באמצע שנות החמישים נוצר איום מצרי על מדינת ישראל - פעולות הטרור בשטח ישראל ביוזמת מצרים ובעידודה; חסימת תעלת סואץ ומיצרי טיראן בפני שייט ישראל, וחסימת המרחב באווירי מעל המיצרים; עסקת הנשק הצ'כית מספטמבר 1955 הזרימה למצרים נשק בכמות ובאיכות שלא היו עד כה בזירה, והקמת המפקדה המשותפת למצרים וסוריה, שרדן הצטרפה אליה מאוחר יותר. כל אלה הפרו את מאזן הכוחות, ערערו את כוח ההרתעה הישאלי, והעלו חשש כי מדינות ערב יממשו את איומיהן בדבד "סיבוב שני" נגד ישראל. בנסיבות אלה שקלה ישראל מלחמת מנע שתסכל את האיומים.
הנסיבות הבין-לאומיות זימנו לישראל שעת כושר ובעלי ברית. ביולי 1956 הלאים נשיא מצרים את תעלת סואץ. בריטניה וצרפת נפגעו מצעד זה, ושקלו פעולה נגד מצרים. צרפת, לה היו יחסים הדוקים עם ישראל, הייתה השושבינה, ובמגעים בין שתי המעצמות סוכם על מהלך צבאי משותף, שינחית מכה על מצרים. בהתאם להסכם היה על ישראל לפתוח במהלך צבאי שיצור איום על תעלת סואץ, וייתן למעצמות את העילה להתערבות צבאית שתביא להשתלטות על התעלה.
באותה עת הייתה מתיחות בגבול ירדן, ועל הפרק עלתה אפשרות של כניסת צבא עיראקי לירדן. הדבר איפשר לישראל לגייס כוחות מילואים מבלי להסגיר כוונותיה, ולהפתיע בזירה המצרית, שכן רוב הצבא המצרי מוקם באזור התעלה.
ב-29 באוקטובר 1956, לפנות ערב, הוצנח גדוד צנחנים ליד מעבר המתלה. בכך נוצר האיום על התעלה, ונתנה העילה לצרפת ובריטניה להתערב. למחרת החלו כוחות צה"ל בפריצה בציר המרכזי לסיני, וחטיבת הצנחנים הונחתה וחברה לגדוד שהוצנח. ב-31 בחודש נמשכה ההתקדמות, ובאותו הערב החלו בריטניה וצרפת בהפצצת שדות התעופה במצרים. בלילה החלה הפריצה לסיני בציר הצפוני. הכוחות התקדמו מערבה, וב-2 בנובמבר הגיעו עד למרחק 15 ק"מ מתעלת סואץ, כפי שהוסכם עם המעצמות. באותה העת נעה חטיבה 9 לאורך מפרץ אילת, וחטיבת הצנחנים לאורך מפרץ סואץ, ושתיהן חברו בשארם א-שייח'. כוחות נוספים כבשו את רצועת עזה. ב-5 בנובמבר הושלמה השתלטות צה"ל על חצי האי סיני ועל רצועת עזה.
הבריטים והצרפתים הנחיתו כוחות בצפון תעלת סואץ, אך לא הצליחו להשתלט עליה לכל אורכה בגלל היערכות מוגברת של צבא מצרים באזור, ובלחץ ארצות-הברית ובית-המועצות נאלצו לסגת. לחץ זה אילץ גם את ישראל לסגת מהשטחים שכבשה.
ישראל זכתה לכמה הישגים - הצבא המצרי הוכה, נהרסה תשתית הטרור, שוקם כוח ההרתעה של ישראל והמיצרים נפתחו לשייט.
במהלך הקרבות נפלו שלום אטיאס, עבד שמעון ויעקב מזרחי זכרונם לברכה, וגופותיהם לא נמצאו עד היום.