים במחלקת האיסוף, תחת פיקודו של אל"ם רחביה ורדי, ענף ייעודי שיעסוק באלקטרוניקה. לראש הענף התמנה סא"ל אברהם אילוני שפינה לצורך זה תפקיד של מפקד יחידת ההאזנה הסיגינטית 515. כמחליפו ביחידה התמנה באותה עת סא"ל ראובן בלום. הענף נועד מלכתחילה לבצע עבודת מטה אג"מית שתגדיר תפקידים ודרכי פעולה למערכי החיל שנעזרו בו, ולאלה שנתבעו לתת מענה לאלקטרוניקה שבידי האויב. ייעודו ותפקידיו הוגדרו כך: "ענף במסגרת מחלקת איסוף באמ"ן וייעודו לרכז את הפיתוח בנושאים אלקטרוניים באמ"ן, ולפקח על דרכי הביצוע הנושאים האלקטרוניים, בצה"ל ומחוצה לו".

החידושים בתחומי האלקטרוניקה אצל אויבינו, בעיקר בקרב חילות האוויר של צבאות ערב, הביאו להטלת האחריות לנושאים, כמו האלינט, על אמ"ן. בין מטלותיו הראשונות היה על הענף לפתח אמצעים ושיטות לגילוי ולהאזנה למכ"מי העזר לטילים.[18] איסוף החומר מהאזנה לאלינט רוכז בענף האלקטרוניקה בתוכנית העבודה של הענף לשנת 1965/66 במחלקת האיסוף, בוצע ביחידה 515, בפיקודו של סא"ל ראובן בלום, והופץ לכל הגורמים הנוגעים בדבר באמ"ן ובחיל־האוויר.[19]

בתוכנית העבודה של הענף לשנת 1965/66 נקבע שיש להמשיך לפתח אלינט מבסיסים קרקעיים מתוך מטוסים ומתוך כלי שיט; לפתח מערכות לגילוי טילים; להמשיך במגע עם מוסדות המחקר לביצוע עבודות פיתוח ולהסתייע בידע הקיים במוסדות אלה; לגייס סגל מקצועי נוסף ולטפח את הסגל הנוכחי; ולקיים ימי עיון, ביקורים מקצועיים והשתתפות בהשתלמויות ובתערוכות.[20]

מאמץ נרחב הוקדש בענף לגיוסם של אנשי מקצוע מתחום הנדסת האלקטרוניקה. המאמץ כוון לעבר בוגרי הטכניון, לסטודנטים במכון ויצמן, כמו ללשכת האקדמיים, ואפילו לנספח צה"ל בארצות הברית.[21] הענף שקד כל העת על טיפוח הסגל של קציני האלקטרוניקה בכלל המערכים בשל הצורך לחדש ולהתאים את היכולות המודיעיניות העתידיות המתקדמות. הנימוק המרכזי בצורך בלימוד לתארים גבוהים היה כדי שאפשר יהיה לפתח ולפתוח מקורות חדשים תוך ניצול ההתקדמות וההתפתחות של העולם הטכנולוגי. בפירוט הצורך שוב הצביע ראש הענף על הצורך: "לנצל את ההתקדמות בעולם ולפתח אמצעים הדרושים".[22] הענף פעל רבות גם בתחום הידוק המגע בין צרכני האלקטרוניקה בחמ"ן, במיוחד בין היחידות 515 ו־432, כולל ימי עיון וסמינריונים משותפים.[23]

באמצע 1965 ולאחר פנייה של רמ"ח איסוף לאל"ם הלל אל־דאג, נספח צה"ל בארה"ב, פירט ענף אלקטרוניקה את צורכי אמ"ן איסוף בכל הקשור למידע, לרכש ולשיתופי פעולה. בפירוט הנושאים עלו אלה: מקורות כוח בעלי אורך חיים גדול בהספקים שונים המוגבלים בממדים ובמשקל, משדרים מיניאטוריים בתחום הת"ג (תדר גבוה) והתג"ם, מערכות לשידור מהיר בתחום הת"ג, לייזרים,ולמטרות תקשורת, כולל העברת רדיו וטלוויזיה, אנטנות תג"ם בעלת שבח גבוה ורוחב אלומה צר ועוד.[24]

התעצמות המערך האלקטרוני בקרב אויבינו במערכות מסוגים שונים, כולל מכ"מים, מערכות טילים קרקע־אוויר ומערכות נ"מ מכוונות מכ"ם, הביאה לדרישות מבצעיות חדשות בתחום האלינט, בעיקר ממודיעין חיל־האוויר ולצרכיו.[25] דרישות, פיתוח ורכש של מערכים דומים בוצעו גם לפי דרישות חיל־הים ולצרכיו.

המגעים עם מוסדות המחקר בארץ נמשכו כל העת. מכון 3 של רפא"ל סייע ליחידות 432 ו־515. מכון ויצמן ייעץ בנושאים שונים ואף לקח חלק בניסוים גם במשותף עם מכון 3. הטכניון יועד בעיקר לספק מהנדסי אלקטרוניקה ששולבו במערכי החיל. לראשונה נוצר מגע גם עם בית ספר מקס פיין כדי שיוכשרו טכנאי אלקטרוניקה שישולבו באמ"ן.[26]

 ב־1966, כשראש הענף אברהם אילוני חזר לפקד כאל"ם על יחידה 515, התמנה המהנדס יעקב דטנר לראש הענף. במקביל הוא המשיך גם בתפקידו כראש הענף ההנדסי ביחידה 515. תחתיו בענף פעל רס"ן שני כאחראי לנושא המכ"ן שקיבל באותה עת תנופה. נראה שהענף איבד באותה עת רבות מהסמכויות ומהעיסוקים שבהם פעל והשפיע. חוסר שיתוף פעולה הביא לניתוק הקשר בנושאים מבצעים, ואלה רוכזו מאותו זמן ביחידה הטכנולוגית 432, שיחסי הענף עם מפקדה לא היו טובים.

בצד נושאים שטיפל בהם הענף ושנשארו באחריותו, כמו קשרי יחידות האיסוף עם מוסדות המחקר, קשרים עם שירותים זרים, קשר לוויינים,[27] נושאי אלקטרוניקה חדשים ועוד, הוחלט באותה עת להעביר מאחריות הענף ישירות ליחידה 432 נושאים מבצעים, כמו משדר מיניאטורי וציוד ייעודי למבצעי מודיעין.[28] נושאי "רעש" בהאזנה ומקלטים מיוחדים הועברו לאחריות יחידה 515.

העצמת היחידה הטכנולוגית (432)

היחידה הטכנולוגית של חיל־המודיעין 432, שזכתה באותה עת להעדפה, נכנסה לתחומים עשייה חדשים ואפשרה בסיוע האלקטרוניקה, הכימיה והמזעור, ואפילו המכניקה והמסגרות, פריצות דרך כשבנתה אמצעים חדשים שהותאמו לצרכים המיוחדים בזירות השונות.[30] שניים מהבולטים באנשי היחידה הטכנולוגית שפיתחו את הנושא, היו דוד ברונשטיין ויהודה צוקר.[31] הרוח החיה לדחיפת הפרויקטים ולהשגת התקציבים הדרושים היה מפקד הסיירת אברהם ארנן שבלהיטותו הדביק גם את ראש אמ"ן אלוף עמית. תקציב של שני מיליון דולר לפרויקט אושר לראש אמ"ן ישירות על ידי ראש הממשלה לוי אשכול.[32]

תחומי עיסוקה התרחבו כל העת וכללו כעת גם פיתוח אמצעים ושיטות בתחום האלקטרוניקה שהתפתחה באותן שנים. בצד הענקת שירותי צילום, הכנת אמצעים לכתבי סתר ופענוחם, הכנת תיעוד ומסמכים, פיתחה ובנתה היחידה עשרות מכשירי קשר מיוחדים למשימות שונות ומגוונות, כולל מכשיר לשידור מהיר, ואמצעי הסתרה והסלקה לשימושם של יחידות אמ"ן, המוסד ושב"כ. ביחידה התמחו במזעור ואוטומציה, ועסקו בפיתוח ציוד להאזנה קווית. במקביל פעלו אנשי היחידה להקטנת הממדים של מערכות איסוף.[33]

בין השאר הופקדה היחידה על פיתוח ובנייה של מערכי איסוף מודיעין מתקדמים. המערכים התמחו וניצלו יותר ויותר את נפלאות האלקטרוניקה, כולל שילובם של מערכים חדשניים מבוססי טרנזיסטורים.[34] הצרכים הגוברים בנושאי האלקטרוניקה וההצלחה בייצור מערכות פורצות דרך חייבו תגבור המצבה ביחידה בעובדים מקצועיים טכניים, בעיקר בתחום האלקטרוניקה.

הטכניון שימש מקור עיקרי למהנדסי אלקטרוניקה, אך התחרות, לרבות התחרות עם מערכי ביטחון אחרים, הקשתה על מציאת מועמדים. המחסור בכוח אדם מתאים השפיע ישירות על התקדמות פרויקטים, בעיקר על הבאתם לשלבי הגמר. עבודות נמסרו גם למוסדות אחרים במסגרת מערכת הביטחון ואף מחוצה לה.[35] במאמצים לפתור בעיות מבצעיות הסתייעה לעיתים היחידה במומחים, כמו פרופ' שטוק מהטכניון שפיתח אמצעי לחציית מכשול מים צר.

בצד הפעילות המיוחדת המשיכה היחידה לשרת את כל גופי קהילת המודיעין בפיתוח ובאספקת אמצעים לתקשורת חשאית, אלקטרוניים וכימיים, כולל שכלולם של כתבי סתר, ובכניסה לנושאים חדשים כמו אמצעים לצילום בלילה.

באותה עת וביוזמת רמ"ח האיסוף אלי זעירא נוצר קשר עם אפי ארזי שבגמר לימודיו ב־MIT היה אחראי למכשור לוויין הקשור למצפה הכוכבים של אוניברסיטת הרווארד, שאותו מימנה סוכנות החלל האמריקאית. ארזי הוחזר לארץ ועסק ביחידה 432 בפיתוח אמצעי תצפית אלקטרואופטי,[36] אמצעי שהבשיל מאוחר יותר להיות התב"ם שייעודו תצפית ארוכת טווח.   

הדומיננטיות של היחידה הטכנולוגית בכל הקשור לפיתוח אמצעים מודיעיניים ייעודיים ועתירי אלקטרוניקה הביאה ביולי 1966 לנטרול ענף האלקטרוניקה במחלקת האיסוף ולניתוקו ממעורבות בנושא.[37] הפעילות של היחידה שהתבצעה תוך שיתוף פעולה מלא עם סיירת מטכ"ל, נעשתה בתיאום ישיר עם רמ"ח האיסוף אל"ם זעירא.

שילוב תחום האלקטרוניקה בבי"ס למדע המדינה של אמ"ן

באמצעות מחלקת האיסוף־ענף האלקטרוניקה יזם אמ"ן השתלמויות, ימי עיון וביקור בתערוכות של אנשי המערך האלקטרוני ואחרים. ב־24 במאי 1964 נערכה לראשונה באחריות בית הספר למדע המדינה השתלמות של קצינים ומקביליהם בקהילת המודיעין בנושא המדע והטכנולוגיה בשירות המודיעין. ההשתלמות נועדה להקנות מושגים במגמות ההתפתחות של כלי נשק חדישים בעולם ובתפקידי המודיעין הנובעים מכך. נושא האלקטרוניקה תפס בהשתלמות זו חלק מזערי שהתמצה בהרצאה אודות המחשב האלקטרוני ככלי במיכון ותיעוד.[38] רק בקורס המודיעין הממלכתי שתוכנן לסוף 1964 הוכנס לפרק הטכנולוגיה גם נושא האלקטרוניקה, ולצורך זה הוכנה תוכנית שבה לקחו חלק, בצד ענף האלקטרוניקה במחלקת האיסוף, גם יחידה 515 וענף 7 (הענף למודיעין טכנולוגי) במחלקת המחקר. נוסף על עקרונות האלקטרוניקה והסנסורים האלקטרוניים במערכות הנשק, נלמדו בקורס גם שיעורים אודות אמצעי העזר האלקטרוניים – מחשבים, מערכות פיקוד, מכ"מים לסוגיהם, מערכות ניווט, מערכות לוחמה אלקטרונית, מערכות ירי מבוקרות מכ"ם, מרעומי קרבה, טילים, לווייני מודיעין ומטוסי איסוף (כולל בלתי מאוישים). כמו כן נלמדו בקורס אמצעי האיסוף האלקטרוניים ובהם הקומינט והאלינט לסוגיהם.[39]

השפעת השינויים הטכנולוגיים על אמ"ן – ההיבט המבצעי

פריצת הדרך הטכנולוגית שהחלה כבר בסוף שנות ה־50, תורגמה כעת למאמץ מתמשך של יישום והפיכת החידושים לאמצעי איסוף שיאפשרו במעלה הדרך, לאחר שישולבו במבצעים ייעודיים, את ביסוסה של ההתרעה המודיעינית. למאמצי הפיתוח של הטכנולוגיה המודיעינית היה כמה מאפיינים, ואלה הם:

• חדשנות וחתירה לגבולות הידע וליישומים של כמעט "יש מאין";
• ביזור המחקר והפיתוח למספר מוקדים הנעזרים זה בזה והמשלימים זה את זה;
• הכשרת כוח אדם במגוון תחומים באמצעות איתור מצטיינים בתחומם ומיצוי כישוריהם;
• יחסי גומלין והפרייה הדדית בין המו"פ האזרחי לזה הצבאי.

הזינוק במשקלו של האיסוף האלקטרוני. כאמור, בתחילת שנות ה־60 הבשילה ההכרה כי המודיעין האלקטרוני ובמרכזו ההאזנה הוא גורם דומיננטי בסל אמצעי האיסוף. התוצאות היו מובהקות: גידול במערך האיסוף האלקטרוני ובמשאביו, התרחבות מסיבית בכיסוי, פיתוח יכולות טכנולוגיות ומבצעיות שהביאו לפריצות דרך באיסוף, יצירת מסה של אינפורמציה איכותית שאפשרה מעבר מהישענות על מודיעין תצפית להישענות על מודיעין אבחוני.[40]

התפתחות מודיעין טכנולוגי־מדעי. במהלך התקופה זוהו במדינות ערב ובראשן מצרים התפתחויות מדעיות בעלות גוון צבאי, כמו פיתוח הטילים והנשק הבלתי קונוונציונלי (חילוקי הדעות על מידת האיום הנשקפת ממנו נהיו לאבן נגף מרכזית ביחסי אמ"ן והמוסד), שימוש בחל"ך בתימן והתעניינות בנושא הגרעין. מעקב האיסוף והמחקר אחריהן הוגבר (האלינט – מודיעין האותות – קיבל דחיפה ממשית), ונעשתה פעילות סיכול למניעתם, ולמוסד היה חלק רב הן באיסוף והן בסיכול. היומינט, הן זה שהתבסס על סוכנים בני ארצות היעד, והן זה שבוצע באמצעות לוחמים יהודים שפעלו בארצות היעד, נדחק עם כניסת האלקטרוניקה והשימוש המוצלח בחידושיה ממעמדו הבכיר למעמד משני רק מאחורי הסיגינט. גם הסיגינט (מודיעין האותות), כולל הקומינט והאלינט, שינה בחלקו את דרכי הפעולה. מסיגינט פסיבי המותנה בדלף של אותות, קליטתם ועיבודם הצליח אמ"ן (בעזרה של חידושי האלקטרוניקה והכימיה) לפרוס רשת שאפשרה יירוט אקטיבי של "אותות" ושימוש נרחב בהם לצורכי התרעה ולצורכי גיבוש תמונת האויבים שמולנו.

 ב־1964 מונה אל"ם אלי זעירא בידי אלוף מאיר עמית לרמ"ח איסוף באמ"ן במטרה להכין את המערך לאתגרים הצפויים מההצטיידות צבאות ערב במיטב מערכות הנשק המודרני שהגיעו באותה עת מברית המועצות. זעירא הכניס תנופה רבה לכל נושא מבצעי המודיעין, בעיקר בהכנסת חידושים טכנולוגיים (רובם מתחום האלקטרוניקה) ובשימוש בהם.[41]

הפעילות נעשתה בהתבסס על רעיונות וצרכים שעלו בסיירת מטכ"ל ותוך שיתוף פעולה מלא עם מפקדה סא"ל אברהם ארנן שחזר לפקד עליה, לאחר שהשלים את לימודיו בפו"ם, והחליף את סא"ל יוסקה קסטל ששימש בתפקיד זה כשנה. גם רס"ן דוביק תמרי, סגנו ומחליפו מסוף 1964, ולצידו סגנו סרן אלי ידגורוב התמסרו לעניין. מחלקת האיסוף סייעה בתיאום ובתכנון. יחידה 432 תכננה והכינה מערכות מתאימות, יחידה 515 נערכה לקליטת המידע ועיבודו, וסיירת מטכ"ל פעלה להוציא לפועל של סדרת מבצעים שנועדו לשפר את יכולות איסוף המודיעין שמטרתם העיקרית שיפור יכולות ההתרעה. שישה מבצעים בוצעו בעומק שטח האויב בשיתוף פעולה עם חיל־האוויר באמצעות טייסת המסוקים 124 בפיקודו של אורי ירום ומחליפו סא"ל חיים נווה. טייסת המסוקים שהורחבה בסיועו של חמ"ן, הייתה אחראית על הובלת הלוחמים והציוד וחילוצם במידת הצורך. לראשונה הופעלו בה בצד מסוקי סיקורסקי גם מסוקי סופר פרלון שהונעו באמצעות שלושה מנועים, שאפשרו פעילות בטוחה וארוכת טווח (אלה נרכשו בעקבות דרישתו של הרמטכ"ל רבין להקנות יתר ביטחון להטסה במהלך מבצעים). המבצע הראשון יצא לדרך באוגוסט 1963 והאחרון בפברואר 1967 (באפריל 1967 בוצע מבצע נוסף, קרקעי, שהיה האחרון לפני מלחמת ששת הימים.[42]

כדי לממש את התכנון צריך היה להתאים את המערכת הטכנולוגית המותקנת ביעד לתנאי השטח בחזית הדרום. היחידה הטכנולוגית, תחת פיקודו של סא"ל אורי גורן, נזקקה לשני מיליון דולר על מנת לבצע את ההתאמות, והיא קיבלה אותם בהוראתו הישירה של ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. משנפתרו הסוגיות הטכנולוגיות והמבצעיות יצאו לפועל המבצעים האלה:

• מבצע "חלוץ" – בליל 11-10 באוגוסט 1963. מבצע מוסק באמצעות מסוק סיקורסקי 58-S בפיקודו של אהוד ברק. מבצע "יבש" לפני מבצע "שרקרק" שמטרתו איסוף מודיעין בחזית מצרים.
• מבצע "שלדג" – בליל 5-4 במרץ 1964. מבצע מוסק לאיסוף מודיעין בפיקוד של אהוד ברק.

לשני המבצעים היו מאפיינים דומים: בשניהם הנחיתו מסוקים כוח של סיירת מטכ"ל לפעולה מודיעינית, שניהם התבצעו בעומק שטח האויב במצרים, בשניהם הונחת הכוח בתחילת הלילה ונאסף לקראת סיומו לאחר שסיים את משימתו. מהספר "חוצה גבולות"[43] עולה כי מבצע "שרקרק "היה בפועל המבצע האמיתי. לסיירת מטכ"ל היה ציוד ייעודי ומיוחד. הציוד היה כבד, ולכן נבנתה עגלה עם שני גלגלים (כונתה "ריקשה") שהלוחמים סחבו באמצעותה את הציוד הכבד. סיום העבודה במקום היה בשעה 04:40, ובשעה 05:35 חצה המסוק את הגבול בחזרה לישראל. בכמה הזדמנויות מוזכר המבצע בהקשר לתרומתו הרבה לניצחון במלחמת ששת הימים. מטרת המבצע והציוד שבו השתמשו, הייתה למנוע הפתעה לישראל, כמו ההפתעה שנחוותה שנתיים קודם לכן ב"רותם". על המבצעים משנת 1964 ואילך פיקד סא"ל דוביק תמרי סגן המפקד שהתמנה למפקדה השלישי של היחידה, והם כללו את אלה:

• מבצע "שרקרק" – בליל 14-13 בנובמבר 1964 לאיסוף מודיעין בחזית הדרום בפיקודו של נחמיה כהן;
• מבצע "כחל" – בליל 2-1 בדצמבר 1965 לאיסוף מודיעין בדרום שוב בפיקודו של נחמיה כהן;
• מבצע "נקר" – בליל 2-1 במרץ 1966 מבצע מוסק לאיסוף מודיעין בחזית מצרים בפיקודו של נחמיה כהן ובהשתתפות דב תמרי מפקד היחידה;
• מבצע "ירגזי" – בליל 21-20 בפברואר 1967 מבצע מוסק לאיסוף מודיעין בחזית מצרים בפיקודו של נחמיה כהן.

אברהם ארנן שיזם ותכנן את רובם של המבצעים, קיבל על כך את פרס ביטחון ישראל. מפקדי המבצעים וחלק מהמשתתפים עוטרו בציונים לשבח מהרמטכ"ל שהומרו מאוחר יותר גם לאותות המופת. גם אנשי היחידה הטכנולוגית 432, בפיקודו של סא"ל אורי גורן, רובם מהנדסים אזרחים עובדי צבא, זכו לפרסים ולשבחים בעקבות פריצות הדרך הטכנולוגיות שאפשרו הוצאתם לפועל של המבצעים. למקבלי הציונים לשבח על תרומה מיוחדת לביטחון ישראל צורף גם רמ"ח האיסוף אל"ם זעירא שהוביל את המיזם כולו.

נוסף על החזית המצרית, גם "המלחמה על המים" עמדה במרכז המעקב והפעילות המודיעינית בין 1964 לתחילת 1966. אש טנקים, תותחים ומטוסים של צה"ל פגעה בציוד ההטיה בלבנון, סוריה וירדן. היה גם חשש שהערבים יגיבו בפעולה צבאית על הפעלת המוביל הישראלי. צה"ל גרם להפסקת הפרויקט וכך דעכה ההתעניינות המודיעינית בו. פעילות המודיעין באה לידי ביטוי במעקב אחר עבודות ותגובות, באיסוף ובהכנה של מודיעין למטרות ובמודיעין מלווה למבצעי הסיכול.

את מקומו על במת העניין הלכה ותפסה פעילות החבלה והפיגועים שבאו מעבר לגבול אחרי הקמת אש"ף בשנת 1964. באותם הימים אומנם נתפס הגורם הפלסטיני כבעל חשיבות אסטרטגית שולית, כפי שהיה גם הנזק מהפיגועים. אולם מטבעם של אירועי טרור תהודתם רבה, והם ריכזו את תשומת הלב של הקברניטים, של צה"ל ושל הציבור כולו. המודיעין נדרש לתת תשובות נקודתיות, מהתרעה טקטית על חדירות ופיגועים ועד להספקת מטרות לפעולות תגמול וסיכול, ממש כמו שהיה בשנות ה־50 נגד הפדאיון.

הצי"ח השנתי לשנת 1966/67 קבע שהעדיפות הראשונה למשימות האיסוף היא משימת ההתרעה, ובתוכה נקבעו קדימויות אלו:

• כוונה ערבית לפגוע בדימונה;
• הפעלת טרור וחבלה בשטח ישראל;
• כוננות ותזוזה של כוחות.

באותה תקופה זיהה המטכ"ל איום משמעותי מצד חיל־האוויר המצרי לתקוף את הכור הגרעיני שנבנה בדימונה, ושהידיעות על הפעלתו לצרכים מבצעיים החלו לחלחל באותה עת. התחום האחד שבו נותרה ההתרעה בראש סולם הקדימויות המעשי היה "סנטור" – שם הקוד לתקיפה אפשרית של הכור הגרעיני בדימונה בידי חיל־האוויר המצרי. האיום שעלה לביטוי בכתבי חסנין הייכל ובדברי הנשיא נאצר, קרם עור וגידים עם רכש מטוסי הקרב הפצצה מדגם טו־16 (טופולוב). איום זה חייב תשובה מבצעית של חיל־האוויר הישראלי בתוך דקות, ולצורך כך נדרשה יכולת מודיעינית לעקוב אחר חיל־האוויר המצרי בקצבי זמן מהירים. צה"ל נערך בהיערכות הגנתית למנוע זאת, והמודיעין היה לחוליה הראשונה בשרשרת ההגנה. באמצעות השקעת משאבים כספיים ואנושיים הוקם מערך מודיעיני, ובמרכזו עמד המודיעין האלקטרוני. ההיערכות לאיום זה בסיוע המודיעין בחיל־האוויר בפיקודו של סא"ל שייקה ברקת, נודעה בשם "סנטור". הצורך בהתרעה אווירית אקוטית נתן הזדמנות ליחידת הסיגינט 515 לשדרג את יכולותיה: נרכש ציוד האזנה מודרני, ונוספו אנשי מקצוע בתחומי הכיסוי השונים, שופרו נוהלי דיווח, והודק הקשר עם ענף מודיעין האוויר. במרכז ישבו גם הנח"אים, נציגי חיל־האוויר שהעבירו באמצעות מערכות קשר מהיר את הידיעות ישירות למפקדתם. כמו כן הוקמה מסגרת של מדור התרעה ודיווח בשם "שופר".

שבירת הצפנים בפיקודו של סא"ל שאול שמאי, שהחליף את הסא"לים אריה דורון ומאיר שפירא, וסגנו ראובן ירדור, זכה אף הוא לשדרוג, כאשר בשנת 1967 ולאחר שנים של שימוש במחשבי ממר"ם נרכש עבורו מחשב איי־בי־אם חדיש שתפס צריף שלם והיה בעל זיכרון אדיר (לאותה עת) של 360 קילובייט. היה זה אחרי שהשימוש במחשבים לטובת סינון מידע מודיעני בכל הקשור למחקר רשתות הרדיו של האויב לצורך הגדלת כמות ואיכות המקורות ולחקר שיטות ההצפנה ושבירתה, הביא כבר באמצע שנות ה־50 את היחידה להסתייע במומחים מהטכניון וממכון ויצמן. באותה עת השתמשו לראשונה גם ב"מוח האלקטרוני" שלהם – המחשב בגרסתו המוקדמת. הענף כלל באמצע שנות ה־60 ארבעה מדורים: מחקר, מחשב, שבירה ותרגום. בענף פעלו, בצד מפקדיו, טובי המוחות "הערביסטים" ובהם סא"לים ששון צחייק, יצחק עמבר, שמואל שרייבר וחיים סטרנין. אלה החלו לחבר מילון לערבית צבאית ששימש נדבך חשוב להבנת הידיעות שנקלטו, לרבות בענפי המחקר. שרוני ועמבר טרחו לעדכן את המילון גם שנים אחר כך.

מודיעין התקשורת (ב"ר) רוכז משנת 1965 בענף בפיקודו של סא"ל יואל בן פורת. הענף כלל את נושאי הב"ר והמכ"ן. בנושאי הב"ר ביחידה 848 עסקו ארבע חוליות: ירדן, מצרים, סל"ע (סוריה, לבנון, עיראק) וחוליה בינלאומית. הענף עמד בקשר ישיר עם ענפי המחקר. קשר זה שימש להעברת התרעות בזמן אמת ולחילופי דעות על מידע שנקלט. חשיבות רבה ניכרה לקיום הקשר במהלך התקריות בגבול הסורי, כשמידע הועבר ישירות לנציגי אמ"ן ב"בור". כבר בשנות ה־60 המוקדמות, כשיואל היה בלימודים, הוא העביר השתלמויות ב"ר גם לאנשי המערך הקרבי.

בשנים  אלו נכנסו לארצות ערב מערכות רדיו טלפון חדשות, ולמרות מאמצם של הערבים לשמור על ביטחון קשר, התמודדה יחידת ההאזנה בהצלחה עם כיסוי אפיקים רבים יותר ועם הרחבת אפיקי קשר בדיבור ולא במורס.

הכנסתם לראשונה לאזור של טילי קרקע־אוויר באיכות וברמה טכנולוגית שלא הייתה קיימת עד אותה עת, חייבה את מערך האיסוף להיכנס לתחום האלינט. ניסיונותיו של רמ"ח האיסוף אלי זעירא לשכנע את המטכ"ל להפנות תקציבים לנושא זכו לשאלה: "זה מדבר?", וכשניתנה התשובה השלילית נענה הרמ"ח: "אז מדוע אתם צריכים את זה?". הכניסה לתחום אפשרה לאלינט לעקוב גם אחר מכ"מים מוטסים וקרקעיים של האויב. לראשונה החל האלינט לאבחן ולדגום של מכ"מים מצריים בסיני. ממש ערב מלחמת ששת הימים הגיעה לארץ מערכת אלינט אמריקאית עם סריקה אוטומטית "אקספורט", והיא הותקנה בבסיס היחידה בהר קרן. מערך המכ"ן, שחודש והורחב, גילה את הכיוון למשדרי האויב ואפשר איתור שטחי ההיערכות שלו. כדי לשפר את יעילות המכ"ן הורחב בסיס פריסתו. לשם כך נבנה בסיס נוסף באזור אילת. חולית המכ"ן "שקמונה" התמקמה תחילה באזור יוטבתה, ומשם היא הועתקה לאזור שמצפון לעיר אילת ואחר כך לאזור אילות.

מערכת הקשר, שאופיינה לצורך ה"רשת הארצית", הותקנה במלואה באמצע שנת 1966. היא אפשרה למסור במהירות התרעות לאיכון של רשתות וקורנים לכל חוליות המכ"ן שהיו מחוברות אליה, ושיפרה את מהירות דיווח תוצאות האיכון. מרכזיית המערכת הותקנה במפקדת היחידה. אל מרכזייה זו היו מחוברים בקווים פיזיים כל חוליות המכ"ן וכן כל הבסיסים, אשר בהם נערכה הפקת שידורי ת"ג. נתוני המכ"ן אפשרו הפניית חיישנים נוספים, דוגמת גיחות צילום, לאזורים המאותרים והפיכת הנתונים למטרות ולבניית מפות מערך בענפי המחקר הזירתיים ובמחלקות המודיעין הפיקודיות

בתחום הטכנולוגי ראוי לציין שוב את ההתפתחויות באלקטרוניקה שאפשרו ל"ראש היהודי" לבצע קפיצת מדרגה בכל הקשור ל"סיגינט" ול"אלינט". מאמץ השינויים והפיתוח ביחידת הסיגינט 515 מ־1966, שוב תחת פיקודו של אל"ם אברהם אילוני (בפעם השלישית לאחר שסיים תפקיד של רע"ן אלקטרוניקה במחלקת האיסוף), התרחב לתחומים שונים של פריסת בסיסים נרחבת, האזנה לתחומים ולרשתות חדשות והפעלה מתקדמת יותר של מערכות מכ"ן.

מלבד תחומי ההאזנה המסורתיים לרשתות התקשורת בארצות ערב, הביאה ההתפתחות בשדה האלקטרוניקה בארצות ערב למגוון נרחב חדש של מטלות, ורובן הוטלו על כתפי יחידה 515. האחריות המחקרית על ציוד האלקטרוניקה בכל הקשור ליבשה הוטלה על ענף מחקר 7, בתחום האווירי על ענף 4 בחיל־האוויר ועל ענף ים 4 בכל הקשור למערכות ים וחוף של האויב. יחידה 515 נשאה באחריות מחקר מערכות האויב רק בכל הקשור לצרכים הייעודיים שלה בנושאי קומינט ואלינט. על המחקר ביחידה היה ליצור את תמונת המערך האלקטרוני של האויב ואודות תכניות הפיתוח והחידושים הצפויים אצלו.[44]

סיכום

בשנים האחרונות התפרסמו בכלי התקשורת הישראליים כתבות רבות, אשר חשפו את המאמצים הארגוניים, התפיסתיים, הטכנולוגיים והמבצעיים, שאגף המודיעין בצה"ל מקיים על מנת לשמר את עליונותו המודיעינית ביחס לאויביה של ישראל. כפי שמאמר זה המחיש, מאמצים דומים התקיימו גם בעבר, ובדומה לימינו הם הרימו תרומה רבה ליכולתו של אמ"ן להתמודד עם אתגריו.

מאמר זה עסק בהשתנות של אמ"ן תוך מתן תשומת לב מיוחדת לאופן שהשתנות באה לידי ביטוי במספר רבדים – תפיסתיים, ארגוניים וטכנולוגיים. הבחירה להתמקד ברבדים אלה משקפת תפיסה ולפיה השתנות צבאית (טרנספורמציה) לעולם תהיה מבוססת על שילוב של שלושתם, ומבחינה זאת השתנות אמ"ן בשנות ה־60 תואמת לידוע בספרות התאורטית אודות האופן שבו צבאות משתנים ברחבי העולם ולאורך ההיסטוריה. לכן ההשתנות של אמ"ן בשנות ה־60 שבה וממחישה את חשיבות היות אמ"ן ארגון אשר עומד על המשמר מבחינה אינטלקטואלית. אנשיו זיהו בצורה נכונה את הפוטנציאל הטכנולוגי החדש בתחומי החשמל והאלקטרוניקה והצליחו לתרגמו באופן שנתן מענה, גם אם לא באופן מלא, לאתגרים המודיעיניים והמבצעיים שעימם התמודדו בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, ועל רקע הפערים שנחשפו בתחומים אלה ביתר שאת במבצע "רותם".

המאמר גם הצביע על חשיבותם של סוכני שינוי, מהנדסים ואנשי מדע, דרגי עבודה מבצעיים באמ"ן ומפקדים בכירים, אשר הכירו בפוטנציאל הטכנולוגי החדש והצליחו להניע את המערכת הצבאית לשינויים הארגוניים והתפיסתיים הנדרשים. התהליך הצריך הקמה של גופים חדשים, שינויי סמכויות מקצועיות, מתן מרחב פעולה לנטילת סיכונים וטעויות אפשריות, למידה מהירה של יכולות חדשות ונכונות להתנסויות מבצעיות ב"זמן אמת". מבחינה זאת ניתן ללמוד מהשתנות של אמ"ן בשנות ה־60 לקחים רלוונטיים רבים גם לימינו.

 

הערות שוליים:

[1]    יגאל שפי, "העשייה המודיעינית בשנות ה־60", מבט מל"מ 49 (2007), עמ' 5-4.

[2]    יחידה 8200, תולדות המכ"ן (מרץ 2001).

[3]    שפי, העשייה המודיעינית, עמ 4-5.

[4]    בסוף נובמבר 1958 הורה אמנם סגן ראש אמ"ן אל"ם עוזי נרקיס להאיץ את פיתוח מקורות ההתרעה, אך בשעת המבחן הראשונה טרם בשלו הפתרונות. גם ועדה פנימית שהוקמה לבדיקת מצב ההתרעה על ידי אל"ם חיים הרצוג, ראש אמ"ן, ושבראשה עמד אל"ם דוד כרמון, רמ"ח מחקר, לא הגישה עדיין את מסקנותיה שהיו אמורות לשפר את סיכויי ההתרעה.

[5]     שם, עמ' 239-229.

[6]     יחידה 8200, תולדות המכ"ן.

[7]     עמירה שחר, בחזית המחשוב, ממר"מ: מורשת מרכז המחשבים בצה"ל (ממר"מ ומערכות, משהב"ט, תל אביב, 2002).

[8]     יגאל שפי, התרעה במבחן, עמ' 79-78.

[9]     יגאל שפי, התרעה במבחן, תזכיר אביגור (22/1/1957), עמ' 275.

[10]   יגאל שפי, התרעה במבחן, עמ' 81.

[11]   יחידה 8200, לקט מורשת 9/07 (אוגוסט 2007).

[12]   שם.

[13]   רכיב אלקטרוני הוא כל ישות פיזית של מערכת אלקטרונית אשר משפיעה על אלקטרונים או על השדות הקשורים אליהם למימוש תפקוד מסוים במערכת. רכיב מתוכנן באופן שבו הוא יהיה מחובר יחד עם אחרים, ובדרך כלל הוא מולחם או מודפס במעגל מודפס (PCB) כדי ליצור מעגל אלקטרוני עם פונקציה מסוימת. לדוגמה, של מגבר, מקלט רדיו, או מתנד. אפשר לארוז רכיבים בגפם או בקבוצות יותר גדולות, כמו מעגלים משולבים (אנלוגיים ומודפסים). הרכיבים האלקטרוניים הנפוצים הם קבל, נגד, דיודה, טרנזיסטור וכדומה.

[14] ההבדל המרכזי בין טכנולוגיה צבאית לטכנולוגיה אזרחית הוא הדרישה לקשיחות החומרה. החומרה הצבאית מתוכננת לעבוד בתנאי סביבה קשים יותר מהחומרה האזרחית. לדוגמה, התקן הצבאי מחייב רכיבים המסוגלים לעבוד בטווח הטמפרטורות 90-40 מעלות צלזיוס, בעוד שהתקן האזרחי דורש עמידות בטמפרטורה של 60-20 מעלות בלבד.

[15]   לביא התגייס לשורות הפלמ"ח והוכשר כאלחוטן מורס. במלחמת העצמאות היה אחראי על מכלול השירותים הטכניים של חיל־הקשר בצה"ל ובתום המלחמה נשלח ללימודי הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית. בשנת 1953, בשובו ארצה, מונה למהנדס ראשי וראש ענף אפסנאות קשר. בשנים 1962-1957 עמד בראש חיל־הקשר בדרגת אלוף־משנה. בתקופתו הואצה והועצמה הדרישה למכשור קשר נייד המיוצר באופן עצמאי, ללא תלות בגורמי חוץ. בשנים 1964-1962 שימש לביא יועץ מדעי בשגרירות ישראל בארצות הברית. בשנת 1964 מונה למנכ"ל משרד הדואר, ובשנת 1968 מונה למנכ"ל רפא"ל. בשנים 1972-1970 שימש בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון.

[16]   חלק בודד ממנו מוצג כיום במכון ויצמן למדע ותופס קיר שלם.

[17]   סכום דיון בנושא ניצול פוטנציאל מכון 3 ע"י אמ"ן, מח' איסוף, עא/א/0214/6401 (14 בינואר 1964), בחתימת סא"ל אברהם אילוני.

[18]   האזנה למכ"מ מוטס ולמכ"מי טילים (ענף אלקטרוניקה, דצמבר 1962), בחתימת סא"ל אברהם אילוני.

[19]   אחריות לטיפול בנושאי מערכות אלקטרוניקה שבידי האויב – סיכום דיון, (מטכ"ל/אמ"ן, ל581.11/0364/176, 10 מרס 1964), בחתימת רס"ן מאיר מאיר רל"ש ראמ"ן.

[20]   ענף אלקטרוניקה – תכנית עבודה 65/66, בחתימת סא"ל אברהם אילוני רק ענף אלקטרוניקה.

[21]   רע"ן אלקטרוניקה, גיוס מהנדסים – דו"ח בינים, עא 1424/6109 (25 בנובמבר 1962), בחתימת אברהם אילוני.

[22]   אמ"ן/איסוף/ענף אלקטרוניקה, לימודי תואר גבוה של קציני אלקטרוניקה, אא/961.3 33, (10 בפברואר 1967), בחתימת יעקב דטנר, רע"ן אלקטרוניקה.

[23]   אמ"ן/איסוף/ענף אלקטרוניקה, הדוק המגע בין יחידות 515 ו-432, עא/א/661 2, (5 בינואר 1965), בחתימת סא"ל אברהם אילוני.

[24]   אמ"ן/איסוף/ענף אלקטרוניקה, סיכום צרכי אמ"ן אסוף, בהמשך לשיחה, עא/א/6505/180, (12 במאי 1965) בחתימת סא"ל אברהם אילוני.

[25]   מפקדת חיל־האוויר, מחלקת אוויר, ענף אויר 4, מערכת "גביע" דרישות מבצעיות, מד-141-2215, (16 בינואר 1966), בחתימת י. ברקת.

[26]   אמ"ן/איסוף/ענף אלקטרוניקה, דו"ח התקדמות לשנת 65-64, עא/א/6505/177, (10 במאי 1965), בחתימת סא"ל אברהם אילוני.

[27]   אמ"ן/מח' איסוף/ענף אלקטרוניקה, שימוש בלוויינים לשם איסוף ידיעות, פנימי, (2 בספטמבר 1966), בחתימת סרגיו סמואל.

[28]   אמ"ן /מחלקת האיסוף, שינוים בתפקידי ראש ענף אלקטרוניקה, סיכום דיון אצל רמ"ח איסוף, עא/495, (5 בספטמבר 1966), בחתימת סא"ל דוד לוין.

[29]   אמ"ן/מח' איסוף/ענף אלקטרוניקה, תוספת ל"תפקידי רע"ן אלקטרוניקה", עא/א/321, (1 באוגוסט 1966), בחתימת יעקב דטנר.

[30]   אמ"ן/מח' איסוף, נושאי עבודות פתוח יח' 432 – אלקטרוניקה, עא/6412/1623, (28 בדצמבר 1964), בחתימת אל"ם אליהו זעירא, ראש מחלקת איסוף.

[31]   בפיתוח ובייצור המערכות היחידניות לקחו חלק מהנדסים ואזרחים נוספים ביניהם מספר לא מבוטל שזכו על עבודתם בפרס ביטחון ישראל. בחומרים שבידי מוזכרים גם ד' ניר, מ' סמואל, ד' אבידור ועוד.

[32]   אמנון ז'קונט, מאיר עמית האיש והמוסד (משכל־ידיעות אחרונות, תל אביב, 2012), עמ' 97-96.

[33]   סימן טוב דוד ושי הרשקוביץ, אמ"ן יוצא לאור, העשור הראשון לאגף המודיעין בצה"ל, עמ' 173.

[34]   יחידה 515, סיכום דיון בנושא שיתוף הפעולה בין יח' 432 ויח' 515, מד/טכ-51323/65, (ינואר 1965), בחתימת יעקב דטנר.

[35]   יחידה 432, מצב כ"א טכני מקצועי, 789/587, (22 בספטמבר 1964), בחתימת רס"ן גרשון זיונר.

[36]   בשיחה עם אלוף זעירא עלה כי במהלך הניסויים, ועוד לפני מלחמת ששת הימים, הוצב אב הטיפוס במובלעת הר הצופים ואפשר לצפות משם עד לשדה התעופה של אמ"ן.

[37]   אמ"ן/מח' איסוף/ענף אלקטרוניקה, "תפקידי רע"ן אלקטרוניקה", עא/א/308, (28 ביולי 1966), בחתימת יעקב דטנר.

[38]   משרד ראש הממשלה, בית הספר למדעי המדינה, המדע והטכנולוגיה בשרות המודיעין – השתלמות, במ-238, (28 באפריל 1964), בחתימת א' דורון, מנהל בית הספר.

[39]   משרד ראש הממשלה, בית הספר למדעי המדינה, פרק טכנולוגיה ואלקטרוניקה בקורס המודיעין הממלכתי – סיכום דיון, (25 במאי 1965), בחתימת י' בן דב – סא"ל מנהל בית הספר.

[40]   יגאל שפי, "העשייה המודיעינית בשנות ה־60", מבט מל"מ 49 (2007), עמ' 5-4.

[41]   אלי זעירא, מלחמת יום הכיפורים, מיתוס מול מציאות, (ידיעות אחרונות, תל אביב, 1993), עמ' 19.

[42]   עפר דרורי, "הציפורים" – מבצעי סיירת מטכ"ל וחיל־האוויר בשנות השישים. המידע פורסם על ידי דרורי בלבד ואינו על דעת אמ"ן.

[43]   אבנר שור, חוצה גבולות, סיירת מטכ"ל ומייסדה אברהם ארנן, (כנרת זמורה ביתן, אור יהודה, 2008).

[44]   מצע לדיון: הגדרת האחריות המחקרית על מערכות האלקטרוניות של האויב, (יחידה 515, מד/ל- 45323, 14 במאי 1964), בחתימת סא"ל ראובן בלום, מפקד 515.