חדשנות משבשת צבאית - סקירת ספרות

בתחרות עסקית, אחת הדרכים להשגת ניצחון היא התאמה טובה יותר של המוצר או השירות לדרישות הלקוח. אך יש גם מקרים בהם חברות הציעו מוצר או שירות שנתפס כנחות לעומת המתחרים המבוססים והחזקים, ולעומת זאת שינו את פני השוק. במקרים הללו, החברות שינו את כללי המשחק, מפני שהן אתגרו את הפרמטרים המקובלים לפיהם מדדו את הערך של מוצריהן או שרותיהן. דווקא בחברות הממוסדות לא הבינו את האיום עד שלב מאוחר מדי, והפסידו פלחי שוק משמעותיים למתחריהם המשבשים, ולפעמים קרסו. בעולם העסקי, תופעה זו מכונה בשם "חדשנות משבשת".

תיאוריית החדשנות המשבשת, שפותחה ב-1995 על ידי הפרופסור מהרוורד קלייטון קריסטנסן, זכתה לתשומת לב ואהדה משמעותית, לא רק בקרב אנשי עסקים וחוקרי התחום, אלא גם בעולם הצבאי. חוקרים וקצינים התחילו להשתמש במונח "חדשנות משבשת", קודם כשם להשתנות בתהליכי מו"פ, ובהמשך כתפיסה לניתוח תחרויות למידה ועימותים צבאיים באופן כללי. הרוב המכריע של העיסוק הצבאי בחדשנות משבשת התקיים בארצות הברית, אך התיאוריה חלחלה גם לספרות הצבאית של מדינות אחרות, ובכללן מדינת ישראל וצה"ל.[2]

מהר מאוד אחרי המשגתה, הפכה החדשנות המשבשת להיות תיאוריה מפורסמת. אולם, דווקא הפיכת התיאוריה לפופולארית יצרה מקור חולשה למושג הזה ולמחקרים שהתבססו עליו. קריסטנסן, וחוקרים אחרים נאלצו פעם אחר פעם לקרוא לזהירות בשימוש ב"חדשנות משבשת" כתיאוריה, והצביעו על שימוש מוטעה ומטעה נרחב בספרות.[3] במחקר הצבאי, הבעיה חמורה יותר - התרגום של התיאוריה מעולם העסקים למחקר הצבאי לא נעשה באופן שיטתי ומבוקר, כך שקצינים וחוקרים השתמשו משתמש במושג באופן חופשי. לעיתים חוקרים ניסו להגדיר חדשנות משבשת צבאית אך לא התבססו על מחקר צבאי אלא רק על ההגדרה של התיאוריה העסקית. מקרים מההיסטוריה הצבאית הוצגו להמחשה בלבד. כך שלעיתים קרובות, עבודות מחקר כלל לא מספקות הגדרה לחדשנות משבשת צבאית.[4]

כתוצאה מכך, הכתיבה על חדשנות משבשת צבאית חסרה ביקורתיות הן כלפי התיאוריה עצמה והן על אופן השימוש בה. מעבר לזאת, היעדר בסיס תיאורטי מוצק לכתיבה על חדשנות משבשת צבאית אפשרה לחוקרים להשתמש בה כדי לקדם את עצמם או אינטרסיהם, מפני שרעיון שחסר הגדרה יכול לשמש כבסיס להרבה טענות. ברם, מאמר זה אינו  מיועד בכדי לדחות את המושג "חדשנות משבשת צבאית" , אלא לנסות ולהציע מסגרת תיאורתית איתנה יותר, תוך בחינה ביקורתית.

רק אם תוגדר ותומשג בצורה חדה וברורה תוכל תיאוריית החדשנות המשבשת הצבאית להיות כלי שימושי להבנת תחרויות למידה צבאיות והמגמות שמעצבות אותן. כדי לסייע לחוקרים ומקבלי החלטות, ההמשגה צריכה לעמוד על שלושה תנאים:

• להוות תופעה בעולם הצבאי, והגדרתה תכלול קבוצה קוהרנטית של מקרים מההיסטוריה הצבאית.
• להיות מורכבת מאותם המרכיבים העיקריים שנמצאים אצל חדשנות משבשת בתחום העסק.
• צבאות שמתמודדים עם חדשנות משבשת צבאית מתקשים להכיר באיום עד שלב מאוחר מדי.

ללא התנאי הראשון, לא מדובר בתופעה כלל, וללא התנאי השני, אין סיבה לכנותה בשם "חדשנות משבשת", וללא התנאי השלישי התיאוריה לא עוזרת להבין את המקרים שבה התופעה מתרחשת.

בכוונת מאמר זה להציע תחילה הגדרה לחדשנות משבשת צבאית המבוססת על התופעה העסקית. לאחר מכן, ייבחנו איומים נוכחיים אשר צה"ל מתמודד איתם כמקרים אפשריים של חדשנות משבשת. על סמך מקרי המבחן ההיסטוריים והישראליים, נברר האם התיאוריה תוכל לסייע לקהילת הביטחון הישראלית להבין את אתגריה ולעמוד מולם.

חדשנות משבשת – מעסקית לצבאית

כדי להבין חדשנות משבשת צבאית, ולפני בחינתה כתיאוריה צבאית יש להבין אותה לפי ההקשר המקורי לאורו נכתבה. בשנות ה-90, קריסטנסן פרסם ספר ששאל למה חברות מבוססות ומצליחות נופלות כשחברות קטנות יותר אתגרו אותן. הוא דחה את ההנחה שהחברות האלה נכשלו בלהיות חדשניות – במחקריו על חברות שיצרו כונני דיסקים משנות ה-60 עד ה-80, הוא מצא שהן מיהרו להטמיע חדשנות טכנולוגית ששיפרה את איכות מוצריהם ואפשרו לכונני הדיסק לקרוא כמויות גדולות יותר של מידע במהירויות מוגברות, וגם הפחיתו את העלות לMB גם כן.[5]

אך פעם אחר פעם, ענקי השוק נפלו תחת לחץ ממתחריהם, בעוד שהמתחרים הציעו כונני דיסקים נחותים לפי המדדים האלה. כך לדוגמה, יצרני כונני דיסקים למחשב שולחני שנשענו על כונני דיסקים של 5.25 אינצ'ים, לא זיהו כאיום את כונני הדיסקים של 3.5 אינצ'ים. זאת למרות ש כונני הדיסקים הקטנים סיפקו פחות מהגדולים מבחינת מהירות, תכולה ועלות לMB. החברות שיצרו כונני דיסקים בגודל 3.25 אינצ'ים מכרו אותם ללקוחות שונים – בדגש לייצרני מחשבים ניידים, שהיו מוכנים להתפשר על תכונות האלה לטובת כונן דיסק בגודל קטן יותר, שצורך פחות חשמל ועם שרידות מוגברת. דווקא בעת שביצועי כונני הדיסקים (בסוף שנות ה-80) השתפרו, החלו המחשבים הקטנים / הניידים להחליף את המחשבים הנייחים גם בשוק המסורתי, דבר שהוביל לקריסה בענף יצור הכוננים הגדולים.[6]

קריסטנסן הבחין שישנם שני סוגי חדשנות. הראשון, "חדשנות תומכת" (sustaining innovation)  הכוללת כל שיפור בביצועי המוצר לפי הקריטריונים המקובלים. הלקוחות של כונני דיסקים בגודל 5.25 אינץ' העריכו תכולת מידע, מהירות ועלות לMB. החברות המבוססות הצליחו לשפר דרמטית את הביצועים של מוצריהן לפי המדדים הללו. מנגד, חדשנות משבשת היא זו המספקת ביצועים פחות טובים לפי המדדים המקובלים בשוק, אך באותה עת מהוות שיפור לפי מדדים אחרים (חדשים), שהם יותר חשובים לקבוצת הלקוחות החדשה. אך החדשנות המשבשת אינה מסתיימת שם. כמו בדוגמת כונני הדיסקים, החברות המשבשות משלבות חידושים תומכים כדי לשפר את מוצריהן, עד שהן יכולות להתחרות עם החברות המבוססות על הלקוחות המסורתיים.

בבואנו להגדיר מהי "חדשנות משבשת צבאית" באופן שיהלום את התופעה העסקית, תפורק התיאוריה של קריסטנסן לשלושה מרכיבים עיקריים. לכל אחד מאלה תוצע הבנה "צבאית" מקבילה לזו העסקית. ההגדרה שמוצעת במאמר זה קובעת שחדשנות משבשת צבאית בהכרח תכלול שילוב שלושת המרכיבים הבאים:

• הצעת ערך מסוג שונה  (“different value proposition”)[7]

בחדשנות משבשת עסקית, השינוי העיקרי שמתרחש הוא שינוי סוג הערך שהחברות חותרות אליו. בתחרות הרגילה בין יצרני כונני דיסקים, הערכים היו ברורים: מהירות, מחיר לMB ותכולת מידע. אחרי השיבוש, השוק התחיל להעריך ערכים שונים כמו שרידות, עלויות התוצר (לא ביחס לתכולת המידע) וגודל. הפרמטרים שהגדירו את טיב התחרות השתנו, ואלה שרדפו אחרי הפרמטרים הישנים קרסו.

גם בתחרויות למידה צבאיות, ניתן לחזות בתופעה הזאת. כמויות הסד"כ, איכות החימוש ורמת ההכשרה של החיילים והמפקדים היו ערכים מרכזיים לאורך ההיסטוריה. "הצעת ערך מסוג שונה" מתרחשת כשצבא אחד מכניס כיוון פעולה חדש, 'נחות' לפי הפרמטרים המקובלים אך עדיף לפי פרמטרים משניים או חדשים. במונחים צבאיים, אפשר לראות בזה מעין פתיחת תחומים ומאפיינים חדשים ללחימה.

לדוגמה, בתחרות הלמידה הצבאית בין הצי המלכותי של בריטניה לבין הצי הקיסרי הגרמני לפני מלחמת העולם הראשונה, הציים הכווינו בניין כוח באופן סימטרי. הם בנו ספינות גדולות יותר, שריינו אותן והגבירו את הכמות ואת האיכות של החימוש הנישא עליהן. אך הבריטים הצליחו לשמור על הדומיננטיות שלהם מבחינת כמות ואיכות, והגרמנים הבינו שהם לא היו יכולים להתחרות עם הצי המלכותי. לכן, הם השקיעו בצי הצוללות שלהם ושלחו אותן לתקוף את הספינות האזרחיות שסיפקו לבריטניה משאבים קריטיים (כמו מזון). הצוללות היו פגיעות, איטיות, ונשאו חימושים נחותים בהרבה מספינות הקרב הגדולות ששררו עד אז. הגרמנים לא הצליחו להטביע דרדנוט אחד באמצעות צוללות.[8] אך  היכולת לפגוע באניות סחר ולהיעלם הפכה להיות יותר חשובה מכל התכונות שהוערכו כקריטיים בתחרות הימית עד קרב יוטלנד.[9]

• יכולות עוקפות דרישות (“Product Improvement outstrips Market Needs”)[10]

תנאי עקרוני לשיבוש הוא אי-הלימה בין איכות המוצר לבין דרישות השוק, כשהראשון גבוה מהשני. כלומר, כשהחברות המבוססות מציעות מוצר או שירות מעל לציפיות הבסיסיות של קהל הלקוחות (והלקוחות הפוטנציאליים). לדוגמה, בשנות ה-90, חברות התעופה הגדולות כמו British Airways וKLM אותגרו ע"י חברות חדשות שהציעו תעריפי טיסה נמוכים. החברות המבוססות סיפקו שירות מלא הכולל מזון, שתיה וכיסאות נוחים, והתבססו על מוקד מרכזי, עם נתיבים היוצאים ממנו לכל היעדים. הערך המרכזי שסיפקו חברות אלה היה השירות - נוחות ןחוויית הטיסה, ובכך ניסו להצדיק מחירים גבוהים יחסית שלקוחות בעלי יכולת גבוהה היו מוכנים לשלם בכדי לטוס בנוחות. כשמתחרות כמו Ryanair וEasyjet החלו לפעול, הן הציעו טיסות עם רמת שירות נמוכה ביותר, אך ישירות וזולות. לראשונה, לקוחותיהם לא עברו מהחברות המבוססות, אלא היו לקוחות חדשים שלא טסו עד כה עם החברות היקרות יותר (זהו למעשה פלח שוק חדש שעד כה לא השתתף ב'תחרות'). כך החברות החדשות זיהו את הפער בין הדרישות של לקוחות פוטנציאליים (שירות שכולל טיסות בלבד, ללא תוספות) לבין השירות האיכותי והיקר שהוצע על ידי החברות הממוסדות.[11]

בתחום הצבאי, ניתן להבחין בתופעה הזאת כשיכולותיהם העיקריות של צבאות (או ארגונים צבאיים) גבוהות ממה שנדרש כדי להשיג את יעדיהם הבסיסיים. כשהם נכנסים לעימות עם צבא או ארגון צבאי אחר, צצה האפשרות לשיבוש מפני שהמתחרה יכול להתפשר על ביצועיו לפי הפרמטר העיקרי, כדי לתעדף פרמטר משני או חדש. במקרה כזה, המשבש מבקש לספק תוצאות "מספיק טובות" לפי הפרמטר המסורתי, במקום לנצח את אויבו לפי הפרמטר הזה.

דוגמה לכך היא השימוש במטעני חבלה מאולתרים (IEDs) נגד כוחות אמריקאים בעיראק. האמריקאיים צפו שתהיה התנגדות צבאית קלאסית למהלך הפלישה הקרקעית ב-2003, אך הכוחות המזויינים העיראקיים הרשמיים קרסו מהר מאוד. אך במהרה התעוררה ההתקוממות נגד נוכחות אמריקאית ששאפה למנוע גישה ותנועה לאמריקאיים, ולהיות "מספיק" קטלני. בכך, ההתקוממות העיראקית הפגינה שדפוסים כגון מטעני חבלה היו "מספיק" בכדי להטריד את הכוחות האמריקאים, לגבות מהם מחיר בדם ובכסף, ובכך להגביר את הלחץ הפוליטי על הממשלה להסיג את כוחותיו.

• הטיפוס למעלה דרך השוק (Climb-up) [12]

כאשר חברה משבשת נכנסת לשוק ומתבססת בתוך הפער בין הדרישות המינימליות של לקוחות לבין ההיצע של החברות, החברות המבוססות בד"כ לא מרגישות את הלחץ על נתח השוק שלהן. האלמנט האינטגרלי האחרון של חדשנות משבשת הוא הטיפוס למעלה. שיפורים בביצועים של החברות המשבשות (חדשנויות תומכות) מאפשרות להן לפעול לא רק בפלח שוק "החדש" שנוצר מתחת להיצע של החברות המבוססות, אלא גם להתחרות איתן על הלקוחות המסורתיים.

הדוגמה שלAirBnB , חברת האירוח המקוונת, ממחישה את התהליך הזה. כשהחברה נוסדה, היא אפשרה למטיילים ללון על מזרון מנופח בסלון של מישהו למחיר זניח. השירות לא משך את הלקוחות הרגילים של בתי המלון, מפני שהשירות המוצע ע"י AirBnB היה נחות מכל היבט. אך עם זמן, AirBnB התחילה להציע חדרים פרטיים, ואז דירות ובתים שלמים, לפעמים בסטנדרטים הכי גבוהים, והרבה לקוחות שבעבר היו מתארחים במלונות היוקרתיים ביותר היום מעדיפים לא ללון במלון בכלל.[13]

הטיפוס למעלה קורה כשחדשנות, שמספקת ערך מסוג שונה לזו של הפרמטרים המקובלים, הופכת למרכזית באמצעות רצף של שיפורים באיכות. האיום שהחדשנות מולידה הופך לחשוב יותר מהערך "הממוסד", וכתוצאה מכך הפרמטרים של העימות משתנים. בכך, החדשנות המשבשת ממיינת מחדש את הפרמטרים התחרות, כך שהפרמרטר העיקרי של החדשנות המשבשת (ולא של תחרות הלמידה המקובלת) הופך לפרמטר המרכזי".

ההיסטוריה הצבאית מספקת סיפור דומה על פיתוח אבק השריפה. במאה ה-14, צבאות אירופאיים התחילו להשתמש בכלי נשק מבוססי אבק השריפה, אך אלה היו כבדים, איטיים, קצרי טווח ופחות מדוייקים מכלי קשת של אותה התקופה.[14] הפרמטר היחיד בו הם הצטיינו היה שלוחמי חי"ר יכלו ללמוד להשתמש בהם במהירות, בניגוד לקשת המכני שדרש חודשים של אימונים, והקשת הארוכה שקשתים למדו לירות איתו רק אחרי שנים. הקטלניות של הנשק החם עקפה את הקשת הארוכה רק בתחילת מאה ה-19![15] השימוש העיקרי בנשק החם במאה ה-14 היה בעיקר תודעתי, הרעש והעשן הפחידו את סוסי הפרשים של האויב.[16] במשך מאות השנים, חדשנויות תומכות רציפות שיפרו את הביצועים של הנשק החם, גם כארטילריה וגם כנשק אישי של חיל רגליים. הניידות, דיוק, עוצמה ועקביות של הנשקים השתפרו, ובמאה ה-16 עימותים בין צבאות חמושי נשק חם לבין אלה שהחזיקו עדיין בקשת המכני גילו שאבק השריפה כבר שינה את פני המלחמה.[17] אך דומיננטיות אבק השריפה התפשטה לאט, ורק הגיעה לשיאה במלחמת העולם הראשונה, אחרי שנכשלו הנסיונות האחרונים הרציניים להשתמש בחנית בקרב.[18]

השימוש המוטעה ב"חדשנות משבשת צבאית"

התנאים המפורטים לעיל בשילובם מהווים את ההגדרה המוצעת במאמר זה של חדשנות משבשת צבאית. זאת בניגוד למצב המבולבל הקיים בספרות האקדמית והמקצועית ובעיתונות, שם משתמשים במונח "חדשנות שמבשת" באופן שאינו מבוקר, ולעיתים קרובות ללא התבססות על הגדרה כלשהי, או ללא יחס לאילוצים התיאורטיים של התיאורטיים בכלל.

קריסטסן הזהיר ש"יותר מדי אנשים שמדברים על "שיבוש" לא קראו ספר או מאמר רציני על הנושא... הרבה חוקרים, כותבים ויועצים משתמשים ב"חדשנות משבשת" לתאר כל מצב בו השוק מעורער."[19] הבעיה חמורה יותר בספרות הצבאית על חדשנות משבשת. הרבה חוקרים ואנשי צבא פועלים תחת ההנחה שכל שינוי מרחיק לכת חייב להיות חדשנות משבשת, ואחרים כותבים כאילו ההגדרה הלקסיקונית של המילה "שיבוש" זהה להגדרת התיאוריה של "חדשנות שמבשת".

דוגמאות לכך כוללות את רוב הרשימה הארוכה של מקרי חדשנות משבשת צבאית במאמר מקולונל (מקביל לתת-אלוף) בחיל האוויר האמריקאי, למשל מנוע הסילון.[20] מנוע הסילון היה חדשנות, אך אין סיבה לחשוב שהוא משבש. מנועים מסוג זה לא הציעו ערך מסוג שונה, ולא נכנסו לפער בין יכולות המנועים הקיימים לבין הדרישות עליהם. המסרשמיט 262, מטוס הקרב הראשון עם מנוע סילון הפך מיד למטוס הקרב הקטלני ואפקטיבי ביותר בעולם – מנוע הסילון לא טיפס למעלה.

בדוגמה פחות בולטת אך גם מוטעה, לוטננט קולונל (מקביל לאל"ם) בחיל הנחתים של ארה"ב מזהה חידושים טקטיים כמו חיילי הסער במלחמת העולם הראשונה ובליצקריג במלחמת העולם השניה כ"משבשים".[21] חיילי הסער, כמו מנוע הסילון, מיד הפכו להכי אפקטיביים בצבא הגרמני, ולכן הטקטיקות שלהם היו בבחינת חדשנות תומכת. חידושים טקטיקים כאלה לא עונים על אי הגדרה סבירה של חדשנות משבשת.

למרות הדוגמאות הללו של שימוש מוטעה במונח חדשנות משבשת צבאית, יש מקרים שכן עומדים על ההגדרה שמוצעת במאמר. נושאות מטוסים מופיעים בתדירות בספרות המקצועית על חדשנות משבשת צבאית.[22] נושאות מטוסים הראשונות היו נחותות לעומת ספינות הקרב שהיוו את הכוחות העיקריים בצי המלכותי הבריטי – ככוח הימי הדומיננטי של התקופה. בגלל המצב היחסית בוסרי של טכנולוגיית הטיסה, יכולות התקיפה של נושאות מטוסים היו מוגבלות, וטווח המפציצים היה קצר מאוד. למרות זאת, נושאות מטוסים סיפקו ערך מסוג אחר – יכולות סיור ותצפית מרשימות. אחרי מלחמת העולם הראשונה, התפתחויות טכנולוגיות האש אפשרו לתותחים של ספינות הקרב לתקוף – ברמת דיוק מרשימה – מעבר לאופק, ומטוסים היו יכולים לעשות סיור ולשלוח מידע על מיצוב האויב בזמן אמת.[23]

במהלך שנות ה-20 וה-30, נושאות מטוסים (והמטוסים המוצבים עליהם) השתפרו דרמטית ביכולותיהם הטכנולוגיות וארגונם ללחימה. האפקטיביות של מטוסים נגד ספינות הוכחה גם לאחר טביעת ספינות גרמניות שבויות בניסויים של הצי האמריקאי. מנהיגים צבאיים ומדיניים הבינו שיכולות התקיפה של מטוסים מספיקות לקרב ימי. נושאות מטוסים הפכו להיות יותר ויותר מרכזיים לצי, עד שהחליפו את ספינות הקרב כספינות הדגל.

נושאות מטוסים בוודאי היו בעלות ערך שונה מספינות הקרב. הן לא סיפקו את עוצמת האש של התותחים הגדולים של הספינות – במיוחד בהתחלה, אבל גם בהמשך. המטוסים ונושאותיהם היו יותר פגיעים מספינות הדרדנוט[24] אך הם סיפקו טווח מוגבר לתקיפה, יכולות סיור ותצפית ויתירות.

היכולות של ספינות הקרב בין המלחמות התגלו כיותר גבוהות מהיכולות הנדרשות להטבעת ספינות של ציים יריבים. הניסוי האמריקאי בו מטוסים לבדם הטביעו ספינה בפעם הראשונה, יכולותיהם ההתקפיות הוכיחו את עצמן כמספיקות לצרכים של הצי. ומהשלב הזה נושאות מטוסים הפכו להיות כלי יותר ויותר מרכזי של עוצמה ימית, עד שלוחמה ימית במלחמת העולם השניה זכתה לכינוי "לוחמת נושאות מטוסים" ("carrier warfare").  אפשר לכן להצדיק את הטענה שנושאות מטוסים עמדו על כל הקריטריונים של חדשנות משבשת צבאית.

חדשנות משבשת צבאית – תיאוריה להבנת ההקשר הישראלי

הביקורת שהוצגה נגד שימוש שגוי במונח "חדשנות משבשת צבאית" בעצמה אינה בכדי להזהיר נגד שימוש נבון ומושכל במושג כדי לנתח את האיומים מולם צה"ל מתמודד. נבדקו לעיל רק מקרים היסטוריים עליהם יש מחקר רב ותמונה היסטורית ברורה. אף עיון באיומים נוכחיים לאור התיאוריה מגלה את הקושי להשתמש בה. אי-הבהירות האינהרנטית בהבנתנו את העולם סביבנו משאירה את קביעת המשתנים העקרוניים של חדשנות משבשת לשיקול דעת סובייקטיבי של כל אחד ואחד. לכן, יש מקום לטעון שהאיומים האלה מהווים שיבוש, או לדחות את הטענה הזאת. אין בסיס יציב לטענות שנשמעו בתקשורת הישראלית וגם בכתיבה מקצועית בצה"ל המתארות איומים כמו רקטות ומנהרות כחדשנות משבשת צבאית.

איום התמ"ס:

איום התלול מסלול מקוטלג כחדשנות משבשת בכתיבה מחקרית ועיתונאית בנושא.[25] כמו טכנולוגיית הצוללות במלחמת העולם הראשונה, ירי תלול מסלול מעזה ומלבנון אינו מהווה חידוש טכנולוגי בכלל - אך כמו הצוללות, זה לא מונע את סיווגו כחדשנות משבשת. הרבה מקרים של חדשנות משבשת (גם בעולם העסקי) לא מבוססים על פריצות דרך טכנולוגיות אלא על שינויים ארגוניים או תפיסתיים. במקרה הזה, הטענה היא ששיגור רקטות וטילים אל אזורים מאוכלסים מהווה סוג של שיבוש מפני שהוא עוקף את מערכי ההגנה של הצבא הסדיר בגבולות ומצליח לתקוף את האזרחים ישירות, ובכך הופך אותו לא רלוונטי (לפי הטענה).[26]

הצעת ערך מסוג שונה

הטענה נשענת על ההבחנה שעקיפת צה"ל כדי לפגוע בעומק האזרחי הוא ערך מרכזי חדש שהתבטא בשימוש איום התמ"ס נגד ישראל, אך זה לא מסביר מה היה הערך המרכזי של פעולות הטרור קודם לכן. בין היעדים העיקריים של טרור היה להקשות על האוכלוסייה לקיים חיים אזרחיים רגילים, להוות קלף מיקוח במו"ם המדיניים ולהראות לאוכלוסייה האזרחית תמונת ניצחון - או לפחות התנגדות - מול ישראל. איום התמ"ס יכול להיות מוכוון לאותם היעדים. השאלה, לכן, היא איזה יעד של פיגועי התאבדות שימש כסוג הערך העיקרי, והאם יעד אחר החליפו? 

באותו הזמן, העובדה שפיגועי התאבדות אינם האיום המרכזי היא תוצאה מירידה ביכולות של ארגוני הטרור נוכח התהוות מצב חדש (גדר ההפרדה, התנתקות ועוד). ההישענות על איום התמ"ס אינה נובעת מ"סוג חדש של ערך" שהכלים האלה מספקים. הירידה במספר פיגועי הטרור מול אזרחי מדינת ישראל  אחרי ההתנתקות ובניית גדר ההפרדה הובילו לירידה באפקטיביות שיטת הביצוע של פיגועי התאבדות שהייתה מוכרת עד כה לארגוני הטרור.

כל בחירת יעד אחד של קבוצות פלסטיניות כ"ערך העיקרי" לפעולותיהן באינתיפאדה השניה אמורה היתה להיות סובייקטיבית, כך גם בחירת יעד כערך העיקרי של תקיפות תמ"ס נגד ישראל. לכן אי אפשר לדחות או להוכיח את ההיפוטזה שאיום התמ"ס סיפק סוג שונה של ערך.

יכולות עוקפות דרישות:

אפשר לטעון שאמל"ח תמ"ס אכן עומדים על הקריטריון השני, אם מגדירים את היעד של קבוצות הטרור כשבירת חיי היומיום של ישראל, השגת קלפי מיקוח במו"ם, או יעדים אחרים. במהלך האינטיפדה השניה, קבוצות הטרור עשו זאת באמצעות פיגועים, והטקטיקה הבולטת מהתקופה הזאת היא פיגועי התאבדות במקומות אזרחיים. מנקודת המבט הזאת, קבוצות הטרור אכן הצליחו לשבור את שגרת החיים של הרבה ישראלים באמצעות שיגור טילים, רקטות ופצצות מרגמה, במהלך כל המבצעים בעזה מאז ההתנתקות – ובעוטף עזה גם בין המבצעים.

אפשר לטעון שקבוצות הטרור שוברים "מספיק" את שגרת החיים באמצעות תקיפות תמ"ס, או מציירים תמונת ניצחון בסיסית לקהליהן. הקבוצות צריכות פחות כסף, וידע טכני ומשאבי אנוש לשגר טיל קסאם מאשר לבצע פיגוע התאבדות, ואפילו לפני התקנת מערכת כיפת ברזל, הטילים היו פחות קטלניים – אך אפשר היה לשלוח אלפי ישראלים למקלטים ולפעמים להצביע על נרצחים או נפגעים. האומנם, התוצאות לשגרת החיים יכולות להיות אפילו יותר דרמטיות, אם ההפגזה תימשך לתקופה ממושכת. לכן, בדומה לטענה שאיום התמ"ס הציע סוג שונה של ערך, התשובה לשאלה "האם יכולותיהם של ארגוני הטרור עקפו את דרישותיהן לפני איום התמ"ס" אמורה להיות סובייקטיבית מידי.

הטיפוס למעלה דרך השוק:

אם קיים טיפוס למעלה באיום התמ"ס, הוא עוד לא יצא לפועל. מחד, כן נראו גלי חדשנות תומכת ברקטות וטילים. הטווח, הדיוק וגודל ראש הקרב המקסימאליים גדלו, תופעה זו נראית בירי רחב היקף ועצים יותר ויותר במהלך השנים. אך החידושים התומכים לבדם לא מהווים טיפוס למעלה, עד שהם משתלטים (או לפחות משתדלים להשתלט) על התחרות ה"קלאסית". בהקשר הזה, היינו רואים פגיעה משמעותית במתקנים צבאיים במקום הריכוז על אזורים אזרחיים (טיפוס מהיעדים ה"רכים" של העורף האזרחי למעלה אל היעדים הקשים של צה"ל ומערכת הביטחון), או, מאמץ להשתיק את ישראל באופן שיקשה עליו להחזיק בצבא בכלל[27].

נכון לכתיבת המאמר, לא נראה תופעות כאלה. כפועל יוצא מהאופי הא-סימטרי של העימות, ארגוני הטרור עושים שימוש באמצעים שאינם מתאפיינים בתחרות צבאית בכלל, אלא בפגיעה בעורף האזרחי, אך קשה לראות איך איום התמ"ס יכול לערער את יסודות הצד הישראלי בתחרות הצבאית. הטיפוס שאכן קיים היה מהשימוש בירי תמ"ס ככלי טקטי לשימושו האסטרטגי כאמצעי ליצור הרתעה בצד הישראלי. אם הטיפוס הזה לא ימשיך למעלה בכיוונים ששורטטו לעיל, טווחו מוגבל מלהיקרא שיבוש.

נכון שחמאס וחיזבאללה פיתחו כוחות סדירים וחצי-סדירים כשהם נשענו על איום התמ"ס, אך אין זה מהווה טיפוס למעלה במובן שלנו, מפני שהטיפוס למעלה של חדשנות משבשת לא מסתיים לחזרה לתחרות סימטרית (חוץ ממקרים בו הצד המשובש מאמץ את החדשנות, ויוצר סימטריות חדשה). ואילו, פיתוח יכולות סימטריות תוך כדי הישענות על יכולות א-סימטריות הוא אספקט קנוני של לוחמת גרילה.

העובדה שהשימוש ברקטות עקף את כל היכולות ההגנתיות של צה"ל (עד פיתוח מערכות יירוט) היא משמעותית, אך היא לא בהכרח מוכיחה שמדובר בחדשנות משבשת. איתי ברון מייחס את התופעה הזאת לטענתו שמדובר ב"מהפכה בעניינים צבאיים של הציר הרדיקלי". הדוגמה של מנוע הסילון למעלה מהווה מקרה שממחיש את ההבדל בין "מהפכה בעניינים צבאיים" (RMA) לבין "חדשנות משבשת צבאית". מהפכות בעניינים צבאיים מהוות התופעה בה הכוח הקיים של צד אחד הופך להיות לא רלוונטי כתוצאה מחדשנות של הצד השני. במנוע הסילון, זה התרחש על ידי פריצת דרך מרחיקת לכת, אך שבהחלט מהווה חדשנות תומכת ולא משבשת. גם פה, התיאוריות הצבאייות של מהפכות בעניינים צבאיים או של לוחמת גרילה מסבירות את המצב באופן יותר קוהרנטי מתיאוריית "חדשנות משבשת צבאית".

"לוחמת לגיטימיות"

ראוי לבדוק האם טקטיקות חדשות על התפר הצבאי-מדיני יכולות להיות משבשות. השיבוש הטיפוסי בעולם העסקי אינו מוכר כאיום על החברות המבוססות עד שלב מאוחר מדי, וגם בעולם הצבאי כדאי להתייחס לאיומים שנראים שוליים, או אפילו לא רלוונטיים, כחדשנות משבשת אפשרית. לכן, האיומים שמובנים מאליהם (איום התמ"ס והמנהרות), למרות שהם כונו חדשנות משבשת צבאית בספרות הקיימת, מהווים כר פחות פורה לעיון מאיומים שאינם כה מרכזיים.

לכן נבחנים פה איומים פחות קונבנציואנליים, כמו קמפיין הBDS, המאמץ התקשורתי והתודעתי נגד ישראל וצה"ל במערב והניסיון לנצל כלים ומוסדות חוקיים נגד צה"ל ("לוחמה מפשטית"). המאמצים האלה, שכוללים בין היתר מרכיבים כלכליים, משפטיים, ותודעתיים, משולבים אחד בשני. עדות לכך היא מצד אחד הקמפיינים והרטוריקה המשפטיים של תנועת ה-BDS (מטבעה מערכה כלכלית-מדינית), ומצד שני נסיונות לנהל הליכים משפטיים נגד צה"ל וגורמים ביטחוניים ישראליים רק כדי להביך או להשיג הישגים תקשורתיים, אפילו כשההליך המשפטי עצמו אינו בעל יכולת מציאותית לשאת.[28] הכלים האלה מיועדים כולם ליצור יתרון לצד הפלסטיני בזירת הלגיטימציה. בזירה הבינ-לאומית, וגם בקרב הציבורים הישראלי והפלסטיני, הם מעצימים לגיטימיות פלסטינית ופוגעים לגיטימיות ישראלית. לכן, השילוב של הכלים ייקרא פה "לוחמת לגיטימיות".

לוחמת לגיטימיות תיבחן פה במידה שהיא מיועדת להשיג יעדים צבאיים או מהווה חלופה לאמצעים צבאיים מסורתיים. לדוגמה, ביולי 2013 ממשלת ישראל הסכימה למסור 104 מחבלים פלסטיניים, בהם רוצחים מורשעים, בתמורה להתחייבות של הרשות להקפיא את הגשת מועמדותה להיות חברה בבית הדין הפלילי הבינלאומי, כך שהאיום של הליכים משפטיים החליף את הדפוס המסורתי של מיליציות פלסטיניות להשגת שחרור אסיריהן - חטיפת חיילי צה"ל.

סוג שונה של ערך

לוחמת הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית וגורמים במגזר השלישי נגד ישראל מציעה סוג שונה של ערך מהאמצעים הצבאיים היא החליפה. לגיטימיות בינלאומית או מערבית בעבר היתה ערך משני לחלוטין, אם בכלל. פעילות צבאית ופעילויות טרור של אש"ף ובני בריתו יצרו לגיטימציה לצה"ל בציבור הישראלי והבינלאומי. פעולות כמו חטיפת מטוסים אכן שימשו קבוצות טרור – הם סיפקו קלף מיקוח עוצמתי – אך המוניטין של הקבוצות האלה בציבורים המערביים סבל מהטקטיקות האלה. כיום, הרשות הפלסטינית וארגונים מהמגזר השלישי שמצדדים נגד ישראל (הן בארץ או ביו"ש, הן באירופה או בארצות הברית) דווקא מעדיפים לגיטימיות על פני שיקולים אחרים.

פער יכולות/דרישות

לוחמת הלגיטימיות במוסדות בינלאומיים יצאה לפועל בערך מ2011, כשנשיא הרשות הכריז ש"קבלת פלסטין לאומות המאוחדות תסלול את הדרך לבנאום הסכסוך כדבר משפטי, לא רק מדיני." בוודאי היו נסיונות להשתמש במוסדות בינלאומיות ובמשפט לאומי ובינלאומי קודם לכן - מהחלטת 3379 של עצרת האו"ם שהשווה בין ציונות לגזענות, עד ההחלטה של בית הדין הבינלאומי לצדק ב2004 נגד גדר הביטחון ביהודה ושומרון. אך המהלכים של הרשות הפכו להיות יותר מאורגנים ואסטרטגיים מתחילת המאמץ להתקבל לאו"ם ולמוסדות ארגוניים אחרים.

מבחינת יעדיהם, קשה למדוד אם הם השיגו את יעדיהם באופן עקבי, מפני שיעדים כאלה כללו בניית לגיטימציה באוכלוסייה הפלסטינית, השגת קלפי מיקוח מול ישראל, ותמיכה בינלאומית (אותה הבעיה של סובייקטיביות שנזכר בעניין התמ"ס). בכל זאתאפשר להצביע בכמה מקרים על הישגים קונקרטיים של לוחמת הלגיטימיות, הבולט בהם הוא שחרור 104 אסירים פלסטיניים, בהם מחבלים "עם דם על ידיהם", בתמורה להקפאת המאמץ הפלסטיני להצטרף למוסדות בינלאומיים, בהם בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC). הקושי אינו רק למדוד את האפקטיביות של לוחמת הלגיטימיות, קשה באותה מידה למדוד את האפקטיביות של האמצעים האלימים והטרוריסטיים שקדמו לה – אם לוחמת הלגיטימיות יותר אפקטיבית מקודמיה, אך לא מדובר בחדשנות שמבשת כלל.

ברור שהיעדים הסופיים של לוחמת הלגיטימיות וטרור דומים (שחרור אסירים, הפגנת התנדגות לישראל, השפעה על החלטות ישראליות בנושאים כמו ההתיישבות או פעילות צה"ל). גם ברור שלוחמת הלגיטימיות, כמו טרור, השיגה את יעדיה לפעמים – אך לא תמיד. לכן, בתוך מסגרת הערך החדש של לגיטימיות, אפשר לטעון (אבל אי אפשר להוכיח) שלוחמת הלגיטימיות סיפק תפוקה נמוכה יותר לפי הפרמטרים הישנים, אך השיגה משמעותית יותר לפי הפרמטרים של בניית לגיטימיות בינלאומית ופגיעת הלגיטימיות של פעולות צה"ליות. בכל זאת, מפני שמדובר בתופעה היסטורית שנמשכת עד היום, אפשר לדמיין שבעתיד נדע כמה משמעותי השינוי היה, וייראה שאפקטיביות של לוחמת הלגיטימיות אכן נבדלה מאלה שקדמו לה באופן שאינו כה ברור עכשיו.

הטיפוס למעלה

אפשר לדמיין שיתקיים סוג של טיפוס למעלה של לוחמת הלגיטימיות, ולשרטט מגמות אפשריות לה. מלפני 10 שנים, לגיטימיות הפכה מכלי שולי טקטי, לכלי מרכזי אסטרטגי. התגובות הישראליות הראשונות היו לנסות לכפות על הרשות הפלסטינית להימנע מהצטרפות לארגונים בינלאומיים, על ידי סירוב למסור את המסים שנגבו מהשטחים. המאמץ הדיפלומטי הפלסטיני היה פחות פעלתני מאז הצטרפות לבית הדין הפלילי הבינלאומי (למעט מקרים כמו מינוף אונסק"ו נגד ישראל והחלטת מועצת הביטחון 2334), אך לוחמת הלגיטימיות בזירות אחרות לא האטה.

הרשות הפלסטינית ובני בריתה (כולל אירגונים לא ממשלתיים ובמקרים מסויימים ממשלות) קידמו סדר יום, כולל BDS, כדי לערער לגיטימיות ישראלית, גם פנימית גם בינלאומית, לשים לחץ על ממשלת ישראל בנושאים כמו ההתישבות והמעמד החוקי של יהודה ושומרון. לאחרונה, לדוגמה, בית הדין לצדק האירופאי (הגוף העליון ברשות השופטת של האיחוד האירופאי) פסק שתוצרי יישובים מעבר לקו הירוק לא יכולים להיות מתוייגים כ"תוצרת ישראל" באיחוד האירופאי. למרות שטרם התברר איך או האם הפסיקה תאכף בפועל, עקרונית ממשלת ישראל תיאלץ או ליסוג מעמדתה לסרב לאפשר אפלייה חוקית או מסחרית בין יישובים ישראליים לשאר הארץ, או לקבל נזק משמעותי לייצוא לאירופה.

אפשר לטעון שהשימוש בלוחמת לגיטימיות טיפס מטקטיקה משנית, המיועדת רק להשגת תמיכה בינלאומית, לאמצעי העיקרי שהרשות יכולה למנף אותו להשגת יעדיה מול ישראל, מאחר שהרשות ויתרה על התנגדות אלימה. לפעמים, הרשות הפלסטינית סרה מהאסטרטגייה המוכתבת על ידי לוחמת הלגיטימיות כדי לבנות תמיכה מקומית – לדוגמה התמיכה המילולית שהרשות נתנה למחבלים בתחילת אירועי "גודל השעה."[29]

מפני שאי אפשר למדוד את הביצועים של האסטרטגיה הנוכחית או של האסטרטגיה הקודמת, קשה להצדיק את הטענה שנראה טיפוס למעלה. טיפוס כזה יכלול את היכולת להרתיע את ממשלת ישראל או צה"ל באופן נרחב. אך הטיפוס למעלה, כאמור במקרה בוחן הקודם, מהווה תופעה שתוכל להתרחש בעתיד, לא רק בעבר. לכן אם לוחמת הלגיטימיות טרם מילאה את התנאי הזה של חדשנות משבשת צבאית, אי אפשר לדחות את האפשרות שהיא תמלא אותו בעתיד.

חדשנות משבשת צבאית – האם היא שימושית?

לאור מקרי המבחן ההיסטוריים והישראליים, נראה שאפשר לטעון שחדשנות משבשת צבאית אכן קיימת. אך התנאי השלישי ששורטט במבוא למאמר זה היה ששימושיות התיאוריה נובעת מכוחה לגלות משהו על התופעה מעבר לה. בעולם העסקי, זאת הטענה שחברות טובות (בניגוד לחברות מובלות ע"י מנהלים כושלים, שקורסות לסיבות אחרות) מתעלמות מחדשנות משבשת עד שלב מאוחר מידי, מפני שמנהליהן משתכנעים שכדאי לוותר על פלח השוק שהחברות המשבשות מתחרות עליו.

לכן, בחדשנות משבשת צבאית, צפוי שצבאות שניצבים מול איום משבש לא יכירו בו כאיום רציני עד שלב מאוחר מידי (אלא במקרה שהם למדו את תיאוריה).[30] זהו מבחן אחד בו חדשנות משבשת צבאית נכשלת לחלוטין. במאמר, נזכרים ארבעה מקרי חדשנות משבשת צבאית היסטורית ושני מקרים אפשריים של חדשנות משבשת צבאית המוכוון נגד צה"ל ומדינת ישראל כיום. למעט התפתחות אבק השריפה והנשק החם[31] בכל מקרה שנזכר במאמר, הארגון הצבאי ה"משובש" הבין מהר מאוד את חומרת והיקף האיום, וביקש לפעול נגדו:

הכרה מאוחרת	מקרה
הצי המלכותי התחיל להכשיר את עצמו למלחמה נגד צוללות טרם פריצת המלחמה, אך לא הבין נכון את האיום עבור אוניות הסחר. תקיפות גרמניות על אוניות סחר ב1914-15 לא איימו על בריטניה באופן משמעותי. הגרמנים התחילו לתקוף אוניות הסחר ללא ההגבלות בפברואר 1917. באותה שנה, הבריטים הצליחו להקים את הדיויזיה נגד צוללות, לחמש עשרות אוניות סחר לתקוף צוללות וליצור תפוקה עקבית של פצצות עומק ביוני 1917.[32] הכי חשוב, הם התחילו להשתמש בשיירות, טקטיקה שניטרלה את האיום של הצוללות. ההכרה באיום היתה מהירה מאוד, ולמרות שהוטבעו הרבה ספינות סחר בריטיות בחצי הראשון של 1917, הצי המלכותי הסתגל לאיום המשבש וניצח אותו.	צוללות
השימוש מטעני חבלה בעיראק החל עם כניסת חיילי ארה"ב ובני בריתם לעיראק ב2003. כבר ב-2003, הוקם כח משימה בפיקוד תת-אלוף בנושא של מטעני חבלה. עם הסלמת האיום, החשיבות של כוח המשימה גדל והוא הועבר לפיקוד סגן שר הביטחון האמריקאי ב2004. ב2006, הוקם הJIEDDO, סוכנות צבאית מיועדת לנצח את איום מטעני החבלה.[33] אפשר לטעון שהתגובה האמריקאית למטעני החבלה היתה שגויה או לא מועילה, אך ההכרה באיום היתה מהירה.	IED
אחרי המצאת נושאות מטוסים בסוף מלחמת העולם הראשונה, כל המעצמות הימיות (בריטניה, ארצות הברית ויפן) פיתחו אותן בו-זמנית, מפני שכולם הכירו בפוטנציאל שלהן.	נושאות מטוסים
ישראל פיתחה צבע אדום ואז כיפת ברזל ומערכות יירוט אחרות בתגובה לעלייה בהיקף ירי התמ"ס שנורה לעבר ישראל. האומנם, לא כל גורם הסכים על איך ואיפה להשתמש באמצעי יירוט, או ייחס אותה הרמה של חשיבות לאיום התמ"ס, אך התגובה המערכתית מראה שישראל וצה"ל השקיעו תקציבים, סד"כ ותשומת לב משמעותיים בהתמודדות עם האיום.	איום התמ"ס
הקמת גופים ממשלתיים וצבאיים, ההשקעה המתמשכת בדובר צה"ל, חטיבת הקש"ח, והנסיונות לצבור ראיות ונתונים אחרי הסבבים האחרונים בעזה מעידים על כך שישראל וצה"ל לוקחים את איום הלגיטימציה ברצינות.	לוחמת לגיטימיות

 

האומנם, המקרים הללו אינם בהכרח קבוצה מייצגת של חדשנות משבשת צבאית (למרות שאין סיבה לחשוב שהם יוצאי דופן, חוץ מהמקרים הישראליים שטרם התבררו כחדשנות משבשת וודאית). ברם, הנתונים האלה מכריחים הסבר – למה מפקדים מצליחים להבין את הפוטנציאל המאיים של חדשנות משבשת צבאית, בעוד מנהלים מתקשים לתפוס חדשנות משבשת עסקית עד שלב מאוחר מדי? התשובה נובעת מהעובדה שטיב התחרות העסקית שונה מטיב תחרות הלמידה הצבאית.

בעולם העסקי, כשחברות קטנות מקדמות חדשנות משבשת, לראשונה הן לא מתחרות עם החברות המבוססות. החברות המשבשות המצליחות מתחילות לטפס למעלה דרך השוק, ורק אז מקיימות תחרות - אך התחרות הזאת מוגבלת לפלח השוק הנמוך ביותר, עם הרווחים הקטנים ביותר. מנהלי החברות הממוסדות מקבלים את ההחלטה (המוצדקת, לפי תורת הניהול) לא להקדיש משאבים רבים להתחרות על פלח השוק הזה, ובמקומו מתרכזים בפלח השוק המרכזי עבורם, שמספק רווחים גדולים יותר. תהליך זה חוזר על עצמו עד שהחברות הממוסדות קורסות, מפני שהן ויתרו על יותר ויותר מפלח השוק שלהם.

אך בתחום הצבאי, התופעה הזאת לא מתרחשת. צבאות לא מתעלמים ממתחריהם בהקשרי עימות צבאי, או מוותרים על "פלח שוק", מפני שתחרות למידה צבאית, בניגוד לתחרות עסקית, קרובה יותר למשחק סכום אפס. בדוגמאות ההיסטוריות של חדשנות משבשת צבאית, הצד המשובש הבין במהרה את ההשלכות לביטחונו. הבריטים ניצחו את מערכת הצוללות הגרמנית, ישראל פיתחה כיפת ברזל והקימה גופים בממשלה ובצבא להגן על לגיטימיות שלה. ברם, יפן, ארצות הברית ובריטניה באותו העשור ובאופן עצמאי זיהו את הפוטנציאל של נושאות מטוסים והחליטו לפתח אותם. מתברר שבניגוד לעולם העסקי, צבאות מכירים מהר מאוד את האיום (ואולי את ההזדמנות) שחדשנות משבשת טומנת בחובה.

סיכום

חדשנות משבשת צבאית אולי תהווה תיאוריה מועילה אקדמית, אך במצבה הנוכחית העניין הרב בה בספרות המקצועית הצבאית אינו מוצדק. חוסר ההסכמה על הגדרה בסיסית של התיאוריה והשימוש הנרחב בה שאינו מבוקר מקשים על קצינים וחוקרים לעשות שימוש זהיר במושג קוהרנטי. מעבר לכך, השוני בין משמעותה של המילה "שיבוש" לבין התיאוריה של חדשנות משבשת מביא לבלבול רב.

אומנם בעולם העסקי קיימת אותה הבעיה של שימוש נרחב ומטעה במושג "חדשנות משבשת", אך חוקרים אקדמיים ואנשי עסקים העריכו שיש תועלת במושג הזה.[34] אפשר להסביר זאת גם כתוצאה מהתובנה של קלייטון קריסטנסן – חדשנות משבשת מהווה מלכודת דווקא למנהלים טובים, מפני שמנהלים אלה נוטים להתעלם מהחדשנות או לא להתחרות בה עד שלב מאוחר מדי. נראה שאזהרה זו לא תקפה בתחום הצבאי, ולכן אין לגרסה הצבאית של התיאוריה התועלת הניכרת מהשימוש בה.

יש ערך רב בהצעת מסגרות תפיסתיות להבנת האיומים שאנחנו מתמודדים איתם, על תנאי שאנחנו בוחנים אותן באופן ביקורתי. העובדה שהממסד הביטחוני האמריקאי מתלהב מ"חדשנות משבשת צבאית" אינה נימוק מספק לאמצה בצה"ל לעקוב אחריהם. לא פעם התפיסות האופנתיות של הממסד הביטחוני האמריקאי התגלו כאשליות, שאולי טומנות בחובן גרעיני השראה, אך שלא מספקות לצרכי השעה.

השאיפה להגיע להבנה תיאורטית של ההקשר בו אנו פועלים ובפרט בעיסוק הצבאי ראויה לציון לשבח, אך לא במחיר של התגשמות בבחירת המסגרות התיאורתיות המתאימות ביותר. לכן ריבוי המסגרות התפיסתיות מהווה נכס עבור אנשי צבא המבקשים להרחיב ידיעתם במקצוע הצבאי. ייתכן שמסגרת החדשנות המשבשת הצבאית תסייע להם, אך על העוסקים במלאכה בצה"ל דרושה תשומת לב רבה מהימשכות אחר מונחים פופולאריים ולבחון בביקורתיות את התיאוריה והמושגים לאורה פועלים.

הערות שוליים:

[1]  אני רוצה להודות למר לייזר ברמן, רס"ן איתי חיימיניס וסרן אייל הורוביץ על עזרתם ועידודם בכתיבת מאמר הזה. כמובן, הדעות המוצגות במאמר מייצגות את דעותיי בלבד.

[2] הספרות הלועזית בנושא ענפה, אך בעברית גם כותבים על חדשנות משבשת צבאית, הן בכתיבה צבאית והן בעיתונאות:

תא"ל מוטי ברוך ואל"ם ערן אורטל (2017), "תר"ש "גדעון": אוקיינוס של חדשנות", מערכות 471, עמ.22-29

לייזר ברמן (2016), "חדשנות משבשת בעידן הנוכחי וההתמודדות איתה", בין הקטבים 9, עם.25-42

אוהד ברזילאי (15.0.2014), "דילמת החדשנות – גרסת עזה", כלכליסט, https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3638444,00.html

[3] "Unfortunately, disruption theory is in danger of becoming a victim of its own success. Despite broad dissemination, the theory’s core concepts have been widely misunderstood and its basic tenets frequently misapplied."

Clayton M. Christensen, Michael E. Raynor and Rory McDonald (2015), “What is Disruptive Innovation?” Harvard Business Review https://hbr.org/2015/12/what-is-disruptive-innovation

[4] לדוגמאות ראה:

Raymond E. Franck & Terry C. Pierce (2006) “Disruptive military innovation

and the War on Terror: Some thoughts for perfect opponents” Defense & Security Analysis, 22:2,

123-140, DOI: 10.1080/14751790600763997

George M. Dougherty (2018) “Promoting Disruptive Military Innovation: Best Practices for DoD Experimentation and Prototyping Programs” Defense ARJ, 25:1, 2-29 https://www.dau.edu/library/arj/ARJ/arj84/ARJ84%20Article%201%20-%2017-782%20Dougherty.pdf

[5] Clayton Christensen (1997), The Innovator’s Dilemma: When New Technologies Cause Great Firms to Fail, (Harvard Business School Press: Boston) עמ.28

[6] Clayton Christensen, The Innovator’s Dilemma עמ.32

[7] Clayton Christensen, The Innovator’s Dilemma עמ.11

[8] Gautam Mukunda (2010), "We Cannot Go On: Disruptive Innovation and the First World War Royal Navy", Security Studies 19, עם.125

[9] קרב יותלנד היה נקודת המפנה במערכה הימית במלחמת העולם הראשונה, הקרב הסימטרי הגדול ביותר בין הציים במהלך המלחמה.

[10] Clayton Christensen, The Innovator’s Dilemma עמ.11

[11] Constantinos D. Charitou and Constantinos C. Markides (2003), “Responses to Disruptive Strategic Innovation”, Sloan Management Review 44:2, https://sloanreview.mit.edu/article/responses-to-disruptive-strategic-innovation/

[12] Clayton Christensen, The Innovator’s Dilemma עמ. 11

[13] Dave Bailey (2017), “Why Airbnb Is Disruptive Innovation and Uber Is Not”, Inc. https://www.inc.com/dave-bailey/why-airbnb-is-disruptive-innovation-and-uber-is-not.html

[14] Trevor N. Dupuy (1980), The Evolution of Weapons and Warfare, (Da Capo Press) p.91

[15] Ibid. p.92

[16] Ibid. p.94

[17] Ibid. p.97

[18] אבק השריפה שונה מדוגמאות קודמות אחד בנקודה חשובה – בשל ההתפתחות הארוכה והמתמשכת של הטכנולוגיה, אי אפשר להגיד במקרה הזה שצבא או ארגון אחד שיבש צבא או ארגון שני. לעומת זאת, גם בעולם העסקי, המחדש המקורי אינו תמיד זה שמנצל היטב את החדשנות המשבשת, וחברות משבשות לעיתים קרובות נכשלות. תגובה אחת קלאסית לחדשנות משבשת היא לאמץ אותה – וכמובן שזה קרה בדוגמה של אבק השריפה.

[19] Clayton M. Christensen et. al. (2015), “What is Disruptive Innovation?”

[20] George M. Dougherty “Promoting Disruptive Military Innovation”

[21] Jeff Tlapa (2016), “Disrupt or be Disrupted”, Proceedings 142:8, (US Naval Institute) https://www.usni.org/magazines/proceedings/2016/august/disrupt-or-be-disrupted

[22] לדוגמה ראה:

Terry C. Pierce (2004), Warfighting and Disruptive Technologies, (Frank Cass: London & New York) p.131

[23] Ibid. p.130

[24] Ibid.

הדרדנוט היה הסוג החדשני והעוצמתי ביותר של ספינת קרב לפני מלחמת העולם הראשונה, והיה מאופיין בשריון  ותותחים כבדים. הבריטים בנו את נושאות המטוסים שלהם בין המלחמות כסוג של דרדנוט, עם דגש על מיגון ושריון הספינה, והדפוס הזה היה פחות מוצלח.

[25] לייזר ברמן (2016), "חדשנות משבשת בעידן הנוכחי וההתמודדות איתה", בין הקטבים 9, עמ. 37-39

ברזילאי, "דילמת החדשנות – גרסת עזה"

[26]  לייזר ברמן, "חדשנות משבשת בעידן הנוכחי", עמ. 40

[27] למרות שיש ניסיון מתמיד של יורי הרקטות והטילים לפגוע במחנות ובבסיסי צה"ל (בדגש על חיל האוויר), המאמץ הזה נבלם באפקטיביות ע"י מערכת כיפת ברזל. קשה לכנות את זה "טיפוס למעלה" כל עוד שהוא כושל.

[28] Orde F. Kittrie (2016), Lawfare: Law as a Weapon of War, (Oxford University Press: Oxford), עמ.198

[29] אריק ברבינג (האריס) ואור גליק (2019), "התמודדות השב"כ עם טרור הבודדים", בין הקטבים 23, עם. 137

[30] לייזר ברמן, "חדשנות משבשת בעידן הנוכחי", עמ.36

[31] שמהלכה נמדד במאות שנים ומספקת דוגמאות רבות של אלו שהכירו בפוטנציאל ואלה שנכשלו להכיר בו

[32] Dwight R. Messimer (2001), Find and Destroy: Antisubmarine Warfare in World War I (Annapolis: Naval

Institute Press) pp.77-8

[33] אורי גולדברג, "מהשתנות סביבתית לשינוי מערכתי: המקרה של JIEDDO ומטעני הצד בעיראק", בין הקטבים 2, 66

[34] חשוב לציין שנשמעים קולות גוברים נגד תיאוריית החדשנות המשבשת גם בעולם העסקי. מאמר ביקורת אחד גילה שהניתוח של קריסטנסן מתעלם מהרבה מההקשר והמידע על התעשיות עליהן הוא כתב:

Andrew A. King & Baljir Baatartogtokh (2015), “How Useful Is the Theory of Disruptive Innovation?” Sloan Management Review 57:1 https://sloanreview.mit.edu/article/how-useful-is-the-theory-of-disruptive-innovation/

ביקורת אחרת טענה שחדשנות משבשת אינה תיאוריה אקדמית אלא "תיאוריה של היסטוריה" באותו מובן שהשגחה אלוהית מהווה תיאוריה של היסטוריה:

Jill Lepore (23.06.2014),”The Disruption Machine: What the gospel of innovation gets wrong.” The New Yorker, https://www.newyorker.com/magazine/2014/06/23/the-disruption-machine