רפיח ב' - רפיח

תאריך התרחשות האירוע: 06.01.1949

רקע כללי

נוכח ההפוגה השנייה המתמשכת והקיפאון החליטה ישראל על מבצע נוסף - "חורב", שמטרתו הייתה למגר את הצבא המצרי שתחומי ישראל, ולאלץ את מצרים להיכנס למשא-ומתן על שביתת נשק.

המבצע החל ב-22 בדצמבר 1948, ונמשך עד ה-7 בינואר 1949. במבצע השתתפו חטיבות "גולני", "הנגב", "הראל" וחטיבה 8 המשוריינת. חטיבת "אלכסנדרוני" החליפה את "גבעתי" ונערכה סביב "כיס פלוג'ה".

המבצע נפתח בהפצצות חיל האוויר על מטרות ברצות עזה וצפון סיני, וחיל הים הפגיז את עזה. בלילה תקפו לוחמי גולני ותפסו משלט שאיים על התנועה המצרית בכביש, וכן ערכו מספר פשיטות בגיזרה. המצרים תקפו נגד ואילצו את הכוח לסגת, אך המטרה הכללית הושגה - המצרים ריכזו את מענייניהם בגיזרה המערבית.

ב-25 בדצמבר הופעל המאמץ העיקרי, בגיזרה המזרחית. משלטי האוייב על ציר הכביש לניצנה נכבשו, וב-27 בדצמבר נכבשה ניצנה.

ב-28 בדצמבר חדרו כוחותינו לתחום סיני, כבשו את אבו-עגילה, פשטו על יעדים נוספים ונערכו לתנועה לעבר אל-עריש. באותו יום תקפו לוחמי "אלכסנדרוני" במגמה לחסל את "כיס פלוג'ה", אך ללא הצלחה.

בינתיים הופעל לחץ מדיני על ישראל, וכתוצאה מכך נסוגו כוחותינו מסיני, ב-2 בינואר 1949.

בנסיבות אלה הוחלט על ביצוע שלב ב' של המבצע - כיבוש מתחמי רפיח ומחנותיה, ועל-ידי כך לסגור את הצבא המצרי ב"כיס" ברצועת עזה. בליל 3-4 בינואר תקפו לוחמי "גולני" ממזרח וכבשו את "משלט בית הקברות", אך נכשלו בניסיון לכבוש משלט נוסף והצליחו לעמוד בהתקפות נגד מצריות עזות על המשלט שנכבש.

כוח "הראל" נע מניצנה וכבש באותו הליל משלט אחד, ולמחרת כבש משלטים נוספים, אך לא הצליח לכבוש את המשלט האחרון - משלט הצומת. בליל 5-6 בינואר תקפו לוחמי "הראל" שנית וקרב עז כבשו את המשלט, בתוך סופת חול קשה, החלו להיערך בו , והמתינו למעבר חטיבת השריון דרכם לכיבוש מחנות רפיח והעיירה. עם בוקר שמעו רעש שריון קרב וסברו שזו חטיבת השריון, אך התברר כי זו התקפת נגד מצרית עם כוח שריון. הלוחמים הופתעו מהופעת השריון בטווח קרוב, כלי נשק רבים יצאו מכלל פעולה בשל סופת החול, והכוח נאלץ לסגת.

תנאי מזג האוויר לא איפשרו פעולה יזומה, ובאותו היום, ה-6 בינואר 1949, הודיעה מצרים על נכונתה להיכנס למשא-ומתן על שביתת נשק. הפסקת האש נכנסה לתוקפה ב-7 בינואר.

פירוט אירוע ההיעדרות

לאחר כיבוש משלטי רפיח, נערכו כוחותינו להגנה. באמצע הלילה התגברה סופת החול ועיוורה לחלוטין את עיני החיילים בשטח; היא הכבידה על הנשימה, סתמה את כלי הנשק וניתקה את מכשירי הקשר. חפירות התמוטטו והכל כוסה בחול. הקשר נותק אפילו בתוך היחידות, ובין הפלוגות לא היה ניתן ליצור כל קשר. עם זאת, לכוחותינו במשלטים ולמטה הגדוד היה ידוע, שבהתאם לתוכנית, צריך להגיע גדוד משוריין של חטיבה 8 (גדוד 82) ולחבור לפלוגות עוד בלילה, ולאחר מכן לנוע צפונה כדי לתקוף את המחנה הצבאי של רפיח.

לפני עלות השחר נשמע רעש של מנועים. מפקד הפלוגה היה בטוח שאכן הגיעה הכוח המשוריין, והוא יצא לקראתה ונפנף בדגלו. בתגובה, נפתחה אש מטנקים וזחל"מים מצריים, שיצאו להתקפת נגד, ומגדוד של רובאים מצריים שצעד בעקות הרכב המשוריין. כשהתקרבו המצרים לגדר של המוצב, הם הפעילו להביורים ששלחו לשונות אש ארוכות ומפחידות אל אנשינו החשופים. התדהמה בקרב אנשינו הייתה גדולה ונוספה לה האכזבה בשל אי הגעת תגבורת הטנקים מחטיבה 8.

המצב של הלוחמים היה קשה מאוד: הנשק כבר היה משותק לחלוטין בגלל סופת החול, הסיוע המובטח לא נראה כלל באופק, קשר עין בין האנשים לא היה, וגם מכשירי הקשר לא פעלו. לא נשארה ברירה אלא לסגת מן המשלטים. בתחילה, הייתה נסיגה מבוהלת, אנשים רצו דרך גדרות התיל הדוקרני לכל הכיוונים. ואולם, עד מהרה השתלטו המפקדים על הכוח שנסוג ברגל. החיילים רצו דרך החולות, לאורך קילומטרים רבים, על לבסיס התותחנים, שגם אנשיו ברחו למראה הנסיגה. מפוזרים הגיעו האנשים לכביש עוג'ה-רפיח ושם נאספו על ידי המג"ד משה (מוריס) בן דרור.

ארבע גופות לוחמים שנהרגו נותרו בשטח.

נעדרים וחללים-

אברהם צימרמן

משה (מוניק) הופמן

שלמה שוייצר

יעקב (שפיק) שפיר