על פי החלטת החלוקה של עצרת האומות המיוחדות ב-1947 נועדה יפו הערבית להישאר כמובלעת בתוך השטח היהודי. היות וציר הכביש "ירושלים - יפו" נבחר על ידי הבריטים כציר הפינוי המתוכנן, עשו הצבא והמשטרה הבריטיים את כל שעל ידם לשמור על ערביותה של יפו.
כוחות "ההגנה" נערכו סביב תל-אביב בשתי חזיתות הגנה. חזית הדרום (משכונת התקווה ויד אליהו דרך גבעת הרצל ופלורנטין עד נווה צדק וכרם התימנים) וחזית הצפון מול הכפרים הערביים שיח' מוניס, סומייל וג'מוסין.
תחילה התאפיינו המאורעות בעיר בצליפות של הערבים ממבנים גבוהים ביפו, בעיקר ממסגד חסן-בק שבגבול מנשיה, אל הרחובות והשכונות הסמוכים לו. העוברים והשבים ברחובות הרצל, העלייה וחלקים מרח' אלנבי היו חשופים לאש צלפים ערביים. ב-8.12.1947 נערכה התקפה ערבית חזקה על שכונת התקווה. כוחות "ההגנה" הקיפו את כל העיר בחגורת עמדות שאוישו על ידי אנשי החי"ם והחי"ש. בינואר 1948 הוחלט במטה הכללי של "ההגנה" לעבור מהתגוננות להגנה התקפית ונערכו פשיטות רבות על סלמה, אבו-כביר, תל א-ריש וג'בליה. מאחת הפעולות הללו נעדר הנער יעקב גורן ז"ל.
פירוט אירוע ההיעדרות
יעקב גורן ז"ל בן 12, תלמיד בית הספר העירוני "גאולה" ברח' הירקון, עזב את ביתו ביום ב' ה-23 בפרואר 1948, בשעה 18:30, הוא נראה לאחרונה הולך לכיוון רח' דניאל. יעקב היה גבוה מכפי גילו, שערותיו חומות, עיניו חומות, לבש מכנסי חאקי קצרים, סוודר אפור, "בטלדרס" אפור, ונעליים חומות גבוהות.
באותו היום תקפו כוחות "ההגנה" את שכונת מנשיה, על פי העיתונות הערבית שצוטטה גם בעיתונות העברית, נטען שיהודי נתפס ברחוב אל-עאלם, ללא נשק וסיפר שטעה בדרך. בחקירתו הודה שהיה בין אלו שניסו לפוצץ בתים במנשייה.
על פי חקירות שנעשו לאחר סיום המלחמה, נתפס יעקב גורן ז"ל על ידי ערביי מנשיה לאחר שעבר בטעות לשטח הערבי, ונמסר לידי היחידה העיראקית של צבא ההצלה ששהתה ביפו. באחד הימים נורה בגבו על ידי המתנדבים העיראקים כשהובילו אותו לכיוון בת-ים לכאורה כדי לשחררו. גופתו לא נמצאה עד היום.