'לבנון - המלחמה האבודה', סקירת ספרו חיים הר-זהב

נדמה כי בחברה הישראלית נושא עימו כל דור מחדש חוויות מעצבות בולטות הקשורות באירועים  רבי משמעות. לעיתים אלו אירועים כגון הקמת מדינת ישראל, חוזה השלום עם מצרים או אפילו זכייה ספורטיבית או תרבותית של קבוצת ספורט ישראלית או להקה מקומית.

לצערנו הרב, פעמים רבות מידי, חוויות דוריות מעצבות אלו מקורן במלחמות או לחלופין בלחימה שהתקיימה ביניהן. לעיתים אף לוקח זמן רב עד אשר אותם חוויות באות לידי ביטוי אצל בני אותו הדור. כך, תחושת המחנק והחרדה אשר אפפה דור שלם ערב מלחמת ששת הימים התחלפה באופוריה עצומה לאחר המלחמה; וכך אנו יכולים לראות כיצד הטראומה של מלחמת יום הכיפורים עיצבה דור שלם בחברה הישראלית, כאשר חלק ניכר מן הביטוי לטראומה זו, הגיעה רק בפרק זמן מרוחק משאון המלחמה.

ספרו של חיים הר-זהב, לבנון – המלחמה האבודה, מביא לקורא הישראלי את החוויה המעצבת המרכזית של שכבה שלמה בחברה הישראלית, אשר שירתה ברצועת הביטחון בדרום לבנון בשנות ה-90, גדלה והתחנכה על האתוס כי הישיבה ברצועה מטרתה "הגנה על יישובי הצפון", ומלבד האבדות האישיות והכאב הפרטי, התגבשה אצלם התחושה כי הציבוריות הישראלית ביקשה לטאטא את התקופה הזו אל מתחת לשטיח הזיכרון הציבורי. למשל, אותה בחורה צעירה אשר ישבה בבית קפה תל אביבי אופנתי, והחוויות אשר חלק הר-זהב עם חברו על השירות ברצועת הביטחון, הובילו אותה למסקנה כי מדובר במלחמת לבנון השנייה. כאשר הסבירו לה השניים כי מדובר בתקופת שנות ה-90 ברצועת הביטחון, העלו שמות של מוצבים ואת אסון המסוקים גירד הדבר רק במעט את מעטה השכחה אצלה.

הר-זהב נטל על עצמו משימה מורכבת, לעסוק ברמה האסטרטגית של השהייה ברצועת הבטחון ולחברה לרמה הטקטית. הוא רוקם בחוט עדין את המציאות שהתפתחה בין שתי הרמות החשובות הללו בצורה מרשימה, מחבר בין הסיפורים האישיים של חיילי צה"ל, התמונה הביטחונית-מדינית והזירה הפנים ישראלית והופך את הספר למעניין לקריאה וללמידה ולחלק חשוב מארון הספרים של חובבי ההיסטוריה. יתרה מכך, השילוב בין הרמות השונות הופך את הספר לפריט למידה מרכזי בקרב האנשים שהצבא הוא מקצועם וחשיבה אסטרטגית- מערכתית ואף טקטית היא תפקידם.

הר-זהב עצמו התגייס לצה"ל בנובמבר 1995, שירת בחטיבת הנח"ל, ועשה חלק ניכר משירותו ברצועת הביטחון.

ספרו הוא למעשה המשך לכתיבה קיימת אך חסרה, אודות תקופת שהיית צה"ל ברצועת הביטחון בין השנים 2000-1995. ספרו של משה תמיר, מלחמה ללא אות, וספריהם של רון לשם, אם יש גן עדן, אשר עובד לסרט ידוע - בופור, ושל מתי פרידמן, דלעת – מוצב אחד בלבנון, ביקשו להעביר את החוויה האישית – לעיתים הלאומית – של כל אחד מן הכותבים מתקופת שרותם ברצועה. רשומונים אלו מצטרפים למחקרים פנימיים של מחלקת היסטוריה ומרכז דדו,[2] אשר ביקשו להביא גוון אקדמי-מחקרי אל הכתיבה האישית והספרותית.

הספר מורכב מ 17 פרקים אשר עוסקים באירועים מרכזיים מזמן שהיית צה"ל באזור הביטחון ובהם חלקים המשלבים בין החוויות האישיות של החיילים, התקלות המבצעיות ובין המציאות הביטחונית-מדינית אשר התקיימה באותן השנים. חלק נרחב מן הכתיבה אף נוגע לתהליכים אשר התרחשו בחברה הישראלית באותם הזמנים כאשר סוגיית לבנון הפכה לשיח המרכזי בישראל.

כך למשל מתאר הר-זהב מארב אשר הציבו אנשי חיזבאללה לכוח שריון מגדוד 74 אשר הגיע למוצב עישייה לצורך החלפת קו עם גדוד שריון אחר, מחטיבה 7. בדרכם למטווח הקרוב למוצב, לצורך איפוס ותיאום נשקים אישיים, נתקלו חיילי הגדוד במארב של לוחמי חיזבאללה אשר המתין במקום במשך שלושה ימים. לוחמי חיזבאללה זיהו את השיגרה של החלפת הקווים – כולל קיום המטווח האישי – וראו בכך שעת כושר לפגוע ביחידות החדשות אשר מגיעות לגזרה. מן הירי של אנשי חיזבאללה נהרג לוחם צה"ל שחר מינס ועוד חמישה חיילים נפצעו.

הר-זהב איננו עוצר בתיאור של האירוע הקשה, אלא מרחיב את התמונה אל הזירה אשר הפכה מרכזית יותר ויותר באותה התקופה, ועוסק בהשלכות של הנפגעים ברצועת הביטחון על הלך הרוח בחברה הישראלית. כך למעשה מצייר הר-זהב את הנתיב אשר הוביל את ישראל לסגת בסופו של דבר מלבנון.

את משפחתו של מינס ביקר נשיא המדינה עזר ויצמן ושם אמר הוא דברים אודות הצורך לסגת מלבנון. אולם נדמה כי הדבר אשר סימן את שינוי התודעה בחברה הישראלית – ובקרב חלק מן היחידות הלוחמות – היו דבריו של אחד מן הפצועים במארב, אשר בניגוד להלך הרוח המוכר של פצועים המבקשים לחזור במהרה מבית החולים אל היחידות הלוחמות, טען בדבר רצונו להישאר בישראל ולא לחזור לרצועת הביטחון. לא רק שהדברים נאמרו, אלא שהדובר אף לא חשש לאמרם בגלוי.

בחלקים מרכזיים בספר, מתאר הר-זהב את התחרות על הלמידה אשר התפתחה בין צה"ל ומערכת הביטחון על גווניה לבין ארגון חיזבאללה. הדבר נכון כמובן לכל עימות או מלחמה, אולם מודגש באופן ברור בשעה שצה"ל הגדול, הכבד והאיטי התמודד מול ארגון קטן, מהיר ויעיל כדוגמת החיזבאללה.

הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בהתמודדות אל מול איום המרגמות. חיזבאללה הבין תוך זמן לא ארוך כי אחת מנקודת התורפה הצה"ליות היא שאלת המיגון במוצבים. יתרה מכך. הוא הסיק כי לאחר מטח המרגמות הראשון והלא מדויק, מוצאים חיילי צה"ל מסתור ומיגון טוב בהרבה מחוץ לעמדות התצפית ובכך מסוכל הירי. בשל כך, בתהליך מהיר של הבנה, למידה וביצוע, ייעל הארגון את דיוק הפצצות ואת מהירות שיגורן, והדבר הוביל לנפגעים ישראלים לא מעטים כתוצאה מכך. לאחר שזיהתה ישראל כי זוהי אחת מנקודות התורפה שלה, מיגנה היא את המוצבים מפני איום זה באמצעות בטון רב, והדבר הביא לירידה משמעותית בנפגעים. אולם מדובר היה כאמור בתחרות שאיננה נפסקת, ומציאת מענה אחד לאתגר המרגמות לא נשארה ללא תגובת נגד. הדבר בא בדמות טילים נגד טנקים – אשר החלו לפגוע במוצבים, בחיילים הנעים בצירי הדרכים ואף בכלים המשוריינים הישראליים.

כהשלמה לחלק זה בספרו של הר-זהב מומלץ לקרוא גם את מאמרו של ד"ר אהד לסלוי ממחלקת היסטוריה: "השתנות תפיסתית או התאמות טקטיות? למידה והשתנות באזור הביטחון בלבנון בשנים 1996-1995", אשר התפרסם בכתב העת יסודות.[3] במאמר מבקר לסלוי, ובכך טענותיו דומות לדבריו של הר-זהב, את הקיפאון הצה"לי אשר שרר ברמה המערכתית בכל הנוגע להתמודדות עם המציאות ברצועת הביטחון; אך מראה בצורה ברורה כיצד ברמה הטקטית, בדרגי השדה, הצליח צה"ל להתמודד באופן מוצלח, בחלק מן השנים, עם אתגר הלמידה ההדדית.

סוגיה רלבנטית גם לאתגרי הביטחון הנוכחיים של ישראל, מעלה הספר כאשר הוא עוסק במאמצים האזרחיים של מדינת ישראל וצה"ל בדרום לבנון. בכל ספר תיאוריה אשר עוסק בלחימה כנגד גרילה מודגש הצורך של הצבא או המדינה הנאבקים בארגון לרכוש את "ליבם ומוחם" של האוכלוסייה האזרחית שבאזורם מתנהלת הלחימה. הדבר נועד למנוע מלוחמי הגרילה לעשות שימוש במרחב האזרחי לצורך פגיעה בכוחות הצבא. כך, למשל, ביקשו האמריקאים לעשות בווייטנאם באמצעות מיזמים כלכליים, אזרחיים וחברתיים אשר נועדו לרכוש את אמונם של תושבי הדרום ולסייע להם במאבקם בארגון הוויטקונג.

ניסיון דומה עשתה מדינת ישראל בדרום לבנון כאשר הקימה את יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) אשר יעודה היה שמירה על הקשר עם תושבי דרום לבנון ועם צבא דרום לבנון (צד"ל). המטרה המוצהרת הייתה הקטנת הנוכחות הצבאית הישראלית בדרום לבנון והענקת שירותים אזרחיים לתושבי הדרום, במטרה שימנעו נוכחות עוינת באזורם וייסעו לאינטרסים הישראליים. כך הוקם מיזם "הגדר הטובה" אשר אפשר לתושבי הדרום לעבוד בישראל ורופאים ישראליים טיפלו בחולים בדרום לבנון.

אולם, גם אם בתחילה נראה היה כי שיתוף הפעולה עם ישראל עולה יפה ומניב תוצאות חיוביות לשני הצדדים, החל מאמצע שנות ה-90 החלו תהליכים אשר פגמו בנכונות של תושבי הדרום לשתף פעולה עם ישראל – לחצייה של ממשלת לבנון, פעולותיו המוצלחות של ארגון חיזבאללה ואולי החשוב מכולם, הדיבורים בישראל על הסכם שלום עם סוריה ועל נסיגה אפשרית של ישראל מלבנון. כך החלה מאבדת ישראל את אמינותה בקרב תושבי הדרום, פחת שיתוף הפעולה איתה וכלי משמעותי במאבק כנגד ארגון חיזבאללה איבד מעוצמתו ומיכולותיו.

ראוי כי כל גוף בישראל אשר עוסק בקשרים ובהפעלה של ארגונים, קבוצות אתניות ודתיות - פרוקסי – מעבר לגבולותיה של ישראל, יכיר את התהליך אשר הוביל לאיבוד האמון של תושבי הדרום בישראל, וישליך מכך על מאמצים דומים הנעשים כיום.

חלק מספרו של הר-זהב עוסק גם בהתפתחות השיח הפנים ישראלי בשאלת הנסיגה. מעבר לדיון הברור בסוגיית הקמתה, חשיבותה ופעולה של תנועת "ארבע אימהות", מציג הר-זהב בצורה בהירה את היעדרה של חלוקה מפלגתית מובהקת בפוליטיקה הישראלית בכול הנוגע לשאלת נוכחות צה"ל ברצועת הביטחון. כך, למשל, ובאופן שאיננו מפתיע, התייצב ח"כ יוסי ביילין ממפלגת העבודה לימין תנועת "ארבע אימהות" וייסד את "התנועה ליציאה בשלום מלבנון". הדבר היה מנוגד לדעתם של שלושה ביטחוניסטים ממפלגתו שלו - אורי אור, בנימין בן-אליעזר ואפרים סנה אשר טענו כנגד חוסר האחריות אשר בדברי ביילין. מן הצד הימני של המפה הפוליטית לא היו הדברים שונים במהותם. השר מיכאל איתן מתנועת הליכוד טען בפומבי, והביא עליו את כעסם של ראש הממשלה נתניהו ושל שרים נוספים ממחנה הימין, כי על צה"ל לסגת באופן חד צדדי מלבנון ולהתייצב על קו הגבול הבינלאומי.

כך למעשה התעצבה בפוליטיקה הישראלית מציאות על מפלגתית אשר חברה אל תנועה חוץ פרלמנטרית בניסיון להשפיע על מדיניותה של ממשלת ישראל. אולם לא היה די בחיבור הזה. נדרשה גם כאמור הבטחת בחירות של מועמד מפלגת העבודה, הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק, בדבר הוצאת צה"ל מלבנון, מהפך פוליטי בבחירות של מאי 1999, והחלטה לממש את אותה הבטחה.

הר-זהב איננו מסתפק בתיאור האירועים אשר הרכיבו את תקופת הישיבה ברצועת הביטחון, אלא גם  מוסיף את מסקנתו האישית מן התקופה. אף ששמם של וייטנאם ואפגניסטן איננו מוזכר בספר, ברור הוא כי הר-זהב רואה בישיבה ברצועת הביטחון חזרה על "מצעדי האיוולת" שאפיינו את ארה"ב וברה"מ בשעה שלחמו על אדמה זרה ומרוחקת מן הבית. הר-זהב מצהיר בגלוי כי לטעמו השהות ברצועת הביטחון הייתה טעות אסטרטגית של מדינת ישראל ואף מציין מספר מועדים שבהן יכלה הייתה ישראל לסגת מן הרצועה – לאחר מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1985, מייד לאחר החתימה על הסכמיי אוסלו בשנת 1993 או לאחר הבנות מבצע "ענבי זעם" בשנת 1996. גם הבעת הדעה האישית של הר-זהב איננה פוגמת באיכות התחקיר, הכתיבה וההנגשה של הספר.

עם זאת, מומלץ לקרוא בנוסף לספרו של הר-זהב גם ספרים ומאמרים נוספים אשר יאפשרו לקורא הישראלי להבין טוב יותר את תמונת המציאות המורכבת אשר התקיימה באותה התקופה.  דוגמא אחת לכך היא מאמרו של ד"ר יגיל הנקין, "כיצד מנצחים מלחמות קטנות", אשר התפרסם בכתב העת תכלת.[4] במאמר מציג הנקין נתונים אודות היחס בחברה הישראלית לנסיגה מלבנון. אפילו ביוני 1999, חודש לאחר בחירותו של ברק לראש הממשלה, התנגד רוב הציבור הישראלי לנסיגה מרצועת הביטחון – 61 אחוזים. רק חודש לאחר מכן, הצהיר ברק כי צה"ל ייסוג תוך שנה לגבול הבינלאומי, ומיד לאחר מכן תמכה רוב החברה הישראלית בנסיגה. את השינוי מסביר הנקין לא בחולשת הציבור או בייאושו מן מטרות הישיבה באזור הביטחון, אלא מייאוש המנהיגים לנצח במערכה, וההשפעה של כך על נחישותו של הציבור. כלומר, לא הציבור בישראל שינה את עמדתו אלא ההנהגה שינתה את תפיסתה והובילה לשינוי גם בגישת הציבור.

ראוי עוד שהקוראים של הספר יחשבו גם על מכלול היחסים בין ישראל-סוריה-לבנון-איראן וחיזבאללה באותה התקופה, על שחיקת ההרתעה הישראלית לאחריה ויהרהרו אודות החיבור בין אופן היציאה מלבנון לבין האינתיפאדה השנייה שפרצה בספטמבר 2000. עוד ייטב אם ישאלו את עצמם הקוראים מהו המסר אשר הועבר למדינות הערביות אשר ניהלו משא ומתן עם ישראל באותה התקופה, מהן ההשלכות אודות מעמדה האזורי של ישראל בעקבות נטישת צד"ל, וכיצד השפיעה הנסיגה על הרצון של שחקנים במזרח התיכון לקשור קשרים עם  מדינת ישראל.

כמובן שהתשובות לכלל השאלות הללו אינן מצטמצמות רק לשאלת הישיבה ברצועת הביטחון והנסיגה מלבנון, אולם עצם המחשבה והעיסוק בהן, תסייע ביצירת תמונה מאוזנת יותר בדבר הסיבות לקיומה של הנוכחות הישראלית ברצועת הביטחון.

לסיכום, ראוי ספרו של הר-זהב לקריאה בשל הצלחתו להעביר את תמונת המציאות אשר התקיימה בזמן ישיבת צה"ל ברצועת הביטחון, תוך תיאור חשוב של מערכת השיקולים האסטרטגית שהנחתה את ישראל במהלך השנים, והמחשה, כואבת לעיתים, של אופן ההתמודדות עם האתגר הטקטי של הלחימה בדרום לבנון. לא פחות חשוב, ספרו של הר-זהב מהווה עוד קול וביטוי ספרותי-תרבותי של דור אשר נלחם ברצועת הביטחון וחש כי סיפורו נדחק אל מעבר לזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

יתכן והדרך לתיקון התחושה הקשה של דור שלם, מצויה גם בקריאה (ביקורתית) של ספר זה.

הערות שוליים:

[1] יניב פרידמן הוא ראש תחום המחקר ההיסטורי במרכז דדו.

[2] משה תמיר, מלחמה ללא אות, משרד הביטחון, 2005; רון לשם, אם יש גן עדן, כנרת זמורה ביתן, 2005;  מתי פרידמן, דלעת – מוצב אחד בלבנון,  כנרת זמורה ביתן, 2017; ישראל בן דור, "לבנון איננה "משולש ברמודה" – מהו "סינדרום לבנון" וכיצד ראוי להתמודד עימֹו", בין הקטבים – מב"ם וביטחון שוטף חלק ג', גיליון 23-22, 2019, עמ' 226-201.

[3] אהד לסלוי, "השתנות תפיסתית או התאמות טקטיות? למידה והשתנות באזור הביטחון בלבנון בשנים 1996-1995", יסודות – כתב העת של המחלקה להיסטוריה בצה"ל, 2019, עמ' 351-337.

[4] יגיל הנקין, "כיצד מנצחים מלחמות קטנות", תכלת, 2006.