עיצוב על פי פיקוד המבצעים המיוחדים האמריקני (SOCOM) – אל"ם (מיל.) עינת גפנר־גולדשטיין
04.04.23
0
Complexity, Organizational Blinders, and the SOCOM Design Way
by David C. Ellis and Charles N. Black,
Joint Special Operations University,
April 2018
"האלים חייבים להיות משוגעים" זה ההסבר היחיד שמציעים הכותבים להתהוות התופעות הגדולות במזרח התיכון (המדינה האסלאמית; דאע"ש עדיין מחזיקה בשטחים גדולים במזרח התיכון עם מספר הולך וגדל של זיכיונות אזוריים; צבא ארה"ב תומך בצבא העיראקי, הנשלט על ידי שיעים שעומדים להשתלט מחדש על מוסול באמצעות כוחות הנתמכים על ידי איראן, רק חמש שנים לאחר שארצות הברית עזבה בניצחון את עיראק). איך בכלל זה אפשרי?
בספרם, "Complexity, Organizational Blinders, and the SOCOM Design Way", טענו לוטננט־קולונל (בדימוס) צ'ארלס בלאק, קצין נחתים לשעבר, ודייוויד אליס, בעברו אנליסט מודיעין בפיקוד המבצעים המיוחדים (SOCOM), שהכישלונות הללו נובעים מהדרך בה מבינים ומפרשים את העולם, מעיוורות וכי על אף שזה טבעי, זה דורש דרך אחרת לנווט במורכבות.
זוהי אחריות הכוחות למבצעים מיוחדים (SOF) לפתח מודעות לגבי השטחים העיוורים שלהם, באמצעות גישת העיצוב, המאפשרת לחשוב בצורה ביקורתית ולערער על עקרונות עכשוויים ולעתים קרובות מושרשים, כדי להניע מחדש חדשנות וחשיבה בלתי קונבנציונלית, שהתעממו לדברי הכותבים בעשור – עשור וחצי האחרונים והוחלפו ב'ראיית המנהרה' ממוקדת המטרה לעומת יכולת ראיית רוחב.
הכותבים מבחינים בין ה־Operational Design ל־Design Thinking כדי לקבוע שגישת העיצוב של SOCOM דומה יותר לתכנון אופרטיבי – מבצעי, שלו אוריינטציה יישומית – תפעולית החותרת לפתרון תחת הגיון אסטרטגי קיים, לעומת החשיבה העיצובית שבוחנת את עצם הרלוונטיות של ההיגיון האסטרטגי הנתון. הטענה של החוקרים היא שהאוריינטציה היא לכן לפתרון מבצעי ולא לבירור מחדש של הבעיה המאפשר לעצב מחדש את התפיסה. זוהי גישה שאינה פותחת את התפיסה לבחינה ביקורתית מול ההתהוות ולכן היא מייצרת שטחים ונקודות עיוורון.
הנחת היסוד של המחברים היא שלגוף העיצוב של הפיקוד, ה־ SDW ((SOCOM Design Way, יש את הפוטנציאל לייצר תהליכים עיצוביים – להמשיג, לפרק, לנתח, לייצר סינתזה ולפעול בעולם מסתגל ומורכב. יש לו יכולת להטיל ספק באפקטיביות המדיניות, האסטרטגיה או המשימה, במבנה הארגוני, בתהליכים ובדפוסים ארוכי שנים ולנווט במציאות עמומה מעורפלת ודינמית.
איור 2 מהספר, (עמ' ).7
שלושת הנדבכים לגישת העיצוב של ה־SDW:
מבנה הספר
הערכה/ הבנה ניתוח של ההקשר (פרק 1)
עניינו בעיקר ביצירת הפרספקטיבה הרלוונטית לחקר, תוך התגברות על האילוצים וההטיות שיש על החשיבה שלנו. הערכת ההקשר הינה פעילות מתמשכת (איטרטיבית) והיא פרשנות סובייקטיבית, שכן העולם משתנה ללא הרף והיא מייצרת מסגור לחקירה. ככל שהמשימה מערבת יותר ויותר סוכנויות, כך החשיבה העיצובית נדרשת יותר ויותר כמיומנות בסיסית. הם מביאים את מודל הקרחון כדי להסביר את חשיבות מאמץ הלמידה ביחס להקשר המתהווה, שכן אנו נוטים להגיב ולפעול מול תופעות שהן רק קצה הקרחון.
הגדרת הבעיה (פרק 2)[3]
הם נעזרים במסגרת קינפין[4] על מנת לייצר את ההבחנה בין סוגי בעיות וכדי להצביע על כך שהעיצוב רלוונטי לבעיות מורכבות ומסובכות. על פי התאוריה (כולל על פי סנואודן) ועל פי גישתנו העיצוב נועד לבעיות מסובכות ולא לבעיות מורכבות, אע"פ שבעיות מסובכות כוללות בתוכן פעמים רבות גם בעיות מורכבות ופשוטות. הם מרחיבים את הדיון אודות בעיות סוררות ומערכות פתוחות על מנת להרחיב את הדיון לגבי ההקשר המתהווה.
הרחבה על אשליית החיזוי (פרק 3)
אשליה זו נוצרת בעקבות חשיבה הנדסית, מכוונות להתייעלות ואופטימיזציה ומהדגשת היבטים מסוימים של המציאות והתעלמות מאחרים. הנטייה היא לעבוד באשליה של מערכות סגורות, ביעדים מוגבלים, באופקי זמן קצרים, ובמבנה החלטות ריכוזי, היררכי ולינארי. נטיות אלו גורמות למיקוד בתוכנית ובפתרון, במקום בהבנה של דינמיקה ודפוסים במערכות אנושיות ומוסדות ולהתערבות בהן וכן הם מוטים להתערבויות נקודתיות בטווח הקצר. חיזוי במדעי החברה אינו אפשרי באותו אופן כמו שאינו אפשרי בפיזיקה. התוצאה הטובה ביותר שאנו יכולים לקוות לה מתהליך עיצובי היא הסקת מסקנות באשר לסיבתיות התופעות, אך בוודאי לא חיזוי סיבתי. קיומם של דפוסים בהתנהגות אנושית מאפשרת את האשליה של חיזוי סיבתית סטטיסטי, תוך התעלמות מאירועים והתהוויות לא לינאריים. בקיצור, החיזוי מספק אשליה של וודאות.
העתיד הרצוי וחיפוש האלטרנטיבה (פרק 4)
חשיבות ההקשר וחשיבה על מערכות מובילה לחשיבה על העתיד הרצוי ואילו חשיבה על המטרה המסורתית מחזקת את הנטייה לחשיבה על פתרון לטווח הקצר. הרעיון הוא להתמקד בהתהוויות אנושיות, שכן, כאשר מבנים חברתיים נסדקים או נשברים – ההתנהגות האנושית עוברת טרנספורמציה שלא ניתן לחזות, אך ניתן לפרש ולעקוב אחר התפתחות המגמות. הנטייה לזהות דפוסים או סדירות במדעי החברה מטעים וגורמים לאנשים לחשוב שחוסר יציבות הוא הבלתי נורמלי, בעוד שזוהי למעשה הנורמה. הטעות המושגית נעוצה בהרגל של התבוננות במערכת הבינלאומית דרך פרדיגמת המדינה, כאשר SOF נתפס מסורתית ככלי ליצירת יציבות, באמצעות פגיעה ברשתות המאיימות על היציבות הנתפסת לכאורה.
הדגש של הכותבים הוא על מושג ההתהוות (emergence) ועל הצורך לפתח חשיבה גילויית באשר לתופעות מתהוות, שבלעדיהם הארגון לא יכול לפתח סגילות (הסתגלות). כך גם הם מדגישים את חשיבות זיהוי המתחים במערכת, כמוקדים של השתנות הדפוסים היציבים. מערכת מורכבת וסתגלנית הינה ישות מתמשכת ולכן היא עשויה להידרש, כתנאי הכרחי, לשינוי במבנה שלה, כאשר מידת השינוי היא פונקציה מורכבת של מצבה הפנימי, מצב סביבתה הרלוונטית, ומהות ההחלפה בין השניים. הבנת מושג המורפוגנזה עוזר להבין זאת קוגניטיבית.[5] מערכות ותת־מערכות מתעוררות כל הזמן בתהליך בלתי פוסק של מבנה, הרס, וארגון מחדש, ומערכות שלא מצליחות להסתגל באופן יזום הן אלה שקורסות מול אתגר חיצוני.
הכותבים מציעים לחשוב במונחים של פיקסלים, דפוסים ותמונות דיגיטליות – מטפורה נהדרת להבנת העניין. המרכיב הבסיסי הוא פיקסל והוא בפני עצמו סטטי, חסר תנועה וחסר משמעות, אך עם פיקסל מתחילה להיווצר תבנית, אבל רק כאשר הוא בזיקה לפיקסלים אחרים. בתמונות דיגיטליות יש דפוסים רבים היוצרים יחד תמונה עם משמעות וחומר קוהרנטיים. בתפיסת המורפוגנזה, אנשים הם הפיקסלים. הסדירות שאנשים יוצרים – שמדעני החברה אוהבים למדוד כמותית – יוצרות את הדפוסים והמבנים החברתיים. מניפולציה על הפיקסלים כמוה כהשתנות בחברה בעקבות טכנולוגיות חדשות ואידאולוגיות חדשות.
להתהוות ולמורפוגנזה יש כמה השלכות עמוקות על אנשי מקצוע צבאיים. כמוסד שנועד להרוג אנשים ולשבור דברים – אלו פעולות שפותחות את המערכת לאינטראקציות חדשות וחדשנות וכיוון השינוי תלוי במערכות האינטראקציה החדשות. לכל מה שה־ SOFעושה יש השפעה מערכתית כלפי מטה וגם כלפי חוץ. החוקרים מזהירים שוב מפני ניתוח מגמות באמצעות נתונים, מודלים אלגוריתמיים והשיטה המדעית לניבוי סיבתי של מערכות עתידיות והתנהגויותיהן. יכולה להיות לכך תועלת עד גבול מסוים, בו הדפוסים הופכים לגורמים מגבילים בשל הנטייה לחפש דפוסים יציבים של אינטראקציה ולהאמין שאנו יכולים להנדס מבנים חברתיים על בסיס תהליך תכנון לינארי. המודלים הללו מספקים לכל היותר 'תמונת מצב' של המציאות עם רלוונטיות לטווח קצר בלבד לכל היותר. הדטרמיניזם הנובע ממודלים ליניאריים מסורתיים מונע מאיתנו לתפוס את ההתהוות וההשתנות.
עלינו דווקא לחפש אירועים 'שוברי סימטריה', במקום לנסות לזהות תוצאות המבוססות על תחזיות 'יציבות' במערכות לא ליניאריות. במקום לשאול "כיצד משיגים יציבות"? המחברים מציע לשאול "מה יכול לשנות את האופן בו האנשים (הפיקסלים של המערכת) מתקשרים ומה עשוי לשנות את הדפוסים"? זוהי שאלה מבוססת מערכות הדורש הבנה והערכה עמוקות של סוכני החברה (אוכלוסיות וארגונים), נורמות האינטראקציה שלהם, השקפות העולם, אילוציה המבניים, והבנת המתחים החברתיים המניעים חדשנות בהתנהגותם. שאלות המבוססות על יציבות מגבילות עצמן בעיקר לעיצוב מבני סמכות וממשל כמו צבא ומשטרה. השאלה מבוססת המערכות היא במהותה האזור האפור, אזור הקונפליקטים והמתחים, האזור בו מצוי פוטנציאל השינוי.
איור 11 מהספר, טווח העתידים האפשריים, (עמ' 71).
על פי גישת העיצוב של SDW – הרעיון בחשיבה על העתיד הוא לחשוב על טווח/ מגוון של עתידים אפשריים (ראה איור), במקום על מצב סיום שמונע מחיזוי לינארי ומתכנון לאחור ממצב הסיום. העתיד אינו מוגדר ולא צפוי (מעבר לרמת הכללה גבוהה) ונקודת ההתחלה היא ההקשר הנוכחי – הסוכנים, המבנים, האילוצים, הדפוסים, המגמות וכו', כמו חרוט של אי־ודאות המשמש לחיזוי מסלולי הוריקן. מגוון העתידים האפשריים מכיר בכך שמורפוגנזה מובילה בהכרח לשינויים במשתנים לאורך זמן.
כמו בתכנון תרחישים, מגוון העתידים עוסקים בסדרה של הערכות, בתכנון מסלולים אפשריים ושינויים היפותטיים אפשריים של סוכנים ומבנים. תרחיש אחד שמדמה את העתיד הרצוי, כמו מצב סיום, אינו מכיר במגבלות היכולת לשלוט בכיוון האירועים העתידיים. עניין זה דורש עדכון מתמיד של הערכת ההקשר ובחינה כיצד ההתערבויות והפעילויות משפיעות על התנהגות המערכות ובין המערכות בתהליך מתמיד ואיטרטיבי.[6]
הצבא מקדיש הרבה זמן לחיזוי העתיד באמצעות ההיסטוריה, אך העבר אינו חוזה את העתיד למרות שההיסטוריה יכולה להיות מלמדת. שתי הגישות העיקריות להסקת מסקנות העומדות בבסיס השיטה המדעית המרכזית, הגישות הדדוקטיביות והאינדוקטיביות, מניחות שהעבר יכול לחזות את העתיד, אך בדרכים שונות. הגישה הדדוקטיבית מתחילה במסקנה הגיונית ועובדת לאחור כדי להראות כיצד אלמנטים או משתנים מתאימים להיגיון זה. היא מניחה שלמשתנים יש השפעה סיבתית או מתאם עם התוצאה (בדרך כלל מבוסס על ניסיון קודם). הגישה האינדוקטיבית לחשיפת דפוסים, מתאמים או סיבתיות הינה ללא מושג מוקדם על סיבה ותוצאה.
גישת ההתהוות במערכות פתוחות ממחישה כי משתני העבר לא יהיו אותם משתנים של העתיד. יש, לכן, מגבלות לערך של הסקה דדוקטיבית ואינדוקטיבית בפיתוח מערכות, כי ההערכה שהן עושות מותנית וממוסגרת בתנאי התחלה.
חיזוי והערכה במערכות חברתיות פתוחות דומות יותר להשערה המבוססת על שיפוט מושכל, המכונה בפילוסופיה של המדע אבדוקציה.[7] במקום דדוקציה לוגית או אינדוקציה – תרחישים של טווח העתידים האפשריים משתמש בהסקה יצירתית. בעוד אקסטרפולציה של מגמה מבוססת על הסקה אינדוקטיבית, וחיזוי תיאורטי מבוסס על לוגיקה דדוקטיבית, הסקה אבדקטיבית מתייחסת לידע המבוסס על ניסיון, אינטואיציה ותובנה. זהו תהליך החשיבה המתחיל בהשערות לגבי העתיד ואז עובד אחורה בחיפוש מידע הדרוש כדי לתמוך או להפריך אותן. כלומר אבדוקציה מאפשרת לייצר טווח של עתידים אפשריים.
הרעיון הוא לחשוב כמו חוקר/ סייר (explorer) גדול, כמו קולומבוס המחפש נתיב חדש להודו. הוא למד ובחן את הבעיות האפשריות, תכנן חניות ועצירות של הספינה, גייס צוות וניתח באופן אומדני איך לצאת מערבה בין קווי הרוחב של האוקיינוס האטלנטי. לא הייתה לו תכנית מפורטת ולא מצב סיום מוגדר בבירור. מגלי ארצות גדולים זיהו את חוסר השליטה שלהם בעולם הגדול, ולכן דמיינו עתידים אפשריים ומגוון אפשרויות והפליגו אל הלא נודע בציפייה להשתנות קורס ומהירות לעתים קרובות והן להופעה של תופעות בתי צפויות עם או בלי התערבות. לכן יש חשיבות עצומה לנתח ולהעריך ללא הרף את ההקשר הנוכחי, על מנת לבחון בשיטתיות האם הפעולות שלך רלוונטיות מול ההתהוות ומול העתיד האפשרי.
החוקרים/ סיירים הגדולים מטילים ספק כל העת בהנחות שהועלו לגבי הכיוון והמהירות וכל שינוי מערכתי אחר. הם שואלים את עצמם האם המערכת יציבה או מגלמת שינוי איטי או סוער עם ומהיר? מהי מגמת ההתנהגות של המערכת אם לא ייעשו התערבויות? וכן איך היא עשויה להתנהג בעתיד?
טיפוח חשיבה מכוונת עתיד היא שימושית והכרחית כדי לכוון משאבים ופעילויות לקראת מטרה רצויה. מאחר שאי אפשר לחזות את העתיד צריך לחשוב עליו במונחים של עתידים אפשריים, ולבחון אותם בספקנות רבה. אתה מנסה לדמיין את העתידים שייווצרו לאור ההתערבויות שלך. זו הדרך לחשוב על העתיד במונחים לא ליניאריים.
להיזהר מאשליית היציבות שמעניקה פרדיגמת מדינת הלאום ( The State of States: The Myth
of Stability) (פרק 5)
בעוד הפרדיגמה המסורתית של המדינה טוענת שהיא ישות אבולוציונית ליניארית אובייקטיבית, ניתנת למדידה, הפרספקטיבה של ניתוח והערכת מערכות הסתגלות מורכבות מתייחסת לכך כאל פרשנות סובייקטיבית. פרדיגמת המדינה חשובה לניתוח, אך היא לבדה גורמת להתעלמות מפקטורים אחרים המשפיעים על החברה.
מערכת המערכות מותנית בהתאמה והסתגלות מתמדת, לא ליניארית. אף פעם אין נקודה בה מצב הופך להיות ודאות, עיצוב זה תמיד עבודה בעיצומה, הן במובנים של ההשתנות הפנימית והן בשל מתחים חיצוניים. יציבות היא מיתוס בתחום החברתי מכיוון שההתהוות והמורפוגנזה מעוררות כל הזמן מתחים חדשים בחברה. בתורת המערכות ההסתגלותיות מושכים (אטרקטורים)/ אגני משיכה מחליפים את היציבות ושיווי המשקל כטבעה הבסיסי של המערכת.
פרדיגמת מדינת הלאום והשינוי בלגיטימציה (פרק 6)
על הפרדיגמה שיש ליצור לפעולה הצבאית לנבוע ממקורות נוספים על הפרדיגמה המסורתית. היתרון שהיה למדינת הלאום ביצירת נאמנות המונית נפגע. סביבת הפעולה החדשה דורשת התייחסות ללגיטימציה בצורה מורכבת, התייחסות לסוכנים המגוונים המשפיעים של החברה, שכן העוצמה הפוליטית מבוזרת. הדרך הטובה ביותר לחשוב על לגיטימציה היא באמצעות שינויים במערכת המערכות כך שיהפכו ויתפסו כטבעיים. עיצוב חברתי עושים באמצעות כוח שיש לנווט ולא באמצעות בעיה שיש לפתור.
צריך לייצר דרכים חלופיות להתייחס למרחב ולזמן. לטענת אחד החוקרים שהם מצטטים הגיאוגרפיה הפוליטית (מפות המתארות גבולות פוליטיים) צריכה לפנות מקום ל"קונקטוגרפיה" (connectography) או מפת הרישות החברתי, בשל הרשתות החברתיות והקישוריות וכוח השפעתן. קישוריות שגורמת לנדידת סמכויות לערים כמוקד כוח, קישוריות תחרותית לשרשרת האספקה העולמית, לפעמים דרך הסכמים ישירים עם ערים וחברות זרות אחרות. במקום לדבר על כיבוש יש להתחבר פיזית וכלכלית לשרשרת האספקה של חומרי הגלם העולמית, לטכנולוגיה, ולהתייחס לשווקים חיוניים כשטח וכוח הרתעה. לא הכוח הגדול ביותר מנצח, כי אם המחובר ביותר.
מושגי המפתח בעיצוב מערכות בהקשר למאפייני האקו־סיסטם הם:
- Relational Accountability – אחריותיות ביחס ליצירת הזיקות לקהילות, קבוצות וסוכנים חברתיים.
- Imagined Community– התחברות לקהילות 'מדומיינות'.
- Nations of the Mind – יצירת אומות תודעתיות ולא רק פורמליות.
האמריקנים מתמקדים בדרך כלל בריבונות משפטית בינלאומית כבסיס הלגיטימציה של הממשלה, בזמן שאוכלוסיות מסוימות בתוך מדינה קובעות את הלגיטימיות שלה. בסביבות משתנות וסוערות (לא בשיווי משקל) רצוי לגלות אגני משיכה טבעיים ובאמצעות השערות מושכלות ויצירתיות (אבדוקציה), לחפש כיצד ניתן לחבר אותם כדי ליצור סדירות המשכפלת את עצמה (דפוס חדש) במקום להטיל סמכות מלמעלה למטה, במיוחד בהיעדר קישורים אורגניים לאוכלוסייה. קהילות מדומיינות זורמות לאגני משיכה (לפי אתניות, לאומיות, אידיאולוגיה, אינטרסים וכו'), לעומת העבר בו היו מונופולים של מדינת הלאום. ולבסוף טכנולוגיה ואינטראקציה מסחרית משנים את הדרך בה אנשים תופסים האינטרסים שלהם ולכן ניתן להשתמש בכך כדי לפתח את נאמנויותיהם וליצור דרך כך קהילות מדומיינות. מסגור אתגרים אך ורק דרך רעיון המדינה יוצר עיוורון ביחס למגמות אחרות הפועלות מעל המדינה ובתוכה.
חשיבה עיצובית: הגדרת הבעיה ופיתוח גישה (אסטרטגיה) אלטרנטיבית (פרק 7)
ניתוח והערכת ההקשר הוא הצעד הראשון ליצור מערכת אדפטיבית, המייצרת דרכים חדשות לחשוב על רבות מהבעיות הסוררות שעומדות בפניה. מושג המפתח בפיתוח אסטרטגיה אלטרנטיבית הוא אטרקטורים[8] אילו אטרקטורים/ מושכים/ אגני משיכה חיוביים ניתן ליצור כדי שייווצרו דפוסים רצויים חדשים במערכת, מול התופעות הלא רצויות במערכת – זו השאלה שבמוקד התהליך העיצובי.
עניין זה דורש הבנה והערכה של מושגים כמו לגיטימציה, מתח חברתי ודינמיקה כוחנית בין קבוצות כפי שהעיניים של אוכלוסיות מקומיות מגוונות רואות זאת וממספר זוויות בתוכן.
הגדרת הבעיה: לביטוי "להגדיר את הבעיה" יש משמעות מאוד ספציפית ב־ SDWומודל הקרחון ממחיש זאת. הבעיה איננה הסימפטומים שאנו רואים. הבעיה האמיתית היא איך הנושא ממוסגר ואיך ניתן להתגבר על שטחי העיוורון האישיים והארגוניים שיוצרות מערכות יחסים מבניות והמודלים המנטליים (פרדיגמות) שיצרו אותן. הבעיה בהגדרת הבעיה היא לכן, הפער שמתגלה בין מה שקיים כיום במודלים המנטליים לבין הגישה האלטרנטיבית וההשערות ביחס לאגני המשיכה שיש ליצור. לשים לב שהפער שאנו מגדירים הוא בין ההתהוות לפרדיגמה/ מודלים מנטליים נוכחיים והם מבקשים להדגיש את הפער בין הפרדיגמה הנוכחית לפרדיגמה הרצויה.
פיתוח גישה אלטרנטיבית[9] – במקום לחשוב על המענה כעל מפת דרכים לעתיד, צריך לפתח גישה/ אסטרטגיה רחבה יותר, כאשר האתגר הוא להתגבר או לצמצם את הפער בין ההקשר הנוכחי לבין העתיד הרצוי. עשרה אחוזים מהמאמץ צריך להיות מוקדש למענה, כי אם העבודה על המערכת/ ההתהוות/ הערכת ההקשר והגדרת הבעיה נעשתה באופן מוצלח, אזי הגישה להשפעה כבר תצמח ותופיע מתוכה. הארגון חייב להיות ארגון לומד, המוכן ומסוגל ליצור את התנאים המתפתחים ליישום הגישה המערכתית ולבטא השתנות פנימית שתאפשר את ההשתנות החיצונית. התנאים הנם בהכרח מתפתחים לאורך זמן וליצירתם צריכה להיות מוכוונת המערכה.
החזון של המפקד צריך לגלם כיצד חקירה כזו מקימה מודלים מנטליים חדשים, מבנים חדשים של התקשרויות ודפוסי התנהגות חדשים שניתן ליישם מול המטרות והיעדים. הגישה גם הופכת להנחיית המפקד ברגע שהיא עוברת מחקירה לפעולה. יישום הגישה מחייב חשיבה ותהליכים מתכנסים בטווח הקצר באמצעות תכנון תפעולי המכווין את המאמצים של היחידות, הרכיבים, המנהלות, הסוכנויות והמדינות השותפות.
סיכום (פרק 8)
כמו שפופר אמר, עם כל צעד שלנו קדימה ועם כל בעיה שאנו פותרים, לא רק שאנו מגלים בעיות חדשות ובלתי פתורות, אלא אנו מגלים את השטחים העיוורים שלנו שגרמו לנו לחשוב שאנחנו על קרקע בטוחה. כל הדברים הם, למען האמת, חסרי בטחון ובתנופת שינוי.[10]
בזמן שה־ SOCOMציין 30 שנה להיווסדו, זה הזמן המתאים, לדעת הכותבים, להרהר ולחשוב על האופן שבו מיזם SOF רואה את עצמו, מקומו בענייני העולם, והדינמיקה שמעצבת את האופן בו אנשים ואומות מייצרים אינטראקציות. התנאים הסביבתיים שהולידו אתUSSOCOM – , המלחמה הקרה, שבמרכזה המושג המסדר 'מדינת הלאום', האמונה בטכנולוגיה ובתכנון, טקטיקות הטרור והדינמיקה של סכסוך בעוצמה נמוכה השתנו באינספור דרכים, בעוד מפעל SOF המשיך לשכפל את עצמו בהתבסס על הפרדיגמה של התקופה שחלפה. זה עלול להיות קטסטרופלי להמשיך בעסקים כרגיל.
כפי שחש גנרל ג'וזף ווטל (מפקד SOCOM 2014־2016), כנראה שהגיע הזמן להסתכל בכנות על אפקטיביות מפעל SOF ביחס לדרישות מתעוררות ועתידיות. האתגר המרכזי של SOF בשנים הקרובות הוא לעבור תרבותית ממערכת חשיבה הישנה למערכת החשיבה הרלוונטית כדי להתמודד באופן רלוונטי עם האתגרים. בשל הטכנולוגיה, ההתהוות היא הדינמיקה החשובה ביותר של העידן העכשווי, וחשיבה מערכתית נחוצה כדי לתפוס ולפעול על פוטנציאל ההתהוות.
אם SOF רוצים להיכנס למשחק, הם צריכים מסגרת חשיבתית לפרש מערכות וגם להתערב בהן ולערב אותן. המכשול הגדול ביותר של החשיבה המערכתית להבנת הכותבים הוא עריצות הזמן. אף פעם אין די זמן להתמודד עם משימות היומיום, כל שכן להקדיש זמן רב לרפלקציה וחשיבה מעמיקה. בתרבות כמו של SOF, המעודדת החלטיות ופעולה זה עניין רציני להאט ולהקדיש לכך זמן, שכן החשיבה המערכתית דורשת את זמן ההתבוננות, השאלות, אתגור האופן לפיו אנו מבינים את הבעיה.
מה אנו בצה"ל יכולים ללמוד מהטקסט הזה?
יש דמיון רב בפילוסופיה הבסיסית של החשיבה – החשיבה המערכתית כחשיבה ביקורתית וחשיבות ההקשר הייחודי וההתבוננות הסובייקטיבית עליו. זוהי התבוננות ביצירת מערכות אופרטיביות כמגלמות את יכולתו של הארגון להיות ארגון לומד וגמיש לשינוי הפנימי באופן ההולם את צרכי ההשתנות מול הסביבה החיצונית הרלוונטית.
יש לזכור את אתגרי ההקשר האמריקני ב־20 שנה האחרונות: לחימה ברשתות טרור ברחבי העולם. הם חוו את התוצאות של מערכות ממוקדות ומהירות והבינו שזו טעות לנסות לשנות את המציאות בכפייה ובאבחה ללא הבנה של המערכות הללו מבפנים (עיראק, אפגניסטן) ושאלו מערכות מתמשכות. המסקנה של החוקרים שהבנה של העולם דרך גישת המערכות, ולמידה במסגרת הפילוסופיה הזו באמצעות מתודולוגית העיצוב, תאפשר התמודדות רלוונטית מול הכישלונות שחוו.
זוהי מקור כוחו של הטקסט הזה, ההבנה כי עיצוב הינו תהליך חשיבה ביקורתי המאפשר תנועה מפרדיגמה לפרדיגמה, וקודם כל שינוי בצורת החשיבה שלהם, המאובחנת על ידי החוקרים כתפעולית, ממוקדת מטרה ופתרון בעיות לטווח קצר. הם מצביעים על הצורך בהתבוננות בדפוסים המנטליים, הדפוסים שחשיפתם תאפשר השתחררות מהאופן בו אנו חושבים ומהנחות היסוד המבנות את החשיבה שלנו.
חולשותיו של הטקסט הן בהיעדר תפיסה ואדפטציה למערכות ממוקדות ואינטנסיביות, כאילו הן נעלמו מהעולם, ובהיעדר בירור מחודש של האתגרים האמריקנים המתהווים (גם ב־2018 בעת כתיבתו), למשל ביחס לסין ולרוסיה. הם כנראה התרגלו לחשוב שה־raison d'etre היחיד של מבצעים מיוחדים הינו לחימה ברשתות טרור.
השוני המתודולוגי המרכזי לגישת העיצוב הוא האופן בו יש להגדיר את הבעיה. אליבא דה SDW בירור הבעיה מכונן באמצעות היחס בין הבנת ההקשר והמערכת המתהווה לבין פוטנציאל ההשתנות. אין הם מפרידים קוגניטיבית בין כינון הבעיה לכינון הפתרון, כפי שמנחה המתודולוגיה שפותחה בצה"ל. אין הם מגדירים את הבעיה באמצעות ניתוח שיטתי של פערי הרלוונטיות שנוצרו בין האסטרטגיה הנוכחית לבין ההשתנות במציאות (ההיסט כהגדרת הבעיה) ואין הם מנחים את העוסקים בעיצוב לחקור את שורשי ההיגיון של האסטרטגיה הנוכחית (גנאולוגיה).
לסיכום, אצביע בהשראת הספר על המושג "אטרקטורים" ("מושכים") כמושג מכונן בזיהוי פוטנציאלים. פוטנציאלים שיכוונו את החשיבה לזיהוי תהליכים וזיקות שיבלמו מצד אחד תהליכים ותופעות לא רצויות במערכת ויצרו "אגני משיכה" לתהליכים ודפוסים רצויים. זו גישה בעלת ערך להתמודדות עם הנטייה לחשוב על תוצאה או הישג סופיים ממערכות לעומת הישגים מתמשכים הבונים בהדרגה את הפוטנציאל להשתנות המערכת במונחים של עיצוב מגמות עומק רצויות.
הערות שוליים:
[1] הכוונה היא למה שאנו מכנים בגישת העיצוב – יצירת פרשנות למערכת המתהווה.
[2] הכוונה שלנו בהגדרת הבעיה היא להמשגת פער הרלוונטיות/ ההיסט. ה־SDW לא מתייחסים להגדרת הבעיה באותו אופן ונעמוד על כך בהמשך.
[3] על פי הבנתנו גישתם אינה כוללת את המתודולוגיה להגדרת הבעיה הנובעת מאבחון הפער בין המתהווה למערכת התפיסתית הקיימת(המורשת). מאבחון המערכת הם קופצים להגדרת הבעיה ומשם לחיפוש אלטרנטיבה.
[4] לקריאה נוספת על מסגרת קינפין:
https://doalogue.co.il/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%92%D7%A8%D7%AA_%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%9F
[5] מורפוגנזה (מהמילים היווניות: צורה, מורפוס, יצירה) מורכבת ממנגנונים דינאמיים שונים, פיזיקליים, כימיים וביולוגים שמסדירים את הרמות השונות בהתפתחות הצורה והמבנה (ובכלל זה את הצבע והתבנית) של יצור חי, ולמעשה אחד משלושת האופנים המרכזיים של ההתפתחות הביולוגית.
[6] זוהי גישה, בדומה לגישתנו לעיצוב, לפיה יש לחשוב על פוטנציאלים להשתנות כהנחת התנאים להשתנות רצויה עתידית של המערכת בצורה שיטתית ומתמשכת.
[7] אַבְּדּוּקְצִיָּה (בעברית: אִסְלוּק) היא סוג של הסקה לוגית שראשיתה בתצפית או מספר תצפיות שמטרתה למצוא את ההסבר הפשוט והסביר ביותר להן. שלא כמו דדוקציה, התהליך מוביל למסקנה סבירה, אך לא מוכיח אותה באופן ודאי. מסקנות אבדוקטיביות מותירות שריד של אי־ודאות או ספק.
[8] אטרקטורים מתורגמים בעברית למושכים (האמריקנים מכנים אותם אגני משיכה). מושג מפתח בעולם ההתהוות שיכול לסייע גם לתאוריה העיצובית שלנו בצה"ל. להרחבה ראה:
[9] החוקרים משתמשים בעיקר במושג גישה וגישה אלטרנטיבית ופחות במושג אסטרטגיה ואסטרטגיה אלטרנטבית.
[10] זהו ציטוט פנטסטי ולכן מובא גם במקורו, באנגלית:
"With each step forward, with each problem which we solve, we not only discover new and unsolved problems, but we also discover that where we believed that we were standing on firm and safe ground, all things are, in truth, insecure and in flux" (K.R. Popper).
