שיירת "נבי דניאל" - בין ירושלים לגוש עציון

תאריך התרחשות האירוע: 28.03.1948

רקע כללי-

בשבת 27 במארס 1948, התארגנה בירושלים שיירה גדולה לעזרת גוש עציון. כלי הרכב עלו יום קודם מתל-אביב לירושלים, והוחלט לשלחם לגוש, בליווי של אנשי פלמ"ח מהגדוד השישי.

השיירה מנתה 51 כלי רכב וכללה: חלוץ ובו 3 משורייני ליווי, ובראשם משוריין כבד - "פורץ המחסומים"; גוף השיירה ובו 33 משוריינות ושני נהגים בכל תא; ארבעה אוטובוסים משוריינים ובהם פלוגת חי"ש ירושלים ללא נשק, המיועדת להחלפת הפלוגה שבגוש; שישה משורייני ליווי המפוזרים בין המשאיות וביניהם משוריין הפיקוד; במאסף נסעו ארבעה משוריינים, וכן מכונית גרר ועזרה ראשונה. בנוסף שהה כוח חילוץ של 28 אנשי פלמ"ח ברמת-רחל על משורייניו.

השיירה יצאה לדרכה בשעה 8:00 בבוקר יום שבת 27 במארס 1948, באיחור של כשלוש וחצי שעות. בשעה 9:00 נכנסה השיירה לגוש עציון. השיירה פרקה את ציודה במהירות, אך יציאתה חזרה נתעכבה בגלל קשיים בהטענת מטוס "פייפר" שנפגע בנחיתתו בגוש. רק בשעה 11:25 יצאה השיירה בדרכה חזרה לירושלים.

סמוך לשעה 11:40 נתקל ראש השיירה, אשר הצליח לפרוץ מספר מחסומים בדרכו, במחסום גדול אחרי ברכות שלמה, ליד אל חאדר (מול מחנה הפליטים דהיישה כיום), ולא יכול היה להתגבר עליו. התחולל קרב יריות שעוצמתו הלכה וגברה.

בשעה 12:30 ניתנה ההוראה לשיירה לשוב לגוש עציון. חלקה האחורי של השיירה נסוג בחזרה לגוש עציון. כלי הרכב שבחלקה הקדמי של השיירה לא הצליחו להסתובב, בעקבות התהפכות משוריין בקצה הגוף העיקרי נחסמה הדרך. 35 כלי רכב נותרו לכודים : 10 משוריינים ו-25 משאיות. אריה טפר, מפקד מחלקה, נטל את הפיקוד וארגן את האנשים להגנה, מתוך בית הצמוד לכביש. הפצועים ושאר האנשים נאספו אל תוך הבית, אשר סביבו התקיים קרב שנמשך עד למחרת אחר-הצהרים. במשך זמן זה התקיים קשר אלחוטי עם הגוש ועם מחוז ירושלים.

המשוריין "פורץ המחסומים" נותר ליד המחסום, על כל אנשיו. מיקומו היה כ-300 מטר מן הבית, לכיוון בית לחם. בשעה 18:30, בחסות החשיכה, חמקו שלושה פצועים קל מהמשוריין, והגיעו לגוש עציון במהלך הלילה. לאחר עזיבתם, הורה זרובבל הורוביץ ז"ל, המפקד, לפוצץ את המשוריין על כל אנשיו הפצועים קשה. על מעשה זה זכה זרובבל ז"ל לאות הגבורה של מדינת ישראל.

שאר אנשי השיירה היו דחוסים בתוך הבית במשך הלילה ולמחרת. המשוריינים הועמדו ליד הבית, כדי לשמש כעמדות וכתחנת אלחוט. הקרב נמשך למחרת בבוקר, תוך כדי מגעים של הפיקוד בירושלים עם הבריטים, לצורך חילוצם של האנשים. במשך היום נהרגו מצליפות שני אנשים בבית, נהג משאית וחייל מפלוגת החי"ש שהוחזרה מגוש עציון, וכמו כן נפצעו רבים. סיוע מטוסים קלים נמשך לסירוגין במשך היום.

בשעה 17:00 נוצר מגע עם הבריטים, אשר פינו 210 לוחמים, כולל 29 פצועים שנישאו באלונקות, ו-49 פצועים קל. ההרוגים נותרו בשטח ונאספו ע"י הבריטים מאוחר יותר.

פירוט אירוע ההיעדרות-

במהלך החקירה נאספו מסמכים, עדויות, קטעים מספרי זיכרונות, ונבדקו הארכיונים המרכזיים. מתוך התיעוד הרב שנצבר בתיק החקירה עולה התמונה הבאה, שמסבירה מדוע נהפך חיים פייבלוביץ' ז"ל לחלל שמקום קבורתו לא נודע.

1) עובדת היותו בשיירה:

מתוך מכתבו של דב קנוהל אל המחלקה להנצחת החייל, מתאריך 6 באוגוסט 1954: "בארכיון גוש עציון מצויה רשימת שמית של הנהגים, ורשימת המכוניות אשר סודרה על-ידי יוסף פורת, שהיה בא כוח גוש עציון ליד המטה בירושלים. הרשימה הוכנה ערב צאת השיירה לירושלים. מס' המכונית: 811, הסוג: פדרל, החברה: טחנת קמח מפרץ, שם הנהג: פייבלוביץ חיים". בנוסף כותב דב קנוהל: "עלי להוסיף כי ברשימה זו צוינו על-ידי החבר פורת, ליד שמות הנהגים מי שחזר לירושלים ומי שנשאר תקוע בכפר עציון, ורק ליד שמו של הנהג פיילוביץ צוין סימן של מגן דוד, זאת אומרת חלל".

2) נסיבות נפילתו של חיים פייבלוביץ ז"ל בקרב:

ביומנה של הדסה אביגדורי-אבידב, "בדרך שהלכתי", היא מספרת: "היום התחיל להאיר.. הצליפות אל תוך החדר הלכו ורבו, כדורים חדרו ומספר הפצועים הלך וגדל.. הצליפות נהיות פראיות יותר ויותר. במעבר בין שני החדרים נפצע אחד הנהגים ברקתו. הוא נפל וזרם דם גדול התפרץ מפצעו. מיהרתי אליו, אך אי-אפשר היה כבר להצילו. הוא מת במקום". בהמשך התיאור של המתרחש בבית היא כותבת "באותו רגע פוגע כדור ביוסקה, נהג מכונית "מק" גדולה של "שלב", כדור בחלקו העליון של הגב והוא צונח". כלומר את יוסקה שנפצע היא מכירה וקוראת לו בשמו, ואילו את הנהג שנהרג היא אינה מכירה בשמו, ולכן מכנה אותו "אחד הנהגים".

בספר "גוש עציון במלחמתו", שערך קנוהל דב, מובא מתוך דו"ח של מפקד החי"ש התיאור הבא: ".. הצליחו הערבים לירות אל תוך הבניין. הם פגעו תוך שניות ספורות בשני אנשים, אחד מן הנהגים נהרג במקום, אדם שני נפצע קשה בריאות".

נהג אחד בלבד נהרג בקרב, ואין שם אחר של נהג שנהרג או נעדר מלבד פייבלוביץ'. הנהג נהרג ביום ראשון ב-28 במארס 1948 בבוקר, בבית הקרב מפגיעת כדור ברקתו. הוא מת במקום.

3) הפינוי ע"י הבריטים:

ביום ראשון 28 במארס, בשעה 16:00 לערך, הגיע משוריין קטן עם קצין בריטי בדרגת לויטננט (סגן), ומסר את פרטי ההסכם שבין המוסדות לצבא הבריטי. אוהד ונגוויט ואריה טפר ניהלו את המשא-ומתן איתו ועם מפקדו בדרגת לויטננט קולונל (סגן-אלוף). הוחלט להתפנות ולמסור את הנשק לבריטים. הלוחמים הבריאים הובלו למשאיות, הפצועים נותרו בבית עם החובשים, וכשהחלו להעבירם לרכב, התגודדו הערבים והחלו בביזה.

בדו"ח מספר ונגוויט: ".. נכנסתי אל תוך הבית וראיתי שנשארו רק הפצועים הקשים. התברר שאין מספיק אלונקות, ונאלצנו להסיר את ההרוגים מן האלונקות כדי לאפשר הובלת הפצועים. רציתי להוציא את ההרוגים אך ניתנה הוראה להוציא קודם כל את הפצועים.. כאשר עזבו את הבית התחילו הערבים לפרוץ לתוכו, ומתוך כך נאלצנו להשאיר מאחורינו את שני ההרוגים".

בעיתון הארץ שפורסם בתאריך 30 במארס 1948, תחת כותרת משנה "36 המחסומים", נכתב: "שתי גופות של הרוגים הובאו רק אתמול בבוקר על-ידי הצבא לבית החולים ביקור חולים בירושלים. שאר הגופות הובאו בשעה מאוחרת יותר לבית החולים שערי צדק. קבורת החללים בקבר אחים אחד תתקיים היום, בבית העלמין בסנהדריה".

כנראה שהגופות הראשונות הן של שני ההרוגים מבית הקרב. אחד הנהגים ואיש חי"ש בשם מרדכי קופשטיין, אשר נהרג על הגג.

אריה טפר מסר בעדותו: ".. הצבא היה מבוהל מאוד ומיהר מאוד. הם לקחו מאיתנו את הנשק.. האנשים יצאו, מסרו את הנשק ועלו על המכוניות. הכול נעשה במהירות, הם העמיסו את הפצועים והשאירו שני הרוגים. שניים אחרים לקחנו איתנו. אין לי ידיעות כמה אנשים נשארו במכוניות המשא שנשרפו.. על יד פורץ המחסומים שעברנו ראינו את הגוויות על הכביש, ניכר בהם טיפול ערבי".

בעיתון הארץ שפורסם בתאריך ה-29 במארס 1948 נכתב: "12 הרוגים נשארו במקום וגוויותיהם טרם הובאו. קבוצת עיתונאים בריטים ואמריקאים הגיעו עד למרחק של שלוש מאות מטר מן הבית. בשעה מאוחרת יותר נודע ממקורות ערבים כי גויות ההרוגים היהודים הובאו לבית לחם".

הקבוצה השנייה של הגופות שהובאו היא של נוסעי המשוריין "פורץ המחסומים", שבו היו 14 איש. שלושה מהם, שהיו פצועים קל, התפנו בפקודתו של זרובבל הורוביץ ז"ל לכפר עציון. יתר ה-11 נספו כאשר פוצצו על עצמם את המשוריין.

4) תהליך הזיהוי:

על זיהוי הגופות וקבורתן היו אחראים אנשי נצ"ח בירושלים והחברה קדישא, אך איתרע מזלו של חיים פיילוביץ' ז"ל והוא לא זוהה, בשל העובדה שהיה מאזור הצפון, קריית ביאליק, ובין אנשי חי"ש ירושלים והפלמ"ח שעסקו בזיהוי חבריהם שנהרגו בשיירה לא היה אף-אחד שהכירו, ולכן נקבר כאלמוני.

5) סיכום החקירה:

לאחר שהמסמכים הוצגו לפני הרב הצבאי הראשי, ולפני ראש אכ"א, נפסק שהאלמוני שטמון בהר הרצל הינו חיים פיילוביץ' ז"ל, ומצבה הנושאת את שמו החליפה את מצבת האלמוני.

נעדרים וחללים-

חיים פייבלוביץ