משלט 243 - משמר הירדן

תאריך התרחשות האירוע: 10.07.1948

רקע כללי-

ב-10 ביוני 1948 נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה בקרבות מלחמת העצמאות. בגזרת הגליל העליון המזרחי הוסיפו להתנהל חילופי אש והטרדות הדדיות לאורך כל תקופת ההפוגה.

בגזרת משמר-הירדן, מדרום לאגם החולה וליד גשר בנות-יעקב, נפרסה החזית באופן הבא:

הצבא הסורי שחצה את הירדן וכבש, ב-10 ביוני, את משמר-הירדן, התפרס במושבה וסביבה בשורת משלטים וגבעות בהן - גבעה 223, מדרום למושבה ובמשלט 243, השולט ממערבה לצד כביש הדרך למחניים וגשר בנות יעקב. צה"ל והכוחות היישובים המקומיים, הוסיפו להחזיק ביתר הישובים בסביבה: דרדרה ממזרח לאגם החולה, חולתא, כפר-סולד, אילת-השחר, מחניים ובירווה שמול משלט 243.

הקרב בו אנו מדברים הינו חלק ממבצע "ברוש" שהתנהל בתקופת קרבות "עשרת הימים" בימים שבין ה-9 ל-18 ליולי 1948.

בזמן ההפוגה כוחות מקומיים, מן הישובים ומחטיבת "עודד", בסיוע כוחות סדירים מחטיבת "גולני" וכוחות 'כרמלי' מגד' 23, נפרסו להגנה בגזרה. היה חשש לניתוק אצבע הגליל בתנועת מלקחיים של כוחות סוריים ממזרח וכוחות לבנוניים, בסיוע כוחות "צבא ההצלה" של קהוקג'י, מצפון וממרכז הגליל. הערכת המצב הייתה כי רק ניצול הזמן הקצוב, עד תום ההפוגה ב-10 ביולי, להערכות ותגבור לצד נטילת יוזמה, בסיומה, יאפשרו את בלימת המשך ההתקדמות הסורית. הוחלט כי כוחות צה"ל יפעלו לניתוק 'ראש הגשר' הסורי במשמר-הירדן מעורפו במטרה לבודדו, תוך הפעלת לחץ דו-צדדי, מחזית ומעורף, בידי כוחותינו. התכנון כלל איגוף מצפון לראש הגשר של עיקר הכוח בסד"כ של שני גדודים (22 ו-23). המהלך כלל תוכנית לצליחה לילית של הירדן ושל אגם החולה, חבירה לכוחות בדרדרה והתקדמות בכיוון כללי דרום, תוך תפיסת עמדות שולטות ממזרח לירדן עד 'בית המכס' והכביש העולה מגשר בנות-יעקב לכיוון קונטרה. ניתוק משמר-הירדן והגשר על-ידי החזקת הכביש והמשלטים סביבו: בית-המכס, חרבת דוריג'את, בית המשטרה והגבעות החולשות על דרדרה, יביאו לחיסולה של המובלעת הסורית ממערב לירדן.

כוח שני, בסד"כ של גדוד – 2 פלוגות מקובצות מגדוד 11, שבאחת מהן שירת חיים טיכואר ז"ל, וחלקים מגדוד 24 – יועד ללחימה בקטע ממערב לירדן, מול ראש הגשר הסורי. מגמת הכוח הייתה ריתוק הכוח הסורי העיקרי והעסקתו, תוך תפיסה של מירב השטח ממערב לירדן והנקודות שנפלו בידי הסורים במהלך הלחימה ערב ההפוגה.

פירוט אירוע ההיעדרות-

שעת האפס נקבעה בדמדומי-הערב של 9 ליולי 1948. היחידות החלו לנוע לתפקידיהן לפי התכנית, במגמה ליטול את היוזמה, כאמור, לפני שהסורים פותחים בלחימה, להפתיע את האויב בעמדותיו ולאפשר זמן מרבי של לחימה, שתחילתה בצליחה קשה והמסוכנת של המים, בחסות החשכה.

בשעה שנעשו המאמצים לעבור את הירדן ונערכו הקרבות מעל לדרדרה (פלוגות מגדודים 22 ו-23), תקף כוח שלישי מגדודים 11 (פלוגה א', מחלקה 1) ו-24 (פלוגה ג', מחלקה מקובצת), את המשלטים של הסורים אשר מסביב לראש-הגשר: בהם משלט 243. מגמת התקפתו - לרתק את כוחות הסורים, כדי להניח ולהקל את תנועת הזרוע הצפונית הצולחת, ועם ניצול ההצלחה, בתיאום עם הזרוע הזאת, להכריע את האויב הנחלץ מפנים ומאחור. כתוצאה מהתקפה זו נפלו במשך הלילה הראשון רוב המשלטים לידינו והסורים נסוגו אחור, אל עבר שרידי משמר-הירדן, בהשאירם את נפגעיהם. עם האיר הבוקר לא היה בידי האויב, אלא משלט אחד, הוא משלט כראד אלע'נאמה, ומשמר-הירדן עצמה, היושבת בעמק. מצבו של האויב בראש-הגשר נראה היה, אפוא, קשה ונראה היה כי תוכנית מבצע 'ברוש' עולה יפה. גם בזרוע הצפונית עלה בידי הכוחות להגיע לרוב הנקודות המתוכננות, למרות, שהיה איחור גדול בלוח הזמנים. בגלל האיחור בלוח הזמנים, החליט הפיקוד לעצור את ההתקדמות ואף להשיג כוחות מסוימים לאחור, ומהלך האיגוף הכולל של המבצע לא הושלם.

לפנות בוקר של יום המחרת, ה-10 ליולי, פתח האויב בהתקפת נגד גדולה ורבת-היקף. לאחר ריכוך ארטילרי, התחילה ההתקפה על המשלטים שנכבשו. היו אלה התקפות שריון, שחיל-רגלים צועד מאחוריהם. הטנקים היו מתקרבים עד מרחק מסוים, נעצרים ומפעילים את תותחיהם, בהטילם אש על המשלטים שבידינו. בידי יחידותינו לא היו כל כלי נשק אנטי-טנקים יעיל לטווח זה. לא היה כל טעם להפעיל את כלי הנשק הקל והבינוני שבידי היחידות נגד השריון, כי דבר זה היה רק עלול לגלות את מקום יחידותינו ולדלל את התחמושת, מבלי לגרום לאויב נזק.

מיד בשעות הבוקר המוקדמות, ערך האויב את התקפת-הנגד שלו בשלושה ראשים עיקריים, שנעו אל משלט 243 וירדה, בגזרה המרכזית ותל-המעברה, בכיוון פרדס חורי וחולתא, בגזרה הצפונית. כל משלט הותקף לפחות על-ידי גדוד רגלים אחד. יחידותינו על המשלטים, כמחלקה עד פלוגה לכל היותר במשלט, שעמדו באש כבדה, התגוננו והדפו התקפות האויב, בגרמם לו אבדות קשות. פצועים וגופות הרוגים סורים נשארו מתגוללים בשדה שלפני המשלטים. גם בקרב כוחותינו רבו הנפגעים.

אולם כעבור זמן מה, נפלו לידי הכוח הסורי משלט 243 וירדה כשיחידותינו נסוגות מהם באבידות. בהמשך היום הראשון של הקרבות, ה- 10 ליולי, נסוגו כוחותינו מרוב המשלטים, שנכבשו מידו בלילה הקודם.

בהמשך הלחימה במסגרת קרבות "עשרת-הימים" ומבצע "ברוש" עוד עברה ירדה והשטח סביבה פעמים אחדות מיד ליד. עם כניסת ההפוגה השניה לתוקפה, בליל ה-18 ליולי 1948, היה משלט ירדה בידנו ואילו משלט 243 נשאר כל העת בשליטה סורית, עד פינוי המובלעת הסורית בעקבות הסכמי שביתת-הנשק בשלהי שנת 1949.

מהלך החקירה-

גופתו של חיים טיכאור ז"ל נמצאה ב-10 בנובמבר 1948, זוהתה, ונקברה בבית העלמין הצבאי בראש-פינה. אולם, למרות שהמקום זוהה בידי האב, ופניותיו לגורמים המתאימים, לא הוכר המקום כקבר בנו, וחיים הוכרז בשנת 1958 כחלל שמקום קבורתם לא נודע, והונחה לזכרו כרית בגן הנעדרים שבהר הרצל בירושלים.

חקירת אית"ן שנפתחה כארבעים שנה מאוחר יותר חשפה את העובדה שאירוע היעדרות זה עוסק למעשה באובדן המידע על מקום הקבורה, בעקבות טעויות רישום, ולא בהיעדרות מקובלת משדה הקרב או קבורה ללא זיהוי.

מעיון מעמיק במסמכים בתיק ההנצחה של החלל בארכיון צה"ל, והיכרות מעמיקה שנרכשה עם תמונת הקרב ותהליכי האיתור, הזיהוי וקבורה של חללים, נמצאו רמזים למקום קבורתו של חיי טיכאור ז"ל.

בתהליך של הצלבת מסמכים ומקורות ניתן היה לזהות בוודאות את המקום שבו נקבר חיים טיכאור ז"ל, ולשלול את הרישום השגוי שהיה על גבי המצבה באותו מקום לאורך השנים. לאחר בדיקות חוזרות ונשנות של הממצאים נשללו הפרטים שמאחורי הרישום השגוי בכרית הקבר, ובשלהי שנת 2004 הוצבה כרית חדשה במקום עם שמו ופרטיו של חיים טיכאור ז"ל.

נעדרים וחללים-

חיים (היינץ) טיכאור (עפרוני)